מכתב לפמיניסטיות ישראליות

איה זינאתי

לפמיניסטיות ופעילות ישראליות אגיד באופן מוצהר וברור: לא, אנחנו לא באותה סירה, ואיננו שותפות לאותו מאבק.

שותפות זו בלתי ישימה כי אנחנו לא עוברות את אותו הדיכוי. לא נוכל להיות שותפות כי אתן (וכדי להיות הוגנת אגיד, רובכן המוחץ), לא מכירות בעוול הנכבה ובדיכוי הכיבוש שהתחיל מאז שנת 1948, המשיך ב-1967 ועד היום.

אלה עוול ודיכוי שאינם יכולים להיות מנותקים ממה שאנחנו עוברות היום. אותנו גירשו, רצחו, ואנסו בשנת 48 ובשנת 67 ורובכן הגדול התכחשתן וממשיכות להתכחש לעובדה הזאת, ובוחרות לנטוש את המאבק כאשר אנחנו מעלות אותה. מסיבה זו חשוב להבהיר כי אנחנו הנשים הפלסטיניות החיות בגבולות מדינת ישראל, וגם הנשים הפלסטיניות החיות בגדה המערבית ,בעזה, ונשים פלסטיניות בפזורה הפלסטינית, מנהלות מאבק פמיניסטי-לאומי אחד, (אף שמשתנה ומתפתח), שנים ארוכות, עוד מימי הכיבוש הבריטי ואף קודם לכן. אנחנו נאבקות בכיבוש הציוני מאז 48, ויחד עם זאת מנהלות מאבק כנגד הפטריארכיה השוררת במרבית שכבות החברה הפלסטינית שלנו. אנחנו לא צריכות לצידנו נשים ישראליות שמוכנות "לתמוך" בנו באופן חלקי ומותנה, מוגבל ומגמגם. הרי איך אפשר לדגול בערכי פמיניזם ושוויון, אך לא להכיר ולא להסכים לדבר על דיכוי וכיבוש?, אני חייבת לציין כי חלקכן הזעיר אכן מוכנות לדבר על הכיבוש ובמיוחד הכיבוש של הגדה המערבית ועזה בשנת 1967, אך קול זה מתמוסס מול רובכן שלא רוצה לדבר על זה בכלל. איך מתנחלת בתוך בית ואדמה שהיא גזלה ממשפחה ואישה פלסטינית אחרת, יכולה לצפות מאיתנו לשבת על שולחן ולדבר על שותפות וזכויות נשים? זה בלתי אפשרי, נקודה. פלסטינית שמשתתפת בשיח כזה שמה עצמה מראש בעמדה צבועה, חלשה, ואולי אינה מודעת לסכנה שבשיח זה.

אנחנו נמצאות בשתי סירות, שונות מהותית. אנחנו, הפמיניסטיות הפלסטיניות, לא צריכות נשים שיטיפו לנו מוסר, שיגידו לנו איך כדאי לנו לנהל את המאבק שלנו – ממש כמו שאתן לא תהיו מוכנות לקבל גברים שיגידו לכן איך לנהל את המאבק שלכן. אנחנו יודעות היטב איך לנהל את עצמנו, איך לדרוש ולקבל את הזכויות שלנו, מה להגיד ומתי! אנחנו יודעות שהמסע שלנו קשה וארוך מאד. הוא כולל התנגדות לכיבוש, התנגדות לפטריארכיה, והתנגדות לנשים שחושבות שיגאלו אותנו מהדיכוי בעוד הן עצמן לוקחות חלק בדיכוי שלנו, אך אין להן האומץ להכיר בכך. אתן רוצות מאבק משותף נחמד ונוח, אבל לנו לא נוח בכלל עם המשוואה הזאת, וגם במאבק הזה החלטנו לשבור שתיקה. טעינו ושתקנו הרבה, ויש כאלה שעדיין שותקות, אבל יבוא יום וגם הן יסיקו את המסקנות הנכונות. פעם חשבנו שתפנימו, שתבינו, שתכירו, אך לצערנו לא השתנה כלום, ולמען האמת זה לא שווה את המאמץ, כאשר אנחנו מוצאות את עצמנו מעלות ומסבירות את העמדה שלנו שוב ושוב, ובכל פרויקט נשי ישראלי חדש שרוצה לעבוד בשותפות איתנו, חוזרת על עצמה הנכונות שלכן לדבר רק על בעיות מגדריות בחברה, ההתחמקות מלדבר באופן אמיתי וכן על המחיר שהכיבוש גובה מאתנו, והציפייה שנהיה מוכנות לוותר.

