שקרים טובים

אם לא צפיתן עדיין בכל שבעת הפרקים של "שקרים קטנים גדולים" אז לכו לעשות זאת מייד ואז תחזרו כי בפוסט הזה יהיו ספויילרים לכל הסדרה.

אחרי האזהרה הזאת, בואו נדבר קצת על אחת הסדרות הפמיניסטיות והיפות של השנה.

קראתי הרבה ביקורות על "שקרים קטנים גדולים", גם לפני שיצאה וגם עכשיו אחרי ששודר פרק הסיום של הסדרה. כשהסדרה רק עלתה, הביקורות השונות תיארו אותה כסוג של "עקרות בית נואשות" מודרנית. אופרת סבון מסוגננת שתציג הרבה תככים בין נשים. מנגד, כשצפיתי בסדרה עצמה, זה לא היה הרושם שקיבלתי. בכלל. למעשה, מיצג השווא הזה היה חלק מהשקרים שהסדרה באה למוטט וחלק מהצופים הלכו שולל אחריו. עכשיו אחרי שהפרק האחרון של הסדרה שודר, אני יכולה לומר בבטחון שמדובר בסדרה עמוקה, חכמה ובעלת מסר חשוב.

"שקרים" הייתה סדרה מאוד פמיניסטית מהרגע הראשון. הדרך שבה היא הציגה את האינטראקציה בין האמהות השונות של מונטריי התמקדה בדרכים שבהן נשים מוצבות זו מול זו, פעם אחר פעם, אבל לא מכיוון שהן "שק של נחשים", אלא כי זה מה שהחברה הגברית ובעיקר, האלימות הגברית שמקיפה אותן, גורמת להן לעשות.

אלימות גברית הופיעה בסדרה מכל עבר. היא עיצבה את חייהן של כל הנשים בסדרה ובעיקר את היחסים ביניהן. האונס של ג'יין הכריח אותה לעבור לעיר חדשה מלכתחילה, התקיפה של אמאבלה, שבסוף התברר שבוצעה על ידי מקס ולא זיגי, גרמה למתח בין רנטה וג'יין ובין רנטה ומדליין, האלימות של פרי כלפי סלסט וחוסר היכולת שלה לדבר עליה הרחיקה אותה מחברותיה, גם הגרסה ה"מצחיקה" של האלימות הזו, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנצחויות שבין ניית'ן ואד, הגבירה את המתיחות בין בוני ומדליין (שהייתה שם מלכתחילה בגלל היחס שלהן אל ניית'ן).

היו עוד מספר סדרות שעסקו באלימות גברית ואלימות כלפי נשים בשנים האחרונות, אבל הייחוד של "שקרים" הוא בכך שהיא מציגה את האלימות הזאת בקונטקסט המשפחתי. אנחנו לא רואות כאן את חייהן של נשים רווקות, נשים בבית סוהר או נשים בסביבות עבודה מלחיצות, אנחנו רואות את החיים ה"אידיאליים", השקטים והשלווים של מספר משפחות שגרות באחד מהמקומות היפים והעשירים בארה"ב. המיקום משמש כדרך להעצים את מה שרוחש מתחת לפני השטח אל מול המראה החיצוני, אבל גם כדרך להציג את כל הצורות שבהן אלימות גברית מתקיימת מבלי שנשים אליה לב. הדרכים שבהן האלימות הזו חודרת גם אל עולמם של הילדים של גיבורות הסדרה, היא אולי הצורה האפקטיבית ביותר להציג את הנושא הזה. בפרק האחרון, כשג'יין מספרת לסלסט שמקס הוא, לדעתה, זה שחנק ומתעלל באמאבלה, היא אומרת שזה יעבור לו, הוא רק ילד אחרי הכל. סלסט שיודעת למה הילד הזה יכול לגדול, עונה לה שיכול להיות שלא.

