על הספר "שיעור לחיים: חינוך נגד גזענות מהגן ועד התיכון", ותובנות נוספות.
תמונה ראשית: כריכת הספר
כבר הרבה זמן שהספר "שיעור לחיים: חינוך נגד גזענות מהגן ועד התיכון" יושב לי בבית, ואני אומרת, מחר. מחר אני אקרא את זה. אבל אחרי אירוע סוף השבוע, שבו נרצחה שירה בנקי בת ה-16 במצעד הגאווה בירושלים וחמישה נוספיםות נדקרו, ועלי סעיד דאוואבשה בן הפחות משנתיים נרצח בכפר דומא ומשפחתו עדיין בבית החולים בזמן כתיבת שורות אלו, הבנתי שאין ברירה. הגיע הזמן לקרוא את הספר.
אחרי הכל, כבר שש שנים שאני במערכת החינוך, מקבלת מיילים משרי חינוך שונים, ממנהלי בתי ספר, מדברת עם תלמידים ותלמידות, מקשיבה להתבטאויות כאלו ואחרות, קוראת סטטוסים של בנט, והאמת? מתה מפחד. על התלמידיםות שלי אני סומכת, זה על המערכת שאני לא. כי מערכת החינוך בישראל רחוקה שנות אור מחינוך אנטי גזעני, וגם אם היא כן מצליחה לעשות משהו, אז יגיע הצבא והרבה פעמים יהרוס את הבסיס הרעוע שהיא נתנה.
ולכן, במחשבה שאין חשוב מהחינוך על מנת לתת בסיס וערכים חיוביים לילדות וילדים, הוציאה האגודה לזכויות האזרח מקבץ מאמרים ומערכי שיעור, בעריכתה של מחלקת החינוך של האגודה לזכויות האזרח (עורכת: נועה ריבלין), שמטרתם אחת – לחנך ילדות וילדים נגד גזענות, לחינוך חברתי צודק יותר, להבנה של המצב, קבלת האחר, ואולי אפילו, לא אלך רחוק מדי, אפשרות לדו-קיום.
הספר מושפע מגישות של פדגוגיה ביקורתית, אסכולה שייסד פאולו פריירה ואפשר למצוא את כולה בספרו המרתק "הפדגוגיה של המדוכאים", בו הוא מדבר על כך שהדיכוי נעשה באמצעות חינוך, ובאמצעות חינוך גם אפשר לשנות את הדיכוי. החינוך אמור לייצר מודעות, להעלות שאלות, לחתור לשינוי חברתי, או בקיצור – לתרום לחברה צודקת יותר ושוויונית יותר, עד כמה שאפשר במקומות לא שוויוניים בעליל כמו ישראל. המאמרים בספר הם ממגוון תחומים – מהסבר על מהי גזענות, כיצד היא פועלת בתוך הכיתה, דרך חינוך בגני הילדים, הוראת מתימטיקה, ייצוגים בלימוד השפה האנגלית, מדעים ועוד – וכולם יוצאים מנקודת הנחה אחת – במערכת החינוך בישראל כמעט ולא נשמע את המילה "גזענות", לא נבין מה היא אומרת מלבד, אולי, אנטישמיות.
בספר יש גם מערכי שיעור, בהם ניתן למצוא שאלות חדשות במתימטיקה הכוללות מסעות מסודן לישראל במקום נסיעה ברכבת מהרצליה לחיפה, חקלאות מעשית במקום אפיית עוגות, מערכי שיעור באזרחות, הצעות לפעילות בגני ילדים, ועוד. אבל עורכי הספר מבינים היטב שלא מספיק לכתוב ספר על מנת לשנות, אלא לשם כך צריך מורות ומורים מודעים חברתית, שלמרות המערכת המגבילה בה הם והן פועלות, יצליחו לגרום לשינוי מהותי וחינוך נגד גזענות שישאיר חותם לדורות הבאים.
כל אחד מהמאמרים בספר נותן זווית אחרת על חינוך נגד גזענות. והרוב המוחץ מדבר על גזענות בין העמים, ערבים/פלסטינים/יהודים. אך לצערי ישנו היבט אחד שאינו מקבל מספיק דגש בעיני – וזהו ההיבט המגדרי. מעט מאמרים בספר מסבירים לנו על הסקסיזם ואי השוויון המגדרי בחברה הישראלית, ודורשים שינוי מהותי גם כאן. ישנם מאמרים שכלל לא עוסקים בנושא, וישנם כאלו הנותנים לו דגש ראוי בעיני. אין ספק שחינוך נגד גזענות חשוב מאד אך נדמה כי בדרך אל הדו קיום, שוב נותרנו, הנשים, מאחור. מילים מועטות מדי מתייחסות לייצוג הנשי, והן נמצאות בעיקר במאמרים על מתימטיקה ומדעים. כמעט ולא נמצא גינוי תקיף לכך שמיזוגניה, סקסיזם, שוביניזם וכל חבריהם גם הם חלק אינטגרלי מגזענות, ואפילו במאמר על הצילום ככלי נגד גזענות, כמעט ולא נמצא את העיסוק הכה מהותי בייצוגי נשים במדיה – רק במידה מועטה מדי (לטעמי) בדוגמא בחיפוש בתמונות בגוגל.