נשים פלסטיניות מפגינות מול מטה הנציב העליון הבריטי, 1929
נשים פלסטיניות מפגינות מול מטה הנציב העליון הבריטי, 1929

המאבק שמנהלות הנשים הפלסטיניות לא נולד אתמול. הנה כמה עובדות היסטוריות שחשוב שתדעו: התנועה הפמיניסטית הפלסטינית נולדה בשנת 1893, כשנשים הפגינו נגד הקמת ההתנחלויות הציוניות הראשונות בפלסטין, על אדמות כפרים פלסטיניים. המאבק הזה היה שזור כבר בראשית הדרך במאבק הלאומי הפלסטיני. בשנת 1904 הוקמה עמותת הנשים הפלסטינית הראשונה. בשנת 1910, נשים פלסטיניות ביאפא הקימו עמותה להעצמת נשים, שבין היתר גם סייעה לנשים ללמוד ולקבל השכלה. בשנת 1917 נשים הפגינו נגד הצהרת בלפור. בסוף שנות העשרים של המאה שעברה הוקמו הרבה מאוד עמותות של נשים פלסטיניות. חלקן עסקו בפוליטיקה ובפרויקט הפלסטיני הלאומי, אחרות עסקו בבריאות ורפואה, בחינוך, בכלכלה, בהעצמה, ובקידום נשים בכל המישורים. ההתאחדות הראשונה של נשים פלסטיניות הוקמה בשנת 1919, בה השתתפו נשים פלסטיניות מערים וכפרים שונים: עכא, חיפא, יאפא, נאבלס ועוד. כנס הנשים הפלסטיניות הראשון נערך בשנת 1929 בהשתתפותן של מאות נשים ולאחר מכן נערכו עוד כנסים חשובים מסוג זה, ונערכים עד היום. הנשים השתתפו במהפכה הפלסטינית ולקחו חלק חשוב בהתקוממות ובהתנגדות, היוו חלק מהצבא הפלסטיני עד שנת 1948, ונשים פלסטיניות לוחמות נהרגו במהלך הלחימה לצד אלו שנרצחו בבתיהן, במסגדים בהם הסתתרו מהפצצות ומירי, או בזמן שברחו  בכוונה לחזור ביום מן הימים. ההיסטוריה הפמיניסטית הפלסטינית ארוכה מכדי לפרט את כולה בפוסט קצר, ואלה רק כמה פרטים מתוכה – האם מישהי מכן מכירה אותה? השקיעה זמן בלימוד שלה?

מאז 48, התנועה עברה תהפוכות רבות: המסרים, המטרות, וכמובן הנשים עצמן השתנו, אך אנחנו גאות להיות בנותיה של תנועה חזקה ועוצמתית זו. אנחנו דור אחר, ודור חסר, כי רבות לא נמצאות איתנו פיזית. שותפותינו למאבק חיות במחנות פליטים במדינות ערביות לאחר שגורשו בנכבה, אחרות גורשו לגדה ולעזה וחיות שם, בנוסף לפלסטיניות שמלכתחילה מתגוררות בחלק מפלסטין שנכבש בשנת 67. אנחנו מייחלות לרגע בו כל הנשים הפלסטיניות יוכלו לחזור לבתיהן, לאדמותיהן, למולדתן, מייחלות לרגע בו נוכל לעבוד ביחד בלי שום מחסומים והגבלות. כי גם זו זכות שנגזלה מאתנו ואתן בוחרות להתכחש לה. אנחנו הפלסטיניות, כלומר מרביתנו, נהיה כאן תמיד, כדי להגיד זאת.

