קרא לי בשמי – מבט אישי על ״קרא לי בשמך״
המשך הדיון בספר ובסרט הנפלאים, ״קרא לי בשמך״ שקרן שפי ורחל בית אריה התחילו

אחרי שקראתי את הטור של קרן שפי ובעקבותיו, את זה של רחל בית אריה על ״קרא לי בשמך״ ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו.
שתיהן נגעו בשאלות שהעסיקו אותי כל כך – ביכולת להתאהב, בדרכים שבהן אנחנו יכולים ולא יכולים להכיר מישהו אחר, ביכולת לבנות מערכות יחסים משלנו שלא תלויות בעולם שמסביב.
קרן ורחל הציעו ניתוח ספרותי ופילוסופי מעמיק שאין לי הרבה מה להוסיף עליו, לכן אנסה להציע כאן משהו אחר – את החיבור העמוק והמסקנות שאני הצלחתי להגיע אליהן מהקריאה והצפייה ביצירה.

קצת אחרי שקראתי את הטורים של קרן ורחל בנוגע לספר, מצאתי את עצמי בדרך לטאיוון. בשדה התעופה ראיתי את הכריכה המוכרת קורצת אליי ויומיים אחר כך מצאתי את עצמי מתייפחת באמבטיה מלאת קצף במלון בטאיפיי שבה סיימתי לקרוא על סיפור אהבה של מישהו אחר, שהוא גם סיפור על עצמי.

כמה שבועות אחר כך, ראיתי את הסרט שמבוסס על הספר. עיבוד טיפה פחות מוצלח, לטעמי, אבל בעל יתרונות משלו כמו הפסקול המקסים שלו שעליו אחראי אחד מהאמנים האהובים עליי, סופיאן סטיבנס.

בפעם הראשונה שהתאהבתי זה היה לצלילי סופיאן סטיבנס. למעשה, זה היה לצלילי השיר to be alone with you מהאלבום seven swans של סופיאן סטיבנס. אם יש לכם אפשרות, אני ממליצה לקרוא את הפוסט בליוויו.

בחדר קטן, בדירה מחולקת בצורה משונה במרכז ירושלים, מלאה ברהיטי עץ שחורים משום מה ומאוורר תקרה חורק, לילה אחרי לילה, למדתי איך זה להתרווח עם מישהו. התרגשתי מכל מילה שהייתה טעונה במשמעות, מהאינטימיות, מהפאניקה והלחץ והחששות שהתחלפו לאט לאט בהכרות. ברקע תמיד ניגן לו סופיאן, משרה שלווה בעזרת הצלילים השקטים שלו ומחבר אותי לסיטואציה עם זכרונות שלא יימחו לעולם, אני מקווה. למרות שלפעמים קיוויתי אחרת.

ב״קרא לי בשמך״ מצאתי את אחד התיאורים המדוייקים ביותר שאי פעם נתקלתי בהם של החוויה הזאת – של הפחד, המחשבה שאת לבד ברצונות שלך, באהבה שלך, חוסר היכולת לקפוץ מעל לרווח שבינך לבין בן אדם אחר ולבסוף, הזינוק שבסופו, לפעמים, אדם אחר שמרגיש אותו דבר.

אליו האמיץ מתחבט במשיכה שלו לאוליבר, לפעמים מרוב שהוא מפחד מעצמו, הוא משדר לאוליבר חוסר עניין מוחלט. אולם הוא משוכנע שהוא הפגיע שבאדם. בסוף, באומץ מרשים הוא מכריז על עצמו, הוא מכריז על הרגשות שלו.

לאוליבר קשה יותר. הוא בוגר יותר. הוא אמריקאי, בניגוד לאליו האירופאי למחצה. אחת הסצנות היפות ביותר בספר ובסרט היא שיחה בין אליו ואביו שבו מתחוור לנו שאביו של אליו יודע שבנו הומו, או בי, ולא רק שלא אכפת לו, הוא מקווה שבנו יזכה לחוות אהבה. בכל צורה שהיא. ההורים של אוליבר לא אפשרו לו את אותה קבלה נטולת שיפוט. כתוצאה מכך, נראה שאוליבר אפוף בתחושת אשמה. בסוף הוא לא מסוגל לאחוז באהבה שלו ושל אליו, כמו שאליו מסוגל. אבל למשך כמה ימים, כמה מאות עמודים, ושעתיים של סרט, הם מצליחים לשהות באותו מקום. להתחבר.

