רות לוביץ'

מאת רוני אוסלנדר, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

רות לוביץ (ורשה, פולין, 1 בדצמבר 1906 – תל אביב, 27 ביולי 2010), היתה פעילה קומוניסטית. פעילה במפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל מאז תקופת היישוב, ומאז הקמת המדינה במק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) ועד חד"ש. היתה פעילה פמיניסטית ופעלה לקידום מעמד האישה, ממקימות אנד"י (ארגון נשים דמוקרטיות, שלימים נקרא ארגון תנד"י) ונשיאתו. פרסמה שני ספרים: קורותיה של ידידות (הוצאת תנועת הידידות ישראלבריה"מ, 1984) ובחרתי לחיות במאבק (בעריכת משה בןחורין, הוצאת שחר). נפטרה בגיל 104 ובכך היתה לחברת המפלגה הקומוניסטית הוותיקה ביותר בישראל. 

ילדות ועלייה ארצה

נולדה ב-1906 בוורשה, פולין בשם אנה (אנקה) ורשביאק. בנעוריה ניהלה מאבקים אידיאולוגיים עם אביה, שהיה סוחר דתי מן המעמד הזעירבורגני. חרף התנגדותו, החליטה להמשיך את לימודיה התיכוניים ואף מצאה עבודה כדי לממן את שכר הלימוד. באותה תקופה נחשפה לתנועת "השומר הצעיר" והצטרפה כחניכה ב-1922, כשהיתה בת 16. בהמשך הצטרפה לתנועת פועלי ציון שמאל. נמנתה עם ההמונים במזרח אירופה שנסחפו אחר החזון המלהיב של מהפכת אוקטובר. באחד במאי 1922 השתתפה בהפגנה סוערת ואלימה, בה נקטה המשטרה הפולנית באלימות יתרה נגד המפגינים, בכלל זה שימוש באלות ובנשק חם, וכעבור שנה שבה והצטרפה להפגנה, חרף אזהרות כי תסולק מהתנועה. בשנת 1929, למרות התנגדות אביה, עלתה לארץ-ישראל.

חיים בקיבוץ ושביתת הפועלים הערבים

Cquote2.svg

"השמעתם? הפועלים הערביים, העובדים בפרדסים של היהודים, הכריזו שביתה!" פרץ אלי נרגש לתוך הצריף. "שביתה?! איפה?" "כאן, במושבה, בבנימינה, חבר'ה, יש שביתת פועלים ערביים!" צעק בקול רם, כאילו כולנו חרשים. "הם שובתים ומבקשים מאיתנו סולידריות".

Cquote3.svg
– מתוך ספרה "בחרתי לחיות במאבקכפי שצוטט ב"חלוצה מסוג אחר", חנות הספרים של איתמרהחלוצות – דף מידע מספר 50

 

עם הגעתה ארצה הצטרפה לקיבוץ בנימינה, והתגוררה במושבה בעלת אותו שם בפאתי הקיבוץ. היא נשלחה לעבוד בלול ובענפים חקלאיים. כשנה לאחר מכן נשלחה ללמוד בתל אביב, בבית ספר שהיה מסונף לחווה החקלאית בנהלל. בתקופה זו התרחשה שביתת הפועלים הערבים בפרדסי המושבה בבנימינה. בהספד שכתב לה, תיאר דב חנין את שביתה זו כמבחן הפוליטי הראשון של לוביץ'. על חילוקי הדעות הכלכליים בין בעלי הפרדסים היהודיים לבין הפועלים הערביים היא למדה עוד קודם לכן, כשנפגשה עם פעילים בתל אביב ושמעה על רמת חייהם הגבוהה יחסית של בעלי הפרדסים לעומת פועליהם, אך כשהחלה השביתה היה עליה לקבל החלטה אידיאולוגית, והיא בחרה בצד של הפועלים, שכן ברוח האידיאולוגיה הסוציאליסטית שהנחתה אותה והגדירה את פועלה משחר ילדותה הרגישה קרובה ומחוברת יותר לפועל הערבי העני מאשר לבעל הפרדס היהודי העשיר. היא עזבה את בנימינה ועברה לתל אביב, שם עבדה במשק בית.