למרות שהסדרה הציגה אלימות במספר צורות, אין ספק שהעלילה החזקה ביותר הייתה מערכת היחסים של סלסט ופרי. אני לא חושבת שנתקלתי אי פעם בייצוג כל כך חזק של מערכת יחסים מתעללת בסדרה פופולרית. הליהוק של אלכסנדר סקארסגארד לתפקיד פרי הוא הברקה. סקארסגארד משחק את פרי לא כנבל חד מימדי, אלא כדמות מורכבת. זה עוזר שהוא אחד האנשים החתיכים ביותר שאי פעם התהלכו על המרקע הקטן, אבל מעבר להיותו חתיך, סקארסגארד גם חתיך בצורה מאוד ספציפית. הוא גבוה, הוא גדול ושרירי. המאפיינים שגורמים לנו להימשך אליו, הם גם אותם המאפיינים שהופכים אותו בפרק האחרון ליצור מפחיד ומבהיל. בהתחלה, הדימוי שלו, האיש הגדול והמגונן, ליד סלסט של ניקול קידמן (שבגאונות מצליחה להעביר את השבריריות והנחישות שבה בכל רגע גם יחד), היה נראה יפה, טבעי. גבר גדול וחזק ליד אישה קטנה ועדינה. בפרק האחרון של הסדרה פתאום כל מה שיכולתי לראות מול עיניי זה גבר גדול ומאיים ליד אישה קטנה ממנו משמעותית. בכל רגע ששניהם היו על המסך, ההבדלים הפיזיים ביניהם הפכו מאיימים. זה הישג מרשים של הסדרה שדרך מערכת היחסים שלהם עסקה במקומות החשוכים האלה, בעובדה שהאלימות של פרי בנויה לתוך הקשר הזוגי שלהם ובהרבה מובנים נחשבת בחברה שלנו לסקסית, כל עוד היא לא חוצה קו ועד כמה קשה למתוח את הקו הזה.

הסצנות המבריקות של הסדרה היו בין סלסט ופרי למטפלת שלהם ובהמשך בין סלסט למטפלת. ניקול קידמן היא שחקנית מדהימה והיא מצליחה להראות לנו איך סלסט עוברת לאט לאט תהליך שבו היא משחררת את הרצון שלה לראות בפרי משהו שהוא לא ומתחילה להכיר באמת, שהיא חייבת לעזוב. התהליך שהיא עברה הוצגה בצורה יפהיפייה כי הוא לכד את הדינמיות והחיבור הייחודי שבין מטפלת למטופלת. בניגוד להרבה ייצוגים שלילייים או לא מדוייקים של תהליך טיפולי שאנו רואות לא מעט על המסך, כאן ראינו מערכת יחסים הדדית. כן, המטפלת של סלסט דחפה אותה במידה מסויימת להכרה שלה בצורך לעזוב, אבל היא לא עשתה זאת לבד. סלסט היא זו שבאה לראשונה לפגוש אותה לבד. סלסט היא זו שהמשיכה לבוא, שהלכה ושכרה לעצמה דירה. בין השתיים נוצר קשר אמיתי שהוביל לכך שבפגישה האחרונה שלהן, ד"ר רייזמן אפילו ניסתה לנחם את סלסט פיזית. ראינו סוף סוף, מטפלת אמפתית באמת שדואגת למטופלת שלה אבל מנסה כל הזמן לעזור לה מבלי לעבור את הקו.

האבל של סלסט כשעזבה את פרי היה עוד תוספת מבריקה לדרך המורכבת שבה הסדרה הציגה את מערכת היחסים שלה ושל פרי. פרי הוא אדם אלים ונורא, אבל הוא גם אבא טוב ובעל אוהב וההבנה של סלסט שהתכונות האלו לא מפצות או גואלות את האלימות שלו, היא לא טריוויאלית. היא משקפת התמודדות אמיתית ומציאותית ומראה את המשמעויות הפסיכולוגיות של מערכת יחסים מתעללת. פרי מתרץ את האלימות שלו באהבה שלו לסלסט. הוא פשוט לא יכול לשלוט בעצמו מרוב שהוא אוהב אותה, מרוב שהוא מפחד שהיא תעזוב אותו. הסדרה גם לא גורמת לנו לחשוב שפרי פשוט משקר, הוא באמת מאמין בדברים שהוא אומר לסלסט, הוא מודה בפני ד"ר רייזמן באלימות שלו, הוא מנסה להשתנות. כל זה לא גואל אותו לרגע. כל זה לא אומר שהאלימות שלו לא מרסקת את חייה של סלסט ושל ג'יין.