החיבור בין השניים הוא מה שהופך את הרומן לכל כך חזק. הנסיון להיות כל כך קרוב לאדם אחר עד ששניכם נהפכים לאחד.
זה הרעיון שמאחורי ״קרא לי בשמך״. הרצון למחוק כל מרחק ביני לבין מי שמולי. להתגבר על הבעיה הפילוסופית הידועה של מוחות אחרים – חוסר היכולת הנצחי לדעת מה עובר בראש של מי שמולנו – על ידי אהבה. כמה פשוט, ככה קסום.

כשצפיתי באליו ואוליבר מנסים להתמזג, לצלילי סופיאן סטיבנס, נזכרתי איך ניסיתי גם אני. נזכרתי כמה רציתי להימחק לתוך אדם אחר ונזכרתי במה שהגיע אחר כך. ב״הצלחה״ שלי ובמחירים שלה. פעמים רבות לאורך הספר תהיתי לעצמי אם האינטימיות של אליו ואוליבר אפשרית בין גבר לאישה. חלק ממערכת היחסים הנהדרת שלהם קשורה בכך ששניהם גברים. שהם יכולים ממש לדמיין איך זה ללכת אחד בנעליו של השני. הם יכולים להחליף פריטי לבוש, לקרוא אחד לשני בשמות ההפוכים שלהם, לנסות להפוך לאחד מבלי שאף אחד מהם ייאלץ להעלם. פעם גם אני רציתי את המיזוג הזה. ואפילו זכיתי בו.

אחרי הדירה בירושלים וסופיאן סטיבנס, הגיעו שנים נפלאות וקשות כאחד. שנים שבהן נהניתי מהאדם שאיתי ומכך שהפכתי לחלק מזוג, לא הייתי צריכה להיות אני יותר, הייתי ״אנחנו״, אבל הקסם הזה לא החזיק מעמד. או שהוא החזיק אבל לא היה מספיק. פתאום התגעגעתי לעצמי. כששני אנשים הופכים לאחד, משהו עלול להימחק. כששני אנשים שונים הופכים לאחד, אז האיום הזה במחיקה גדול יותר. כששני אנשים הופכים לאחד בחברה שיש בה יחסי כוחות לא שיווניים אז צד אחד בסכנה גדולה יותר של מחיקה.

שנים רבות התלבטתי עם עצמי, האם זאת המשמעות של אהבה? האם אנחנו חייבות וחייבים לוותר על חלקים מעצמנו כדי לייצר מספיק מקום למישהו אחר ומה המשמעות של הויתור הזה עבורי כאישה שחיה בחברה שגם ככה מעלימה אותי לא פעם. לקח לי הרבה זמן להבין שהמחיקה הזאת לא באה מבחוץ ושבמובנים מסוימים היא אולי פשוט חלק משמעותי מהגילוי העצמי שלנו, גברים ונשים כאחד. אולי לא מדובר בסכנה אלא באפשרות, עדות ליכולת האינסופית שלנו לגדול כבני אדם, להתאים את עצמנו למרחבים שסביבנו, לאנשים שאנחנו אוהבות, היכולת לזהות את הרגע שאנחנו רוצות להיות בו ולייצר אותו בעולם.

במובנים מסוימים, הטרגדיה של ״קרא לי בשמך״ היא גם הסיום השמח שלו. אליו, בן ה17, לא יודע מי הוא עדיין. הפגישה שלו עם אוליבר היא חלק ממסע הגילוי העצמי שלו ובמובן הזה, ברור לנו, מההתחלה, אוליבר לא יכול להישאר בחייו. הרי אם השניים היו חיים יחד באושר ועושר, אליו לא היה מגלה את עצמו, אלא מוצא את אוליבר. אם השניים הם אכן אחד, אז להבחנה הזו אין משמעות. אבל כל עוד הם לא, היא מהותית מאין כמוה. במובן הזה, המרחק שבין סיפור אהבה לסיפור גילוי עצמי הוא אינסופי ואפסי בו זמנית.

