Reading Time: 3 minutes

״הכתיבה היא המנוע של הכל״, על הספר "תמות, אהובי" | לני כהן

Reading Time: 3 minutes

נשכבתי על העשב בין גזירי עצים כרותים והרגשתי שהשמש שמחממת לי את כף היד היא כמו סכין שתכף אשסף בה את עורק הצוואר שלי בתנועה זריזה.

כך אריאנה הורוויץ בוחרת לפתוח את הסיפור שלה, או יותר נכון את סיפורה של גיבורת הספר "תמות, אהובי". ההתחלה הדרמטית הזו מציפה תחושת אי נוחות מהולה בסקרנות, ובין אם אנו חשות הזדהות או לא אין לנו ברירה אלא לצלול,  כבר בשורות הראשונות אל תוך עולמה הפנימי. שם נגלית לנו אמא טרייה, עקרת בית, המספרת את החוויה האישית שלה בתוך תא משפחה שנמצא בכפר מדכדך בצרפת. זה מקום בו לאישה אין קול. הגיבורה מתקשה לעמוד בציפיות של בעלה, ושל החברה הסוגרת עליה, ואנו, כקוראות נחשפות לפער הזה, שמוביל באופן כמעט בלתי נמנע לאירועים טרגיים בחיי משפחתה.

הגיבורה של "תמות, אהובי" מקיאה החוצה את כל המחשבות שלא נותנות לה מנוח, ומתארת את הקשר עם בעלה על המורכבות שלו. ״אתה חרא של בעל, חשבתי. וחיבקתי אותו חזק. אני רוצה למחוק אותו במדורה, אבל אני לא יכולה, אז אני מניחה לעצמי להיסחף בנחמת התשוקה״. לאורך כל העלילה ישנו שירטוט של מערכת יחסים שנעה בין ספק אהבה, ספק אובססיה, לבין שנאה קיצונית ותחושת גועל, ואף מחשבות על רצח. בעלה לא מצליח לרדת לסוף דעתה, שהרי היא אמורה לתפקד כרעיה וכאמא, ומחשבות מורכבות מידי שמות אותה תחת פנס של אי שפיות. ואכן הגיבורה מתחילה לאבד אחיזה במציאות, נכנסת למעגל של מחשבות טורדניות ולא מצליחה לצאת ממנו.

מערכת היחסים בינה לבין התינוק שלה סבוכה גם היא. היא מצליחה לנפץ את הדעה הקדומה איתה ניגשים אל הספר, ולערער על ההסכמה האילמת שאומרת- לאמא אסור שיהיו מחשבות לא ראויות, ורגשות מורכבים. אמא צריכה למלא תפקיד. אמא היא קודם כל אמא, ורק אז אישה. בניגוד לנשים רבות שחוששות לחשוף את האמת המורכבת, גיבורת הספר משתמשת במילים קשות ובכנות בלתי מתפשרת- ״אני רוצה ללכת לשירותים מאז שגמרנו לאכול צהריים, אבל אי אפשר לעשות כלום חוץ מלהיות אמא. הוא רק בוכה, ובוכה ובוכה. הוא ישגע אותי. אני אמא, וזהו. אני מתחרטת, אבל אני אפילו לא יכולה להגיד את זה״. כאן ניתנת לנו הזדמנות להזיז מעט את הקיבעון המחשבתי, ולנסות להבין לליבה. (מיד אחרי שסיימנו להירתע מעט מהמילים הקשות). לנסות להטיל בספק את מה שעד עכשיו נחשב מקובל.

העלילה מתרחשת כביכול בתקופה אחרת, אך האם באמת קיים הבדל בימינו? האם החברה מקבלת אימהות שמספרות שחווית האימהות היא לא כמו שחשבו? שלא התאהבו מיד ביצור הקטן שהניחו להן על הבטן? שקשה להן עם הביטול העצמי, והדברים לא באים להן בטבעיות המקובלת? הרי ברוב המקרים תתקבלנה תגובה מבולבלת מלווה בהרמת גבה במקרה הטוב, ואף רתיעה וחוסר הזדהות במקרה הפחות טוב. כשמדובר בנשים שהחליטו לוותר על התואר הנוצץ ״אמא״, אלו נחשבות למקרה חריג באמת, ומיד צפות תגובות כמו ״היא בטח התייאשה מגברים״ או, ״היא לא מבינה שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לאישה״. גם כיום, הדעה הרווחת היא שתפקידה הנעלה ביותר של כל אישה הוא להיות אמא.

הטפיל הזה שנקרא תינוק

בספר, אריאנה מבקשת להראות לנו צד אחר, שקיים אך נבלע גם במציאות הבדיונית של הספר, וגם במציאות היומיומית שלנו. היא בוחרת לעשות זאת בברוטליות ובמילים קשות. ״אני חושבת על החיה המפלצתית, על הטפיל הזה שנקרא תינוק, על זה שהלב שלך נמצא אצל מישהו אחר״. בכך הגיבורה קוראת תיגר על מקומה של האישה בחברה, וכדמות אם בפרט. היא מטיחה מראה בפניו של הקורא, ומסבירה, יש מציאות אחרת, והיא אנושית ולגיטימית לא פחות מאותו דבר אותו אנו מכנים נורמה. לאישה, לרעיה, ולאם מותר להרגיש רגשות עצמאיים ולא רק את מה שהחברה מבקשת שתרגיש.