החינוך בישראל, ובמקומות רבים בעולם, מסליל נשים כמו גברים למקומות מסוימים בחברה, בעבודה, במשפחה וכו'. בספרי המתמיטקה מצאה ד"ר זלמנסון לוי כי הנשים אופות עוגות ונמצאות בעיקר במטבח. אם אלו הייצוגים שלנו, כיצד נוכל להיות מדעניות, כיצד נרצה בכלל ללמוד באוניברסיטה? אחרי הכל, ייצוגים עוזרים לי לבנות את עצמי, מלמדים אותי עם מה להזדהות, עם מה לא, להבין את העולם טוב יותר, אם אני לא רואה מדעניות בשום מקום במערכת החינוך, במדיה, בתקשורת או בכל מקום אחר, לעולם לא אדע שאני יכולה להיות מדענית, או שאני בכלל רוצה להיות מדענית. יש חשיבות עצומה להוספת חינוך פמיניסטי לתוך מערכות של חינוך ביקורתי, ומערכות של חינוך נגד גזענות. אחרי הכל, סקסיזם הוא גזענות כלפי נשים, ואם נוציא את הסקסיזם ונפריד אותו מהגזענות, נגלה את מה שאנחנו מגלות הרבה פעמים בשמאל הישראלי – שוביניזם מוסווה וקידום מאבקים על חשבונן של הנשים. המחיר שנשים משלמות נדמה קטן בכלכלת הכיבוש, וכל פעם מצפים מאיתנו לוותר עוד, ועוד קצת פה, ועוד קצת פה. ואנחנו מוותרות, לפעמים.
אז לא.
הגיע הזמן להתחיל לעסוק לא רק בחינוך נגד גזענות, אלא גם בחינוך מגדרי, בצורה משולבת. נכון לשנת 2014, מלמדים מגדר בצורה פורמלית רק בארבעה בתי ספר תיכון. קולנוע, לדוגמא, מלמדים ביותר משמונים בתי ספר. בשש השנים האחרונות לימדתי קולנוע בתיכון אלון ברמת השרון, ואני רוצה להשתמש בלימודי הקולנוע בתור דוגמא לכיצד חינוך מגדרי, וחינוך נגד גזענות – יכול לשנות דפוסי התנהגות, ייצוגים וערכים של התלמידות והתלמידים.
התלמידים בתיכון בארץ נדרשים לעשות סרטים קצרים, זה הפורמט המתאים להם ביותר, מהמון בחינות. בנוסף, בגלל שהם והן נמצאים בתיכון, יש להם את החופש לעשות ככל העולה על רוחם מבחינה אומנותית, והם כמעט ואינם מוגבלים (זאת אמירה מאד מכלילה, ואני מדברת בעיקר על בתי הספר אותם אני מכירה). לימדתי שש שנים במגמת קולנוע בתיכון אלון ברמת השרון, ולמדתי שלוש שנים במגמת הקולנוע באותו תיכון, לפני כמעט 20 שנה. במהלך כל הזמן בו לימדתי, למרות שהתלמידים והתלמידות קיבלו חופש יצירתי כמעט מלא, ראיתי שלושה סרטים שנעשו בנושאים הנוגעים לזהות מגדרית – שני עלילתיים ואחד תעודי. רוב הסרטים, עד כמה שהיו מורכבים, טובים יותר ופחות, סבבו לרוב סביב אותם הנושאים – נושאים שמעסיקים נוער הלומד בתיכון, אבל נושאים המעסיקים נוער שכמעט ולא מראים לו אפשרויות אחרות של חיים. וזאת למרות שברור לחלוטין שבין כל התלמידים והתלמידות שעברו במגמה, היו לפחות עשרה אחוז או יותר שהזהות המינית שלהם אינה ברורה או מגובשת אצלם, שלא נדבר על אלו שהיא כן מגובשת, אבל אינה הטרוסקסואלית. הקהילה הלהטבקית היא 10% מהאוכלוסייה, והאוכלוסייה לא מתחילה בגיל 18. אפשר לראות בוודאות שכאשר מדברים עם התלמידים והתלמידות על נושאים הקשורים לחשיבה מגדרית – המודעות שלהם עולה וזה מתבטא בסרטים שלהם, שגם אם אינם עוסקים בזהות מינית, עוסקים בעניינים הנוגעים למגדר בדרך זו או אחרת, בין אם בנשיות או בגבריות.
כך גם לגבי חינוך נגד גזענות, במידה ונפעיל שיטת חינוך אחרת, נשתמש במערכי השיעור שמוצאים בספר (נפלאים, אגב), נוכל לקיים חברה צודקת, שתפעל בעתיד עם הערכים אותם קיבלו התלמידות והתלמידים בתוך מערכת החינוך הגזענית והמגבילה מאד שהם לומדות ולומדים בה, אבל גם ערכים נוספים, וחינוך לחשיבה ביקורתית – אותם יקבלו התלמידים מאיתנו, המורים. אם התלמידות והתלמידים יקבלו דוגמאות, יקראו סיפורים, ילמדו שפה וידברו עם ילדות, ילדים ונוער מאוכלוסייות מוחלשות יותר (והנשים בתוכן), הם יראו שיש לאותן אוכלוסייות מקום וייצוג בספרים, בלימודים, ולכן גם במציאות.
זה בידיים שלנו, ואין מקום טוב להתחיל מאשר בספר הזה, שנמצא גם באינטרנט –
http://www.acri.org.il/education/2015/06/08/a-life-lesson-anti-racism-education-full-version/
אי אפשר יותר לדחות למחר, צריך לפעול, ועכשיו.
