אין לי הרבה חברים בנים. יש לי שניים בערך מהתיכון, ועוד קצת מתקופה מאוחרת יותר, אבל אני יכולה לספור אותם על כף יד אחת. באופן עקרוני אני משתדלת לא להתערבב הרבה עם גברים, אני לא יודעת לדבר איתם, לא מבינה אותם, ואני חושבת שהם לא מבינים אותי. יש לי אבא ואחים אבל למדתי לא לצפות מהם לאותם הדברים שאני מצפה מאמא שלי, למשל. ומה הפלא? אפילו במדיה האהובה עלי ביותר, הקולנוע, אין כמעט ייצוגים לנשים, ואם יש הם לא חיוביים ובעיקר מבנים נשים כאובייקט מיני למען הגבר, או שהאישה היא חלשה כל כך והגבר חייב להציל אותה, או שהאישה היא זונה ואז צריך ללמד אותה לקח, או שהיא מלאך ואז היא כל כך טובה שהגבר חייב להושיע אותה מהעולם לפני שהיא תתקלקל. בשום מקום בקולנוע כמעט לא מלמדים אותי דיאלוג שאינו דיכוטומי בין גברים לנשים. אני יכולה לדבר שעות על הייצוגים של הנשים בתרבות אבל מעדיפה לחזור רגע למציאות החברתית שבה אני לא קיימת כייצוג, אלא כאישה בעולם.

העולם שבו אני חיה לימד אותי בעיקר שאי אפשר לסמוך על גברים, שהם יכולים לפגוע בי, שהם פוגעים בי. בשוק העבודה למדתי שגברים יקבלו יותר כסף ממני, גם על אותה עבודה, וגם שסיכויי להתקבל לעבודה מסוימת יורדים אם יש גבר שרוצה את אותה המשרה. גברים נלחמים איתי על משאבים, ומנצחים. במרחב הציבורי הם שולטים בכל רמה, כשאני הולכת ברחוב הם מלמדים אותי שהרחוב לא שייך לי, אלא להם, ואם אני הולכת בו אז כנראה שאני שייכת להם גם. אני גרה מעל חמארה (מין סוג של בר שפתוח לצערי גם ביום) ואין יום שאני לא סופגת הערות והטרדות מיניות, שלמעט מטרה יחידה שהיא להשפיל אותי, אני לא מבינה למה הן נאמרות. בתוך העשייה החברתית למדתי שגברים ידברו יותר הרבה ממני, בקול יותר רם ממני, גם על נושאים בהם אני מבינה טוב מהם, וכשארצה לומר משהו הם לרוב לא יקשיבו לי, ואם כן – תמיד יהיה להם מה להגיד, להוסיף, להעיר, לתקן, להגיד שהם מסכימים אבל "רק רוצים לחדד". למדתי שאפילו במרחבים הכי פתוחים ומקבלים שנלחמים בגזענות אפשר למצוא עיוורון מגדרי, המגיע גם מההגמוניה וגם בתוך המיעוטים עצמם.

באקדמיה (וקצת בחוץ) למדתי שיש גברים שכשהם מבינים משהו שאני כבר הבנתי מזמן, הם יקבלו עליו הרבה יותר קרדיט ממני, וגם יקבלו כסף על זה שהם יספרו לכל העולם על התגלית החדשה שלהם – שהיא לרוב מובנת מאליה לנשים או מיעוטים אחרים. באתרי הכרויות אמיתיים כמו וירטואליים למדתי שגם אם אספר לגברים שאני לסבית לא בטוח שזה יגרום להם לסגת, אלא יגביר את סקרונתם ואת הרצון שלהם "לכבוש" ולספר לחברים שלהם איך הם שכבו עם הלסבית, ואם בטעות ייפלט לי שאני ביסקסואלית אז אבוי לי כי זה אומר שאפשר בעצם להתחיל איתי וכי יש סיכוי של מאה אחוז שאני אשכב גם איתם, כי למה לא. למדתי לא לשאול "מה עשיתם בתאילנד", "איך היה במסיבת הרווקים", ולהתחמק מנושאים מגדריים שרק יובילו לריב גדול יותר מאשר ריבים של לפני בחירות. ובעיקר למדתי לבחור את החברים הגברים שלי בפינצטה וזכוכית מגדלת, וזה לקח המון זמן.