במובן הזה, הסיום של הסדרה גאוני בעיניי. בסיום לא ראינו כמעט שום התפתחות מפתיעה. רובנו הנחנו שמקס הוא זה שהתעלל באמאבלה, בהינתן הדברים שכנראה הוא קלט בבית, פרי היה כמובן האדם האלים ביותר בסדרה אז לא היה מפתיע שהוא זה שהוביל לאלימות שבליבה וכמו שרבות הניחו, הוא גם היה האנס של ג'יין. ועדיין, למרות העובדה שהסוף שלה היה צפוי וברור, הדרך שבה הוא נחשף לנגד עינינו, הייתה יפה וייחודית.

היה משהו טבעי ואפילו חייתי בסצנה האלימה שבין פרי לחמשת הנשים שבלב הסדרה. אלכסנדר סקארסגארד תיאר אותה בראיון כהתנפלות של קבוצת כלבים על זאב שמנסה להרוג אותם. פרי מנסה ללכוד את סלסט ואחת אחרי השנייה, הנשים מתלכדות כנגדו. במאי הסדרה בחר לחתוך בין האלימות לשוטים של האוקיינוס המתנפץ על החוף. לדבריו, כמו האוקיינוס, ברגע שהנשים הללו שיתפו פעולה יחד, הן הפכו לכוח טבע. פרי הגדול מהן משמעותית בועט באחת ומעיף את השנייה ועדיין, מכל עבר, הן עטות עליו, עד שבסוף, בוני, באופן מפתיע, היא זאת שמגיעה כדי לסיים את המלאכה.

יש לציין שבספר עליו מבוססת הסדרה, אנחנו מגלות שבוני סבלה מהתעללות מינית בילדותה מידי אביה. כתוצאה מכך, היא מזהה מייד את האלימות שבין פרי לסלסט ועושה את מה ש"צריך לעשות" כדי לטפל בסיטואציה. בניגוד לסוף של הסדרה שלא כלל כמעט חילופי דברים בין הדמויות, בספר פרי מנסה להגן על עצמו בפני הנשים כאשר הן מבינות שהוא האנס של ג'יין ושהוא התעלל בסלסט. הוא טוען שהוא אבא טוב, שהילדים שלו אף פעם לא ידעו מה קורה בינו ובין סלסט וברגע הזה בוני מבהירה לו שהם יודעים, הילדים תמיד יודעים. חבל שהסדרה לא הצליחה לשלב גם את סיפור הרקע של בוני, האישה היחידה בסדרה שאינה לבנה. מנגד, הבחירה לסיים את הסדרה בסצנות שרובן לא כללו דיבורים הייתה בעלת משמעות גם היא. בניגוד לשקרים שקדמו לרגע האלים שבסופה, אנחנו אמורות לראות על פניהן של הנשים שמולנו את האמת. כפי שאנו מבינות בלי מילים שפרי הוא מי שאנס את ג'יין כשהיא בוהה בו ויתר הנשים מבינות זאת גם. באותו רגע, כל השקרים שעליהן היו בנויים החיים היפים והמוגנים שלהן מתפוררים והאלימות מתפרצת.

השקר האחרון של הסדרה הוא השקר שמספרות כל הנשים כדי להגן על בוני וזו על זו. בניגוד לשקרים הקטנים שהן סיפרו לעצמן לאורך כל הסדרה, שקרים אודות עצמן ומערכות היחסים שלהן, שקרים שעזרו להן להסתיר מעצמן את האמת של חייהן, השקר הגדול הזה עובד הפוך, הוא מסתיר מהעולם את האמת על חייהן. הוא מגן עליהן והופך אותן ליחידה מלוכדת אחת אל מול חברה שמנסה פעם אחר פעם להפנות אותן זו מול זו. זה לא שקר קטן או שקר לבן, אבל נראה שזה שקר טוב ואולי, כל עוד העולם שלנו הוא מה שהוא, שקר הכרחי.