ומכאן אני תוהה, והיום בקול רם וגאה, איך אפשר לדבר על פמיניזם ולסרב לדבר על הכיבוש משנת 48? איך אפשר לדבר על פמיניזם ולא לדבר על הפלסטיניות שנאנסו בשנת 48? איך אפשר לסרב לשמוע על מקרי ההטרדות המיניות שעוברות מאז ומתמיד ועד היום הפעילות הפלסטיניות מצד שוטרי מג"ב בזמן ההפגנות ובזמן החקירות? איך אפשר להיות פמיניסטית ודוגלת בערכי חופש ושוויון, ולהציג את הנשים הפלסטיניות כחלשות, ואת הישראליות כמצילות אך לא ככובשות? איך אפשר להעז ולדרוש מהפלסטיניות לשים בצד את כאבן הלאומי והפוליטי, כדי לשוט איתכן במסע חירות מזויף שמנציח את הכיבוש? אתן חוזרות ומצהירות כי "חבל לגרור כל דבר לנכבה" ואנחנו חוזרות ומצהירות "כל יום הוא נכבה",  של נשים אמיצות, חזקות, שישנו את החברה, אבל בסירה אחרת משלכן, סירה שאנחנו בנינו ואנחנו יודעות לאן פניה מועדות.

איה זינאתי היא פעילה פמיניסטית פלסטינית, תושבת לוד וממובילות המאבק נגד אלימות כלפי נשים בעיר ובחברה הפלסטינית בתחומי 48.

(תמונה ראשית: הפגנה נגד אלימות פטריארכלית, רצח נשים ואזלת ידה של המשטרה. לוד, 2016. צילום: ליטל כהן-ביטון)

תגובות

15 תגובות

  1. העם היהודי נחלץ מדיכוי בן אלפי שנים וחזר לחיות חופשי במולדתו במהלך שאין צודק ממנו. ביום בו תהיו מוכנים להכיר בזכויות הלאומיות של העם היהודי, ותפסיקו לחבור בשיטתיות לתומכי השמדת היהודים, מהנאצים ועד איראן החומייניסטית, נוכל לדבר על צדק ושלום. את מנופפת בסבלם של הפלסטינים לאורך שנות הסכסוך אבל מתעלמת מאחריותם לסכסוך, ומהזוועות שחוללו במהלכו. רצח ואונס אמנם התבצעו גם מצדנו, אבל נבעו ברובם ממעשיהם של יחידים בתנאי מלחמת האזרחים והצבא המיליציוני של 1948. גירושים, אם היו, נבעו מצורך בטחוני השרדותי נגד אוכלוסיית אויב. כל זה לא בר השוואה בכלל לזוועות שחוללו הפלסטינים ותומכיהם בהוראת ההנהגה ועם תמיכה ציבורית רחבה. ניצחון ערבי ב-1948, כמו גם ב-1967, היה בבירור מוביל לשואה שניה. זוועות החמאס ב-7.10, בהן השתתפו עזתים רבים, והתמיכה הרחבה בהן בקרב כלל הפלסטינים, הם שחזור מר לראשיתו של הסכסוך, שיוביל שוב, ובצדק רב, לאסון לאומי פלסטיני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מנהיגות נשית סביב שולחן ההחלטות מביאה משהו אחר לדיון. זה מגיע מכחוה של האמהות אבל גם מתפיסת עולם שקשורה לנסיבות החיים הנשיים. אם רק נשכיל להושיב שם נשים נצליח להגיע לפתרונות והפסקת מעגל הדמים
מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.