פעילות קומוניסטית

עוד בימיה בקיבוץ נהגה לוביץ' להגיע בחשאי למפגשיה של הפק"פ (ביידיש: פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײַ), המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, לשעבר המפס"ע – מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית. התנהלותו של היישוב העברי במהלך שביתת הפועלים הערבים גרמו לה להתפכח, ושטענה כי היתה "צערה ופתיה" כאשר חשבה שציונות לאומית ושוויון סוציאליסטיקומוניסטי יכולים להתקיים במקביל.7 לדבריה, מקרים כגון שביתת הפועלים הערבים ו"כיבושי הקרקע והעבודה" הדהימו אותה, שכן לא יכלה להבין כיצד היהודים יוצאים כנגד הפועלים הערביים במקום לתמוך בהם ולהיאבק יחדיו נגד "המנצלים העשירים" ו"הכיבוש האימפריאליסטי הבריטי". הן היא והן כל קיבוץ בנימינה ושלוחיותיו בגן שמואל ועין שמר היו במבוכה רבה בעקבות זאת, שכן הפעילות הציונית בשטח סתרה את האידיאולוגיה שלהם. לוביץ' תארה זאת במשפט "פון מרק אלעק, פון הרצל אשמעק" (טועמים את מרקס ומלקקים מהרצל).

את הקיבוץ עזבה בשנת 1931 והתקבלה כחברת המפלגה הקומוניסטית. באותם ימים פעלו הקומוניסטים בארץ ישראל במחתרת. הם הוצאו מחוץ לחוק ונרדפו הן בידי המשטרה הבריטית והן בידי המתיישבים הציונים. היה עליה להימנע מהחזקת כל רישומים וראיות מפלילות בביתה, להחזיק ברכוש מועט בלבד שיאפשר לה לשנות כתובת באופן תדיר ולהישמר כל העת מפני מלשינים. אפילו את הקיבוץ עזבה באמתלה כשהשיגה אישור מחלה והחלמה בעיר ומאז לא שבה. גם מחבריה בקיבוץ נבצר ממנה מלהיפרד, מכיוון שנאסר עליה להשאיר כתובת או להודיע על חברותה במפלגה.

עם הצטרפותה לפק"פ עמדה בראש מסגרת שנקראה "עזרה אדומה", שהייתה ארגון סיוע עצמאי מטעם הקומינטרן (האינטרנציונל הקומוניסטי בברית המועצות) למשפחות של חברי מפלגה ותומכים קומוניסטיים אחרים בישראל, שנעצרו בידי המשטרה הבריטית. משפחות אלו נשארו ללא תמיכה ולעתים ללא פרנסה, ו"עזרה אדומה" סייעו להם. במקביל המשיכה בעבודתה במשקי בית. בתקופה זו נאסרה בידי הבריטים על פעילות קומוניסטית וישבה זמן מה בכלא.

הבחירות לוועידת הפועלות בשנת 1932

עד הוצאתה מחוץ לחוק, התמודדה המפלגה הקומוניסטית בבחירות לארגונים והרשויות בארץ ישראל כגון ההסתדרות, תחת השם "פרקציית (סיעת) הפועלים". למן ירידתה למחתרת, ניסתה המפלגה להריץ מועמדים "עצמאיים" ברשימות בלתי מפלגתיות. בשנת 1932 היה ניסיון להריץ את לוביץ' ברשימה כזאת לוועידת הפועלות של מועצת הפועלות (לימים: ארגון הנשים נעמ"ת)ועדת הבחירות המרכזית פסלה את הרשימה. לוביץ' קיבלה הוראה לגשת למחרת בבוקר לביתו של דוד בןגוריון בתל אביב, שהיה אז מזכיר ההסתדרות, ולדרוש ממנו שייכנס את ישיבת הוועדהפועל כדי לבטל את ההחלטה.

חרף התרגשותה וחששה מן המעמד, היא עשתה זאת. בן-גוריון כתב מכתב שיועד אל דוד רמזלוביץ' העבירה את המכתב. הוועדהפועל של ההסתדרות אכן נועד באותו יום, והחליט לא לשנות את החלטתו. תומכת קומוניסטית שעבדה בוועדהפועל דיווחה כי אכן נערך דיון בנושא, בו אמר בןגוריון כי "אם היה לי ספק, שהרשימה הנדונה היא של הפרקציה, הרי הטרוריסטית השחורה הקטנה, שהתפרצה הבוקר לחדרהשינה שלי, אישרה זאת". הכוונה היתה ללוביץ'. 