אז עברתי לעבוד רק עם נשים, לדבר בעיקר עם נשים, לפעול למען נשים, לצאת עם נשים, לנהל מערכות יחסים עם נשים, ולמעשה העולם שלי הפך להיות מורכב ברובו מנשים. אפילו הלכתי ללמוד מגדר כדי להיות קלישאה גדולה יותר ממה שהייתי כבר (גם ביסית גם שמאלנית וגם עוסקת בקולנוע, נו באמת), ושם אפשר לספור את הגברים על כף יד אחת. לפעמים עוברים ימים שלמים בלי שאראה אפילו גבר אחד – מבחירה, כמובן, כי ברחוב הם בכל מקום. והיה נחמד וכיף. עד שזה קרה לי.

אני רוצה ילדים/ות. ולא סתם ילדים/ות, אני רוצה שיהיה להםן אבא.

1

אני מרגישה את זה בגוף שלי, איך שהמחזור שלי מתעלל בי יותר ויותר עם כל חודש שעובר, כאילו הוא אומר לי, "חמודה, תראי מה קורה כשאת לא בהריון, לא כדאי לך שאני אמשיך ככה, תעצרי אותי", וכל יומולדת הופך להיות שעון שמתקתק ואומר לי – "הזמן הולך ונגמר לך". ואני אומרת לעצמי שמה פתאום, הרי כבר יודעות שאפשר להיכנס להריון בגילאים מאוחרים יותר, וכבר יודעות שהרפואה התקדמה ממש, אבל זה לא משנה את העובדה שאני מרגישה שאין לי זמן, שאני חייבת לרוץ. ואני יודעת שאמהות זה לא מהות, וגם אני קראתי אדריאן ריץ' וסימון דה בובאר, אבל זה לא משנה. פתאום כל התאוריות לא משנות בכלל. אני רוצה אותםן – ואני רוצה אותןם ברבים/ות, ואני רוצה אותםן עם גבר. אני. שנאבקת כל הזמן בהטרונורמטיביות, שמנסה בכל דרך אפשרית לשנות את דרכי החשיבה התרבותיים של העולם שבו אני חיה– בפנטזיה שלי יש לי ילדיםות, ויש להןם אבא. ואני אומרת לעצמי "איך נכנעת למודלים האלו?", "איך ההבניות האלה הגיעו גם אלייך?". ולפעמים אני מרגישה כאילו הן חדרו לתוכי כמו בסוג של אקט מיני, הנה ההטרוסקסואליות הכפויה שלי – לא עם המין הגברי, אלא עם ההבניות החברתיות והתרבותיות שלו. הנה אני הופכת לכלי קיבול של נורמות.

אבל אני מפחדת. אני מפחדת שיהיה לי בן, והוא יהפוך להיות מה שהעולם הזה לימד אותי שבנים הם, ואני מפחדת שתיוולד לי בת ושאני אשעתק לה את כל מה שאני מכירה וחווה כנשיות, ואעביר לה בשפה הגברית שבה אנחנו מדברות את מה זה אומר להיות אשה, ולא אצליח להגן עליה מפני העולם הזה שיפגע בה, ואם אני אנסה להגן עליה – אז גם זה משעתק את התרבות שאני מנסה לברוח ממנה, כי אז היא שוב אותה דמות שזקוקה לזה שיצילו אותה, רק הפעם אני זאת שמצילה אותה, ובקושי את עצמי אני מצליחה.