השאירו תגובה

16 תגובות

  1. כל כך מדוייק, תודה!
    האופן שבו המבקרים התייחסו לסדרה הזו מדגים עד כמה חדה עדיין הדיכוטומיה בין תמות נשיות ותמות גבריות. ענייני נשים מתאימים לטלנובלות ("פוליטיקה של אמהות לילדים בני שש", כינה זאת בזלזול המבקר של וואלה), וצריך שיוצגו באופן קליל, סבוני, לא מעיק. זאת לעומת ענייני גברים, העניינים המעניינים *באמת*, שמתאימים לסדרות רציניות, איכותיות (למשל שגרת חייהם של שוטרים ועורכי דין, פוליטיקה "של גדולים" – שאלו עניינים עמוקים ומהותיים מעצם הוויתם). המבקרים גם אמרו שהדמויות לכודות בטייפ-קאסט (הקרייריסטית הרשעה, האמא המשועממת הרכלנית, היפה עם החיים המושלמים), ולא שמו לב לעובדה החשובה שהדמויות עצמן מודעות לחלוטין לטייפ-קאסט הזה, והאופן שבו הן לכודות בתוכו הוא אחד הדברים הכי מעניינים (בסדרה, ובכלל).

    • מאיה רומן on

      תודה רבה ענת.
      וכן, הביקורת הזאת בוואלה הייתה ממש מרגיזה.
      הנקודה על הטייפקאסטים גם מדוייקת לגמרי, זה בדיוק מה שהסדרה מבקרת וחלק מהמבקרים פשוט לא שמו לב שהם לא מבינים לעומק את הסאבטקסט של היצירה.

  2. מה שלא ברור לי היא הבחירה לשוט הנועל, שבו נראות הנשים על החוף דרך משקפת, כאילו מישהו צופה בהן. מה פירוש? האם פתח לעונה נוספת בה נגלה שג'ון עוקב באובססיביות אחר מדליין?

    • מאיה רומן on

      האמת גם לא ממש הבנתי את הבחירה הזאת לסיים ככה את העונה. הבנתי שיש דיבורים על עונה נוספת אבל שהיא תהיה שונה לחלוטין, לא נראה לי שיהיה מדובר בהמשך ישיר עם אותן דמויות שהכרנו.

  3. יפה שמחתי לקרוא את הבקורת כי מאד אהבתי את האופן שבו היא התייחסה לאלימות כלפי נשים, אפילו בסצינה בה בעלה של רנטה מגיע לאיים על ג'יין לכאורה בלי להיות מודע לפערים ביניהם, גבר עשיר לבן וחזק מול אם חד הורית ענייה. זה מחלחל בככ הרבה רבדים. בפרקים האחרונים מאד פחדתי שהסדרה תסתיים במוות של סלסט דווקא.
    רק הערה אחת בנוגע לזהות האנס של גיין, לדעתי הסדרה היתה עמומה בנקודה הזו במכוון. אני חשבתי שגיין זיהתה משהו, אולי לא את זהות האנס אלא את האלימות הגברית שנדפה מפרי, בתור מי שעברה התעללות בעצמה ופתאום זה קרן ממנו החוצה ובמבט אחד היא יכלה לראות בו את דמות המתעלל ובסלסט את הקורבן. בעצם זה לא משנה אם הוא זה שאנס אותה, משנה הזיהוי של דפוס האלימות וההתקוממות נגדו. לא קראתי את הספר בספר זה אולי חד משמעי יותר, מאד אהבתי את זה שבסדרה זה לא נאמר במפורש שהוא האנס מכיוון שזה לא ככ חשוב בסופו של דבר.

    • מאיה רומן on

      תודה רחל. וכן, אני מקבלת את הנקודה הזו על פרי, לא חשבתי עליה, כנראה כי קראתי באמת את הספר אבל ייתכן והנושא הושאר בכוונה פתוח לפרשנות.