בוועידת הפועלות עצמה, הגיעה לוביץ' במטרה לדרוש את רשות הדיבור ולשאת נאום. הדבר הוביל למהומה רבתי, בה התפתחה קטטה והיא הוצאה מן הבניין. היא וחבריה נמלטו בטרם תגיע המשטרה הבריטית. אם מאסרה בעקבות חברותה ב"עזרה אדומה" לא היוותה עבורה את טבילת האש הקומוניסטית, הרי שמה שהיא כינתה "נאומה הקצר ביותר" בוועידת הפועלות בהחלט עומד בהגדרה. 

בשנת 1946 רצתה להתמודד בראש רשימה קומוניסטית בבחירות למוצעת ראשון לציון, אולם קצין מחוז תל אביב פסל את מועמדותה. בשנת 1980 נאמה שוב בפני וועידת הפועלות ובמפגש עם חברות הארגון לאחר מכן הזכירה את גירושה מן האולם ב-1932. אחת הנוכחות הצהירה בגאווה שהיא היתה זו שדאגה לסילוקה, ושהיתה עושה זאת שוב בשל שנאתה לקומוניסטים, שהתפתחה בה כאשר ראתה את מעשיהם בברית המועצות. לוביץ' השיבה לה: "יבושם לך. לא למדת ולא שכחת כלום".

גישתה לציונות 

בציונות ראתה לאומנות אשר סותרת את עקרונות הסוציאליזם, את האידיאולוגיה הקומוניסטית ואת הוראותיו הברורות של המנהיג הסובייטי לנין בנושא, נמשך למעשה כל ימי חייה. משנת 1948 היתה חברת הוועד המרכזי של מק"י, ובנוסף הייתה חברת הלשכה הפוליטית בין 1969 ל-1990 ויו"ר ועדת הביקורת המרכזית. היא נמנתה עם מקימי הארגון להגשת סיוע לבריה"מ במלחמתה בנאצים ובהמשך עם מקימי תנועת הידידות ישראלברית המועצות, בה כיהנה גם כחברת הנהגה.

ב-1971 העניק לה הסובייט העליון את אות לנין על פועלה בישראל, תרומתה למפלגה ולקומוניזם הבינלאומי, וב-1984 פרסמה את ספרה הראשון "קורותיה של ידידות", תעמולה קומוניסטית אנטיציונית לציון 40 שנה לתנועת הידידות. על שולחנה היה מצוי תמיד כד שקיבלה במתנה כאות הוקרה ממיכאיל גורבצ'וב.13

בהמשך, תרמה רבות להקמתה של מפלגת חד"ש, שבשיתוף עם מק"י ידועה כמפלגה אשר "שוחה נגד הזרמים החזקים של הלאומנות בשני העמים, בקרב היהודים ובקרב הערבים". הדבר היה ביטוי לשותפותה בפרויקט הפוליטי המאתגר ביותר במדינה – יצירת פוליטיקה יהודיתערבית משותפת בחברה שלחם חוקה הוא ההפרדה והעוינות בין שני העמים. היא האמינה כי ההבנה בין בני האדם והשותפות האנושית והחברתית חשובות יותר מן החלוקה הלאומית, וכי הלאומנות בשני הצדדים תוביל בהכרח לחורבן לאומי מצדה של ישראל.

פעילות פמיניסטית

Cquote2.svg מספרים על גולדה מאיר, שבהיותה בקיבוץ אמרה, שאין הבדל בין הזנת פרות לבין הזנת גבריםוהלכה לעבוד במטבח. גם גולדה מאיר, כידוע, לא נשארה במטבח. וזהו הדבר היחיד המשותף לנו. Cquote3.svg
דוד מרחבהאדומה האחרונה – עם מותה של רות לוביץ'מקור ראשון, 6 באוגוסט 2010 

 

Cquote2.svg

סירבתי לעבוד במטבח או בקומונה [מחסן הבגדים]. התקוממתי נגד העבודות ה'נשיות'. למעשה הייתה זו תחילת המאבק האישי שלי לשווין הזכויות של האישה

Cquote3.svg
"בחרתי לחיות במאבקכפי שצוטט ב"חלוצה מסוג אחר", חנות הספרים של איתמרהחלוצות – דף מידע מספר 50, 10 ביולי 2014