אין ספק ש"תמות, אהובי" הוא ספר שאינו קל לקריאה, ובכל זאת יצירתה של אריאנה, מצליחה לעמוד בפני עצמה בזכות הצגת זווית שונה ומרעננת של המציאות. מציאות שלא מתיימרת להיות אסתטית או נעימה, אלא לשקף רגש טהור. היא מסבירה לקהל הקוראים שלה ולשאר מבקרים, "כתיבה יכולה להציל חיים. אם האלימות שנוצרת בפנים משתחררת בכתיבה, אז כבר אין הרבה טעם בלשבור לבן הזוג שלך כיסא בפרצוף, למשל”. התגובה שלה מעט מעורפלת, מותירה אותנו בספק האם היא מדברת על עצמה, או על גיבורת הספר שלה,  כך או אחרת, המטרה היא קדושה, ניקוז כל הרעל אל כתיבה משובחת. לעיתים מפחידה, מרתיעה, אך בעיקר מעוררת.

״תמות, אהובי״, בשמו הכה ראוי, הוא ספר מרענן, חייתי, ומומלץ לכל אישה, אבל לא רק לנשים. הוא מצליח לעלות תהיות קיומיות פילוסופיות, והתבוננות חדשה על מציאות כה מוכרת ושחוקה. להיחשף אל שפה חדשה, וסופרת מוכשרת השונה בנוף המקומי, שלא מנסה לרצות את קהל הקוראים שלה. שלא מנסה לשמור על סדר ברור של ״הסיפור הקלאסי" האוחז בתוכו דמויות עגולות ומלאות. גם כריכת הספר לא מושכת תשומת לב, בניגוד למקובל היום. כל קורא או קוראת, בין אם ליבה יוצא אל הגיבורה, ובין אם לא, אשר תצלח את קריאת הספר מתחילתו לסופו, תרוויח את הדבר הטהור ואולי החשוב ביותר שאפשר להרוויח מקריאה – להעלם אל תוך עולם שלם וחדש, ולצאת ממנו עם תובנות חדשות ורגשות מעורבים.

"תמות, אהובי", הוצאת זיקית 2015, 185 עמודים בתרגום מיכל שליו.

לני כהן היא סטודנטיות למדעי הרוח והחברה, פמיניסטית, לומדת במנשר לאמנויות. 

 

 

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. Avatar
    רוניה כצנלסון

    מודה שהתחלתי אך לא הצלחתי לסיים את הספר. הביקורת עם זוית הראיה המרעננת והשנונה, בהחלט עשתה לי חשק לחזור ולנסות שוב. תודה!

  2. Avatar
    רונית ידעיה

    מעולה!

  3. Avatar
    אלחנן שפירא

    הצילום בסקירה הוא מתוך ההצגה,׳תמות, אהובי׳- של תיאטרון תא המציגה כל חודש בתיאטרון הסמטה
    שחקנית: יעל מסנר
    צילום: אורי רובינשטיין
    במאי: אלחנן שפירא

  4. Avatar
    אלחנן שפירא

    ומתי תבואי לצפות בהצגה עטורת השבחים והפרסים, ׳תמות, אהובי׳?
    יש הצגה ב15/7…

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

הומלסית פוליטית: הפוליטיקאיות שפסיפס הזהויות הישראלי צריך

Reading Time: 3 minutes מאימאן ח'טיב יאסין שהושבעה לכנסת בחיג'אב, דרך אורלי נוי שמזוהה עם השמאל הרדיקלי, ועד מירב כהן שהפכה השבוע לאם ולשרה בממשלה: דווקא הזהויות המורכבות של נשים בפוליטיקה הופכות אותן לנבחרות אמיתיות של הציבור הישראלי.

דרושה! מהפיכה בחשיבה הכלכלית שלנו

Reading Time: 3 minutes הכלכלה הישראלית ה"חזקה" התגלתה בחודשיים האחרונים כרעועה ומחלישה את מערכות החינוך, הבריאות והרווחה. והנפגעות? אנחנו. יש בעולם מודל כלכלי חלופי, ויסמין גרא קוראת לנו לצאת לרחובות ולדרוש אותו, גם בישראל

"יס" היקרים: הילרי קלינטון היא הרבה יותר מ"אשתו של"

Reading Time: 3 minutes הסדרה "הילרי" מתארת אישה פורצת דרך בלימודים, בעבודה, בהתנדבות, בחקיקה ובתפקידי שלטון. למרות זאת, לפי הקידום של "יס" הסיפור שלה מתחיל כשבעלה נבחר לנשיאות. דפנה פייזר מסבירה מדוע חשוב לשנות את הכותרת

פוליטיקלי מצלמות: אדוה קפלן דרור

Reading Time: 3 minutes אדוה קפלן דרור, מנחת קבוצות הורים ומגשרת מצלמת את המאבק הסביבתי של הקהילה הפרטית שלה ועוד. בלוג הצילום של פוליטיקלי קוראת, פוסט שני בסדרה