אליו מוכן להלחם על האהבה שלו. הוא לא זה שצריך לעזוב אבל מהספר ומהסרט עולה הרושם שלו הוא היה הבוגר בסיטואציה, זה שצריך לחזור לארה״ב, הוא היה בוחר אחרת. ההבנה הזו מהווה את רגע ההתבגרות שלו. אליו מוכן לטרוף את החיים, לרדוף אחרי האהבה שהוא מרגיש, אפילו כשהוא הצעיר, אפילו כשהוא מגיע מעמדה של פחות נסיון ואולי כוח. ההתבגרות שלו, ההבנה העצמית הזאת באה מול ההבנה של מי הוא אוליבר, של היותו אחר ושל הבחירה שלו להתארס ולהתחתן עם אישה שלא ברור אם הוא אוהב או לא, אך ברור שהוא לא אוהב כמו שהוא אוהב את אליו. את הרגעים האלה הספר מיטיב לצייר מאשר הסרט.

סרט, בניגוד לספר, לא יכול להראות לנו מה מתרחש בתוך הראש של גיבוריו. במובן הזה, הסרט נתקע באותה בעיה שמתסכלת את הגיבורים שלנו – חוסר היכולת לחדור לראש של אדם זר. כשקראתי את המילים של אליו, באמבטיה בטאיוון, חזרתי בזמן. חזרתי למי שהייתי לפני שנים, מבולבלת, מאוהבת ולא בטוחה בעצמי. נזכרתי איך הרגש המדהים הזה סחף אותי וגרם לי לשכוח מחלקים אחרים שלי. מאותם חלקים שאיפשרו לי את האומץ להכנס למערכת יחסים מלכתחילה, מאותם חלקים שאני חולקת עם אליו. בכיתי על עצמי של פעם. על כל מה שיכולתי ולא יכולתי לעשות והתרגשתי עם אליו על שהוא מצא את האומץ שבו, את הרומנטיקן, ועל עצמי של היום, שיכולה לזכור את אותה נערה מפעם ולהעריך אותה מבלי להיות היא.

כשראיתי את הסרט, שבועות אחר כך, לא הרגשתי את אותו חיבור מדהים עם אליו אבל כששמעתי את סופיאן, שוב חזרתי בזמן לרגע. לדירה בירושלים שהייתה מלאה בהתחדשות והתרגשות ואהבה וטרגדיה. בכיתי מאושר, על הרגע היפה ההוא שהכיל בתוכו את הרגעים הפחות יפים שבאו אחריו והעוד יותר יפים שהגיעו אפילו יותר אחריו.

השיר שסופיאן סטיבנס כתב לפסקול הסרט נקרא ״המסתורין של האהבה״. ואכן, האהבה נשארה מסתורית בעיניי. היא משהו שאני מצליחה לראות רק בדיעבד. רק כשהיא כבר קיימת. אין רגע אחד בסרט שבו אנחנו מבינים שאליו ואוליבר מאוהבים. הרגש מגיע לאט לאט ובפתאומיות ולפתע הכל משתנה. פתאום יש יופי במקום שבו הייתה רק חרדה. חיבור במקום מרחק אינסופי. יש הבדל בין המחיר שאליו משלם כדי לקחת חלק בחיבור וזה שאוליבר משלם. יש הבדל בין המחירים וההשתנות שנשים הטרוסקסואליות, צריכות לעשות עבור אהבה (לרוב) ואלו שגברים עושים אבל ״קרא לי בשמך״ מצליח להראות לנו את החוזק שביכולת ליצור מקום לאדם אחר, את האפשרות לא להעלם, אלא להתעצב, לגלות את הגבולות של עצמנו, עד כמה אנחנו יכולות להמתח ועד כמה אנחנו חזקות.

 

 

 

 

 

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.