בין אם מתוך האידיאולוגיה קומוניסטית שדגלה בשוויון מגדרי מלא בשוק העבודה ובין אם מתוך תודעה פמיניסטית, פעלה רבות למען שוויון זכויות ומעמד האישה. היא נמנתה עם מקימות ארגון הנשים הדמוקרטיות היהודיות והערביות תנד"י. בשנת 1952 נבחרה כמזכירתו הכללית של הארגון ומאוחר יותר לנשיאת התנועה. במשך עשרות שנים הייתה חלק מן הסיעה הקומוניסטית במועצת ההסתדרות, בנעמ"ת ובפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות. בשנת 2005, כאשר שמעה על המשלחת של המפלגה הקומוניסטית לקובה, התרעמה על כך שהמשלחת הורכבה מגברים בלבד.

חיי משפחה

בעלה הראשון היה אדם בשם הופמן, עמו התחתנה במעין "נישואין פיקטיביים פוליטיים" כחלק מיוזמתה של המפלגה הקומוניסטית בישראל לחתן את חברי המפלגה עם אוהדים בעלי נתינות פלסטינית, למען מניעת גירושם מן הארץ בידי בשלטונות הבריטיים. אלו שגורשו ניסו להגיע לרוסיה, או שנעלמו כליל, באופן שתואר על ידה כ"טרגדיה". הוא נחקר בבולשת הבריטית על נישואיו לה, אך טען בלהט ונחישות "אבל אני אוהב אותה", משפט שהפך לכינויו בקרב מכריו וחבריו.

בן זוגה זרח לוביץ' עלה ארצה כציוני בשנת 1928, היה לקומוניסט, עזב את קיבוץ משמר העמק והיה למנהל חברה ישראלית ליבוא ספרים מבריה"מ ומדינות הגוש המזרחי. הם הכירו כאשר היא עברה לראשונה לגור בתלאביב. לפני נישואיהם הוא הספיק לעבור "שני נישואין פיקטיביים פוליטיים" כמו אלו שעברה לוביץ'. כאשר נאסרה לראשונה על מעורבותה במפלגה הקומוניסטית וב"עזרה ראשונה", כבר הייתה בהריון עם בנם הראשון, לו החליטה ביחד עם האסירות הקומוניסטיות האחרות לקרוא לארגו קבליירו, על שם המהפכן הספרי. כיום, לארגואיתן לוביץ' הוא מהנדס ואיש עסקים מצליח המתגורר בלונדון לאחר שמכר את חברת ההנדסה הבורסאית שייסד, ובנה השני, דוד לוביץ', עוסק במכירת כרטיסי טיסה. זרח לוביץ' הלך לעולמו ב-1984 והיא לא נישאה שוב. שלושה מנכדיה לא גרים בארץ אך לא בשל מניעים קומוניסטיים ו/או אנטיציוניים.

ילדיה לא הלכו בדרכהבנה איתן סיפר: "זה קצת הפריע לה, אבל היא קיבלה את זה בהבנה", וכי "כאב לה שבחרנו לא לקחת בזה חלק, כמו שכאב לה כשהיא הבינה שבאופן טבעי הזניחה את ילדיה ולא הייתה איתם מספיק בגלל העבודה. גם אני הרגשתי כך ובהחלט ביטאתי את זה, אבל גם הודיתי על כך שהיא חיה מספיק שנים כדי שנוכל להתפייס".

שנים אחרונות

בשנת 1985 פירסמה את ספרה האוטוביוגרפי "בחרתי לחיות במאבק" המלמד מלבד על חייה על הפעילות המהפכנית הקומוניסטית בישראל עבור כל צעיר/ה המבקש/ת להצטרף למפלגה. את שנותיה האחרונות הקדישה לאיסוף חומרים על תולדות המפלגה הקומוניסטית בארץ ובחוץ לארץ, מנהיגיה וחבריה, וייסדה את הארכיון ההיסטורי של המפלגה. במקביל, פעלה בשיטתיות לקליטת המצטרפים הצעירים החדשים במפלגה ולקידומם כ"לוחמים מסורים למען עולם ללא מלחמות, דיכוי, ניצול ואפליה". בשנת 1997, והיא בת 91, השתתפה ב"פיקניק העממי" של ותיקי ואוהדי המפלגה הקומוניסטית בארץ לציון יום השנה לניצחון הצבא האדום על הנאצים.