ואני רוצה אבא לילדים שאני לא רוצה שיהיה להם מין ומגדר, אבל אני לא יודעת איך לגשת לגברים בכלל, כי הקפתי את עצמי רק בנשים כל החיים, וכי רוב הפעמים שדיברתי עם גברים אז הבנתי למה הקפתי את עצמי בנשים. ולמה בכלל צריך גבר בשביל הורות? לקח לי עשר שנים לבחור חברים גברים בפינצטה, אני לא יכולה להרשות לעצמי עכשיו עוד עשר שנים כאלו של לבחור "אבא". האם זה בכלל הוגן לבחור "אבא"? יש קריטריונים לזה? יש איזה צ'קליסט כזה שאני צריכה למלא: "צבע עיניים, צבע שיער, מעמד, אתניות, דעה פוליטית, השכלה, תחביבים וכו'"? לבחור אבא זה כמו לבחור בת זוג? ומה זה בכלל "אבא", שאני מדברת עליו? הרי לכל אחת יש תפיסה שונה של זה, לכל אחד יש תפיסה אחרת. וחוץ מזה, הרי היום יש "משפחה חדשה", ואני יכולה גם בלי גבר אמיתי שיהיה אבא, אני יכולה תרומת זרע, אני יכולה זוגיות עם אשה ושהגבר בכלל לא יהיה, אני אפילו לא צריכה זוגיות, אני יכולה עם חברה הכי טובה שלי או לבד. אני יכולה הכל היום. יש מקום לכולן. אבל אני יודעת שזה שקר. אני יודעת שאין. שזו רק אשלייה, ושעדיין, למרות כל הפתיחות, מדינת ישראל בעצמה לא מקבלת אותי כמו שאני, והיא גם לא תקבל את הילדיםות שלי, ולא את הזוגיות שלי.

ואני עושה גוגל משפחה חדשה, ומוחקת. ובוהה במספרי הטלפון ובפורומים של קבוצות של הורות משותפת, וסוגרת. אני לא יודעת איך להיכנס לזה בכלל, אני לא יודעת מה אומרים. אני לא יודעת לדבר עם גברים. אף קורס בעולם לא לימד אותי מה לעשות כשמה שקורה לי בגוף נוגד את כל מה שלמדתי, וכל התאוריות שאני מסכימה איתן, וכל המאבקים שאני מנהלת. ואני כותבת את זה כאן כי אני מרגישה שחסר לי. חסר לי דיבור על מה קורה כשהאקדמיה נגמרת, והתרבות נגמרת, ומתחילים החיים. ואני רוצה להבין איך אני אמורה לגשת ואיך אני אמורה לנהל דיאלוג עם קבוצת אנשים שגורמת לי להיות מיעוט מדוכא, ושמפחידה אותי. איך אני אמורה להוליד ילדים או ילדות לתוך עולם שאני באופן קבוע ויומיומי נאבקת בו, שאני חושבת שהוא לא צודק, ושלעיתים הוא מרושע ממש.

וסבתא שלי אומרת, "תכנסי להריון. כשהילד יגיע כל הבעיות שלך יפתרו". מצד שני, היא גם חושבת שאין לי באמת בעיות כי לא הייתי באושוויץ, ושעם כל ילד אנחנו מנצחות את היטלר. אז אני לא סגורה אם לאמץ את דרך המחשבה שלה, למרות שאני מכירה תנועות מסוימות שלחלוטין מאמצות את צורת המחשבה הזו, ושהקימו איתה מדינה.

 

 

*כל הזכויות על הציורים שמורות לליאור אלפנט וצוירו במסגרת "האוניברסיטה המצוירת".

 

 

 

 

תגובות

11 תגובות

  1. הגיע הזמן שתלמדי את הדיפרנציאליזם ורק כך תהיי חכמה ומחוברת לעצמך ולמציאות המורכבת. הפמיניזים שיבש את דעתך וסכסך אותך בסכסוך פנימי עם עצמך. היה ותמשיכי בדרך זו, מצבך רק יחמיר והדיכאון בוא יבוא. אולי כבר בא. האור נמצא באמת. האמת כבר גלויה ואפשר ללמוד אותה. הדיפרנציאליזם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.