שושנה ברנד מעידה

כותבת בבלוג שלה מאת שושנה ברנד (נובמבר 2010):

"…הגיבורה (להזכירכם – אני) ניצבת באולם הלובי של הפקולטה לקולנוע ולטלוויזיה, ואנו כצופים כבר יודעים שהיא כלולה בין הנבחרים (המובחרים) המועטים בני המזל שלומדים במגמה המורחבת, שנה שניה, ולכן היא יוצרת בהתלהבות מרובה סרטים קצרים ב16 מ”מ וסרטי טלוויזיה ואפילו סרטי וידאו, שאז היו בחיתוליהם וכלל לא דמו לסרטי הוידאו שהיא עושה כיום, אבל בהחלט היוו כר פורה לדמיונה היצירתי.

ובכן –

היא ניצבת ומשוחחת עם חבריה וחברותיה, כשלפתע עובר בקרבתה אחד המרצים שלה והיא עוזבת את מעגל המשוחחים, ניגשת אליו בנימוס ושואלת אותו: “אפשר לדבר איתך?”

“בטח”, עונה המרצה ונעצר.

ואז, בתום ובאדיבות אך גם בישירות האופיינית לה כל כך, אומרת הגיבורה הנאווה למרצה הניצב מולה, “אני מבקשת ממך להפסיק להגיד כל כך הרבה מילים גסות בשיעור. זה מביך ולא לעניין.”

כמובן שמשפט זה נאמר על ידי הגיבורה מיד לאחר אחד משיעוריו של אותו מרצה, בו הוא הפטיר כהרגלו מספר מילים גסות בגנותן של נשים. הגיבורה כבר התרגלה לגסויות הנזרקות בשיעורים, ואפילו התחילה להבין שאמנם הרבה מסביב מוחים על הרגליו של המרצה לרדת על נשים, אך הם עושים זאת רק מאחורי גבו ולא בפניו. היא גם שמה לב שתלמידים לא מתלוננים על נושאים מעין אלה בהנהלה, והיא הסיקה בתמימותה כי רבה שאם תיגש ישירות למוקד הזבל הזה, אולי תיענה ביושר.

אני לא זוכרת את קורות השעור שקדם לדיאלוג הזה, אבל את פניו המופתעות משהו ואת תגובתו של המרצה אני זוכרת -גם זוכרת.

הוא ענה לי בקול שליו, “בסדר, שוש, אין בעיות.”

ואני פניתי אחורה וחזרתי למעגל החברים שלי שעדיין ניצב בערך באותו מקום בו עזבתי אותו.

ואז, לגמרי באורח פתאומי וללא שום התרעה, התעשת גבור הסצינה וזרק את הline הבא, שחשב עליו כשניה אבל בהחלט נשמע כאילו חזר עליו בליבו פעמים רבות, שכן היה דרמטי להפליא והדהד היטב בחלל “אולם מכסיקו”, היכה בתקרה הישנה ובדלתות חדר -המזכירות, הסתחרר סביב לוח המודעות וגרם לכל העיניים לצאת מחוריהן ולאוזניים להזדקף.

וכה צעק המרצה הנכבד לעבר הגיבורה:

“שוש, שלא תחשבי שאני לא שם לב שכל השעור את מסתכלת לי על הזין.”

ובאמת שאין הרבה מה להוסיף על המשפט התמוה, המשפיל, האדיוטי והמלוגמאני הזה, מלבד זה שלפתע דמם כל האולם (ואולי גם העולם) וכל השיחות עצרו, וכל לעיסות המסטיק פסקו והרגלים קפאו והעיניים נלטשו, והגיבורה לא ידעה היכן לקבור את עצמה, והאם היא צריכה למחות על כך או לקלל או להתלונן או לצחוק או לצעוק או הכל ביחד… והיא בטח הפטירה משהו לעבר חבריה ואולי גם לעבר המרצה, וחבריה היו בטח מאד תומכים וחביבים, אבל זה באמת לא מוריד מאום מחשיבות הסצינה ולא מרכך את העובדה שהרגע הזה נחקק היטב בזכרונה כמשפיל ומבעס ושקרי, והוא נעצר שם בראשה ולא השתנה או התקהה במשך השנים, אפילו אחרי שהיא נסעה לארה”ב ולמדה המון ונעשתה בעצמה (בין היתר) מורה ומרצה; כי בעצם כשהיא הפכה להיות מורה והחלה לעסוק בתפקידים ציבוריים ולקחת אחריות על נשמות צעירות, היא החלה להבין טוב יותר שהמרצה שהיה לה בחוג לקולנוע בתל אביב השתמש לרעה בכוח שניתן לו, והיא החלה להתרגז וגם להתפלא עד כמה לא היתה מודעות בין הסטודנטיות לגבי זכויותיהן כנשים וכתלמידות. במיוחד נבצר מבינתה איך זה שלא היה לסטודנטיות בפקולטה יוקרתית במוסד כה מכובד כאוניברסיטת תל אביב, שום מקום אליו היה ניתן לפנות כדי שיגיב ויחקור ויעצור אירועים מהסוג הזה.

ואותו רגע שקפא במוחה לא רק שלא נשכח, אלא הפך להיות מדכא ומשפיל יותר, כשגדלו ברבות השנים התבונה וההבנה וגם הכוח האישי והאנושי."

השאירו תגובה

תגובה אחת

  1. זה לא הטרדה זאת סתם בהמיות מגעילה. אתן מזיקות לנפגעות הטרדה אמיתיות, לא כל גסות וגועל זאת הטרדה