בגיל 102 הצביעה בבחירות המוניציפאליות לעיריית תלאביב ובבחירות לכנסת מתוך הכרה בחשיבות ההצבעה. תמר ג'וזנסקי, שהיתה ח"כ בחד"ש, תיארה כיצד עלתה בכוחות עצמה במדרגות, חרף גילה. גם לאחר שחצתה את גיל מאה המשיכה בפעילות פוליטית וביקשה להיות מעורבת ככל היותר בפעילות של חד"ש. נפטרה בשנת 2010 והיא בת 104, חברת המפלגה הקומוניסטית הוותיקה ביותר בארץ.

את ספרה "בחרתי לחיות במאבק" חתמה במעין דיאלוג בינה לבין עצמה כנערה. על המאבק שליווה אותה כל חייה כתבה כי "הבינותי שדרוש לכך זמן רב, מעבר לחייו של דור, מעבר לחיי…", וסיימה בהבעת תקווה: "אל יתרעמו עלי בניי, נכדיי וידידיי הצעירים על כך שלא בניתי להם עולם כזה שבו רציתי שיחיו. אני אומרת: אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים".

יואב גולדרינג, חבר מועצת עיריית תל אביב וחבר בחד"ש אמר שספרה היה "סוג של מוטו" וכי היתה אחת הנשים המנהיגות במפלגה, לצד גוז'נסקי וח"כ אסתר וילנסקה ודוגמה לאישיות ששחתה נגד הזרם. גוז'נסקי הוסיפה כי "היא האמינה שאדם פוליטי צריך לעשות כל מה שהוא יכול". לגבי הארכיון הספרותי שהקימה לוביץ' , סיפרה גוז'נסקי כי "היא אמרה שלא יכול להיות שהסיפורים של האנשים הנפלאים האלה ייעלמו כשהאנשים ייעלמו. היום בדיעבד אנחנו יכולים רק להעריץ אותה על זההיא עשתה זאת בהרבה אהבה ורגישות. הסיפורים האלה בעצם הופכים את ההיסטוריה מאוסף מסמכים למשהו חי עם בני אדם. זו הראייה הפוליטית הרחבה שלה – עם הרבה אנושיות".

בנה, איתן לוביץ', סיפר ש"היא ראתה את החיים כהרפתקה. היא היתה עיתונאית, סופרת ופוליטיקאית. היא הייתה אמא ובת נהדרת לאמה, ואף טיפה בה בשנותיה האחרונות. כשאבא שלי חלה היא עזבה את הפוליטיקה לחלוטין לכמה שנים, וחזרה רק אחרי שהוא נפטר. היא נסעה המון וביקרה בהמון מקומות. אפשר להגיד שהיו לה חיים מאוד עשירים".

במאמר אחרי מותה סופר ש"מכריה, חבריה ובני משפחתה מספרים בחיוך שהיא בעלת קומה נמוכה ושיעור קומה גם יחד; שהוכיחה בחייה ובמותה את האימרה שקומוניסטי, או שהוא מת בגיל 18 מכדור של רובה, או שהוא חי לנצח". דב חנין כתב: "רות הייתה אישה מרתקת. היא התעניינה באנשים וידעה ליצור קשר עם רבים ושונים. החשיבה שלה הייתה מאופיינת ביצירתיות ובפתיחות. העקרונות לא הובילו אצלה לנוקשות. היא ידעה לחייך ולצחוק, לבקר את עצמה ולבקר את תנועתה, בלי לאבד את עצמה ובלי לאבד את דרכה".

מקורות וקישורים חיצוניים:

טל בשן, רות האדומה, מעריב (מוסף סופשבוע), 20 בדצמבר 1985, עמ' 13-10.

האדומה האחרונה בבלוג מרחב פוליטי של דוד מרחב, 6 באוגוסט 2010.

גלי גינתאמא אדומה, nrg מעריב, 5 באוגוסט 2010. 

ההספד של דב חנין לרות לוביץ' באתר אדום ירוק של דב חנין, 7 באוגוסט 2010.

הלוויתה של רות לוביץ', המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 28 ביולי 2010.

קטע מספרה "בחרתי לחיות במאבק" מבט משמאל, 15 באפריל 2009.

קומוניסטית נפסלה כמועמדת לבחירות ראשל"צ, הצופה, 12 בפברואר 1946.

 

השאירו תגובה