" תקווה תמיד נשענת על האפשרות לנס גדול שיקרה"
ענת דרימר כותבת על "לילית", הצגתה החדשה

מאת: ענת דרימר

פעם מכרתי כדורי שוקולד למען השלום בקניון ערים בכפר סבא, היינו מוכרות כדורי שוקולד למען כל מטרה שנראתה ראויה אז להילחם עבורה: טיול שנתי, ההתחממות הגלובלית, בת מצווה לחוף מ-ו'2 וכמובן, השלום.

היה יום רבין אחד ששרתי בלילה מהחלון "תנו לשמש לעלות" ואחד השכנים צעק לי לסתום כבר. כל כך נעלבתי ולא האמנתי, שדמעות ההתרגשות שלי (מעצמי) הפכו לדמעות של ייאוש. פעם ראשונה הרגשתי פתטית והתחבאתי מתחת לשמיכה.

אחרי כמה שנים שכבתי עם מי שהיה חבר שלי ובזמן שנאנחתי שמענו מהחלון:
"סתמי ת'פה יא שרמוטה"
באותו הערב הייתה לי הופעה וכל כך נסערתי שסיפרתי לכולם על השכן והחבר והשרמוטה: סיפרתי איך בחורה כשקוראים לה שרמוטה זה ישר  זורק אותה אחורה, ועוד אחרי כל העבודה שעשיתי, ועד שלמדתי שלאונן זה ראוי כי פעם כשהייתי בת 14 ראיתי את דנה ספקטור אומרת בטלוויזיה: "עד מתי נמשיך לאונן על פינות של שולחנות עם כריות?!" (ומרוב השתאות החלטתי שאני חייבת ללמוד לאונן בקטע פמיניסטי – מה שממש עיכב את הסיכוי שלי לעונג בכמה שנים) ועד שלמדתי לשכב עם בנים וגם לזוז, ועד שמצאתי אהבה. מרוב מחשבות הכל התייבש וחבר שלי קם וצעק לחלון:
"מה אמרת יא הומו?" ואני אמרתי לו "מאמי רק אל תקרא לו הומו" והוא אמר "אבל באמת הוא הומו, אני מכיר אותו".

היה כל כך כיף לספר את הסיפור, כולם צחקו והריעו, או שאני הייתי מאוד שיכורה, כך או כך הרגשתי שמצאתי את כדורי השוקולד החדשים שלי. הנה, תחום שיש בו תקווה – שלא כמו השלום – אף אחד לא מהנהן בביטול כשמדברים על סקס ואומר: "ביבי כאן כדי להשאר". לא, הנה עתיד נפלא שמותר עוד לפנטז עליו, אורגמות גדולות בפתח, אמונה בצדקת הדרך, רעות, אחווה, אומץ לב. מהפכה ועוד אחת ועוד אחת. כמה שנצטרך.

אני זוכרת את הרגע ההוא שהחלטתי לאונן בקטע פמיניסטי, הלכתי לחדר, ונכנסתי מתחת לשמיכה, ונגעתי בפות, ולא קרה כלום. בתור ילדה הייתי משחקת עם חברה שאנחנו במסיבה ובאיזשהו רגע מישהי מאיתנו היא 'האונס'. אני זוכרת את האשמה בחזה כמו בצל שהתקלקל ועכשיו מאוד מסריח, כמוני. מאז פנטזיית האונס המתוחכמת, איבדתי את כל הפנטזיות שלי. במשך שנים שכבתי במיטה, לא יודעת מה לדמיין. עד שנתקלתי בדמות של לילית, האישה הראשונה לפני חווה, שברחה מגן עדן כי אדם לא נתן לה להיות למעלה (בסקס!) ומאז, על פי הסיפורים, היא רוצחת תינוקות וגם האחראית הבלעדית לפנטזיות המיניות שלנו. ואני חשבתי, אולי יש לי סיכוי למרות הכל.

תקווה תמיד נשענת על האפשרות לנס גדול שיקרה. כל בחורה שחשבה שאף פעם לא תהיה לה אורגזמה והופתעה לגלות שכן, יודעת לזהות נס כשהוא נקרה בדרכה.

חבר אמר לי פעם על 'חיי האמן' – שכשיש בעיה בחיים – עושים אמנות כדי להתמודד איתה. ואז כשעושים אמנות – האמנות הופכת לבעיה בחיים. פרדוקס מוזר וגם פלאי. האמנות מחזירה אותנו לחיים כל פעם ומצילה אותנו מהם באותה נשימה. תהיתי אם זה ככה גם עם התקווה. האמונה שדברים גדולים שנראים בלתי אפשריים יקרו פוגשת אותנו כל פעם ברגע אחר בחיים, אבל הרגעים האלו כולם קשורים זה בזה, ואם ניתן להם להדהד לנו את הכמיהות הכי גדולות ומופרכות שלנו, וגם הקטנות וחסרות המשמעות, אולי נסכים להאמין ליותר ניסים מכפי שהתרגלנו, או לפחות לחתור לקראתם במלוא הפתטיות ואומץ הלב.

 

ענת דרימר היא יוצרת תיאטרון עצמאית, שחקנית ואמנית ספוקן וורד. הצגתה "לילית" תעלה ביום שישי הקרוב, ה-25.1, בתיאטרון תמונע ב-20:30

כרטיסים: https://pxlme.me/0EboxwOU

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.