  4. בקורת נפלאה! במיוחד על רקע הביקורות (המזוגניות בחלקן) המשטחות את הסדרה.
    כמה רוע אלימות גברית מפיצה, ומפרידה בין נשים שמפחדות בצדק לראות אותה, פן עולמן יתרסק ולכן ממשיכות להכיל את האלימות הזו שמפרידה אותן זו מזו. הסידרה מתארת זאת נפלא ונהדר אף יותר שמדובר בסדרה מיינסטרימית שמראה זאת בגלוי, תודה על מה שכתבת.

  5. ביקורת מקסימה. בעיקר נראה שהן מפנימות את הטייפקאסט שלהן. אבל כמו שרואים, לאחרים הרבה פחות אכפת. לא אכפת להן אם אחת היא עקרת בית והשנייה היא מנכ"לית מצליחה. זה מראה כמה ההפנמה של 'התפקיד' היא הופנמה.
    בעיקר יש כאן חברות יפה ואהבה וחמלה

    • מאיה רומן on

      תודה לי ויפה כתבת, זאת באמת נקודה מעניינת גם , ה"טייפקאסטים" השונים ואיך הם מכתיבים את ההתנהלות של הנשים הללו.

  6. תודה לך על הביקורת הזו. אחרי שסיימתי לראות את הפרק האחרון נכנסתי לקרוא ביקורות עליה, לראות אם עוד מישהו אהב אותה כמו שאני אהבתי, והופתעתי לגלות את הביקורות המזלזלות. אני לחלוטיו מתחברת לניתוח שלך. מעניין לראות לעיתים את הפער בין הסתכלות נשית לגברית…

    • מאיה רומן on

      תודה יעל, זה לגמרי אחד המקרים בהם הפערים בהשקפה היו ממש בולטים לעין אני חושבת.

  7. ניתוח מצויין. כמעט החמצתי את הסדרה המעולה הזו בגלל הביקורת הככ מטעה.
    כיוון שראיתי את הסדרה אבל לא קראתי את הספר, אני רק חולקת עליך בהבנת הסוף.
    אני לא הייתי בטוחה שפרי הוא בוודאות האנס של ג׳יין. באותה מידה אפשר היה להתרשם שהיא מיד זיהתה בו אדם אלים ומסוכן שבפוטנציה היה יכול להיות האנס שלה (בל נשכח שגם את הפנים של סקסטון היא הלבישה על זכרון האונס, ובכל זאת הבינה שזה לא היה הוא). אני לא בטוחה שהבמאי לא השאיר את הנקודה הזו פתוחה במקרה.
    דווקא לגבי בוני, הדרך בא זיהתה מהר את הסיטואציה במסיבה בין פרי לסלסט וזה שהרגישה צורך לעקוב אחריו (ליתר בטחון. כדי להיות שם במקרה ויהיה צורך), מהשוטים הקצרים אבל הברורים האלו היה ברור שהיא יודעת מניסיון על מה מדובר. זה לא משנה אם אנחנו לא מכירים את פירוט האלימות שחוותה, ברור שהיא היתה קורבן ועל כן מזהה ככ בקלות קורבן אחר. זה שהיא זו שרצה ובתנועה אחת פותרת את הסצנה האלימה, מבהיר עד כמה הטרואמה שלה אישית היתה גדולה.
    אם לסכם, שני הנושאים האלו שהיו פחות ברורים בסדרה מאשר בסרט, אולי דווקא משרתים את המטרה טוב יותר. קורבן אלימות ממשיכה לשאת איתה את הטראומה. ואלימות זו אלימות, לא משנה אם היא מאדם זר, מבן משפחה או מבן זוג אוהב. אף אחת לא צריכה להיות שם.

    • מאיה רומן on

      יפה כתבת דפנה, לא חשבתי על הנקודה הזאת בנוגע לפרי וג'יין. זו פרשנות מאוד מעניינת.

  8. דווקא לי נראה שג׳יין זיהתה את האנס וכשהביטה אל חברותיה, כולם הבינו כולל פרי עצמו. (לא קראתי את הספר)
    סידרה נהדרת.
    ניקול קידמן שחנית סנסציונית!!