פריים משלה
פריים משלה הוא מרחב של רשימות קולנוע חודשיות בעלות אופי מסאי פמיניסטי. כמעט תמיד הרשימה תוקדש לסרט שביימה אישה ומפעם לפעם לסוגיה קולנועית פמיניסטית אקטואלית.

מאת סמדר זמיר

בשבועות הקרובים המדור "פריים משלה" ישוב אלינו עם תובנות חדשות. עד אז, סמדר זמיר מעלה סוגייה חשובה לגבי הטקס הישראלי החשוב ביותר בתחום הקולנוע.

מעבר לבחירות הארציות שהתקיימו השבוע, גם הקולנוע הישראלי מצביע לנבחריו ומכתיר את זוכות וזוכי האוסקר הישראלי בטקס פרסי אופיר.

הקטגוריות היוקרתיות ביותר הן הסרט העלילתי הטוב ופרס הבימוי העלילתי. לאורך השנים, ובאופן די שיטתי, נשים ממעטות לזכות בקטגוריות אלה או אפילו להיות מועמדות בהן.

אולם, בעשור האחרון היה נראה שמצבנו משתפר עם שלוש זוכות בקטגוריית הבימוי (רמה בורשטיין, טליה לביא ועילית זקצר) וארבע זכיות בקטגוריית הסרט הטוב (שתיים לאסתי יעקב מקלברג ושתיים לטליה קלינהנדלר).

מעשרה אחוזים של סרטי עלילה של נשים הכפלנו נוכחות והתייצבנו על קצת יותר מעשרים אחוזים. ואז הגיעה שנת 2019 ורק שני סרטים של נשים משתתפים בתחרות:  "אישה עובדת" של מיכל אביעד, המועמד לפרס הסרט הטוב ביותר ו-"מאמי" של קרן ידעיה. שתיהן במאיות ותיקות ומנוסות, שסרטיהן אינם מועמדים בקטגוריית הבימוי.

מאמי | קרן ידעיה

תוכלו לומר לי ששנה אחת לא אומרת כלום. אשמח לגלות שזה נכון ושאני טועה. אבל האמת היא שידעתי שהרגע הזה יגיע. שאכתוב משהו על זה שחזרנו אחורה.

כי האמת היא שעד שלא תיושם בישראל רפורמה עמוקה ויסודית, שתחייב חלוקה שיוויונית של כספי ציבור, תוכניות ייעודיות לקידום יוצרות וייצוג הולם במוסדות קולנוע, נמשיך לראות את סרטי הנשים בשולי העשיה. פעם יותר, פעם פחות. לעולם לא בהתאם לגודלנו באוכלוסייה או לאחוזים שלנו בבתי הספר לקולנוע.

כל עוד שינוי עומק לא יקרה, נמשיך לראות אותנו מגיעות להשגים חסרי תקדים עם סרטים קצרים ונעלמות בפיצ'רים. עושות סרט אחד ומתאיידות לתוך חיתולים ומגבונים. מתייאשות מהתעשיה ומחליפות מקצוע.

רפורמות להטמעה מגדרית בקולנוע עברו בשוודיה, אוסטרליה, אנגליה, קנדה. ישנם במציאות מודלים שעובדים.

שנה חדשה בפתח. ממשלה חדשה אולי גם ופרייםמשלה מייחלת שהיא תהיה טובה גם לקולנוע של נשים. בהצלחה למועמדות בכל הקטגוריות. את הרשימה המלאה ריכזה כבכל שנה ליאור אלפנט האחת והיחידה.

מי ייתן ובמהרה נהיה גם 50% מהתעשיה.

*גם בקטגוריה הדוקומנטרית השנה המצב בכי רע. יש רק סרט אחד של במאיות – "זונה כמוני" של יעל שחר ושרון יעיש. אני מתייחסת לכך רק בהערת שוליים, מכיוון שאת הנתונים המצטברים על קולנוע דוקומנטרי פשוט אין לי, והרבה יותר קשה לאסוף אותם. מבטיחה בהמשך, כמיטב המסורת של פרייםמשלה, לעשות הרבה כבוד לקולנוע דוקומנטרי של נשים ועל נשים.

תמונה בכותרת: מתוך צילומי הסרט "אישה עובדת" של מיכל אביעד. צולמה על ידי קרן אייל מלמד, מעצבת הסרט המועמדת לפרס אופיר.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

2 תגובות

  1. אני שומעת שוב ושוב שיותר קשה לאסוף נתונים על דוקו ישראלי ולא ברור לי למה. כי אין לו יחצ ממוסד? לא סיבה.
    בגדול אני יכולה לומר שכל דוקו ישראלי (אולי יש יוצאים מן הכלל שלא), מוקרן בסינמטק ת"א, לפחות פעם אחת.
    אז אפשר להיעזר בפיני שץ, למשל, העורך את התוכנית החודשית בסינמטק ת"א, או פשוט לעקוב לבד אחר תוכניית הסינמטק.

  2. סמדר זמיר on

    הי דבורית, אף אחת לא אומרת שבלתי אפשרי לאסוף נתונים על דוקו, אלא שזה יותר קשה מהרבה סיבות. כמה מהן אני כותבת כאן: 1. ממש לא כל דוקו מוקרן בסינמטק.
    2. יש סרטי דוקו רבים ששודרו בערוצי טלוויזיה שונים החל מימי הערוץ הראשון. זו כמות אדירה של סרטים. האם להתעלם מהם? להחשיב אותם כיצירה תיעודית?
    3. יש סרטי דוקו עצמאיים שלא קיבלו כל תמיכה ממסדית, אולי לא השתתפו בפסטיבלים ואולי הופצו עצמאית לקיבוצים ועדי עובדים וכו'. מה איתם?
    אם מישהי תרצה לאסוף נתונים על דוקו, היא קודם צריכה להחליט איך היא מגדירה אותו. לקבוע שסרט תעודה הוא כזה שהוקרן בסינמטק זה גם קריטריון, אבל צריך להבין את ההקשר והאחריות. אני וכל חברות הפורום בודאי מאוד מאוד נשמח שתקום מישהי שתצלול למעמקי היצירה הדוקומנטרית ונגיש לה את כל העזרה והגב, פשוט אני לא המישהי הזו. צללתי לדברים אחרים…