מאת: טלי קורד

כשמישהו מנסה למשטר לבוש נשי מערבי באמירות כמו: "ג'ינס קצר מזמין אונס", "שמלה עם שרוולים ארוכים זה חסוד מדי" – נראה כי תמיד קיים מסביב הרוב השפוי שמיד יתנגד. הרי זה מגוחך להגיד לנשים (ולאנשים בכלל) מה ללבוש, ולעשות בחירות עבורם; מגוחך לייחס לבחירות לבוש כוחות על טבעיים או משמעות רחבה מדי; מגוחך ומעליב להתיימר לדעת יותר טוב עבור אשה מסוימת מה היא צריכה ללבוש. הרוב השפוי מתרעם, ובצדק, וככל שהזמן עובר והמסר מחלחל, אותו רוב גם הולך וגדל ומתגוון: הוא כבר לא מורכב רק מפמיניסטיות (או פמינאציות, לחובבות הז'אנר).

אבל איכשהו כשמדובר בקוד לבוש שונה מזה המערבי פתאום המצפן מתקלקל. היחס לרעלה, לניקאב, לבורקה וכדומה הוא אולי אחת הדוגמאות הזועקות ביותר (כמעט מכמירת לב, אילולא היו לה השלכות כלפי אנשים אחרים) לבלבול המערבי הקשה. מדובר כמובן בשם קוד להתנשאות שבמקרים כמו זה פשוט קורסת תחת עצמה. מצד אחד, חושב לעצמו האדם הלבן הסמלי, מדובר בעם אחר ומסורת אחרת: אקזוטי! מיוחד! מסקרן! ומצד שני, זה מסתיר את הנשים ומדכא אותן, לא צריך להציל אותן מזה? הכל ביחד מתערבב כמובן גם עם איסלמופוביה טרנדית.

מנקודת המבט הזאת זו אכן נראית כמו דילמה קשה. האם ייתכן שאין תשובה נכונה? ובכן, כן, או ליתר דיוק, אף אחת לא שואלת אותנו. ממש כמו אצלנו, איזה שוק, גם בחברות איסלמיות שונות ישנם חילוקי דעות רבים בנושא. נשים רבות מעידות שהחיג'אב, ואפילו הניקאב, מעצימים אותן ועוזרים להן למלא את הערכים הדתיים שלהן. אחרות חושבות שזו צורת דיכוי ובוחרות להלחם בזה בדרכן. אחרות מהן רואות בכיסוי בעיה קטנה ביחס לדיכויים משמעותיים יותר שיש לפתור קודם. כך או כך, הן עושות את הבחירות שלהן בעצמן, בלי קשר לנקודת המבט שלנו. זה כמובן לא אמור להפתיע – הרי לא היינו עוברות בשקט על קולות מתרבות זרה שמנסים להתערב בבחירות הלבוש שלנו, מה שלא יהיו.

זה כמובן לא מונע מרבים להתערב בכל זאת. אפילו לא קצת. לצרפת, למשל, יש היסטוריה ארוכה של נסיונות "להתמודד" עם כיסויי ראש איסלמיים, והאחרון שבהם הוא לאסור כיסויים לא רק בבתי ספר אלא גם באוניברסיטאות. הגדילה לעשות השרה הצרפתית לזכויות נשים (!) שהכריזה כי לדעתה נשים מוסלמיות שבוחרות ללבוש את כיסוי הראש הן כמו שחורים (ניגרו, במילותיה) שקיבלו בהבנה את העבדות. גם מחוץ לאירופה קיים דיון מתמשך בנושא: הפרלמנט המצרי עובד על חוק לאיסור הניקאב, מהלך דומה דווח בסנגל ומדינות אפריקאיות נוספות, ועוד ועוד.

בדוגמאות הללו אפשר למראית עין לפחות לערוך דיון על ההשפעה של הלבוש האיסלאמי על שאר החברה (שאינה איסלאמית). מן הסתם זה לא יצדיק הוצאה מחוץ לחוק של בחירה פרטית, אבל לפחות לדיון יש איזושהי משמעות, מה שקשה לומר על הדוגמא הקיצונית ביותר: לטביה. ממשלת לטביה עובדת בימים אלו על חקיקה ספציפית נגד הניקאב, אותה מצפה שר המשפטים דז'ינטארס ראזנקס להעביר בשנה הקרובה כך שתכנס לתוקפה בתחילת 2017.

עד כמה החקיקה תשפיע על החברה הלטבית? ובכן, זה בדיוק העניין: ההערכה המקובלת היא שכשלוש נשים בכל המדינה נוהגות ללבוש ניקאב. למעשה, הממשלה מעריכה כי במדינה כולה, שגודלה בערך פי 3 מישראל וחיים בה כ-2 מליון איש, קיימים כאלף מוסלמים שמקיימים את חוקי הדת. מסתבר שעבור משרד המשפטים הלטבי כל מספר ניקאבים גדול מאפס הוא מספר גדול מדי. "תפקידו של המחוקק הוא לקחת צעדים מונעים," אמר ראזנקס והבהיר כי מדובר בנסיון להגן על התרבות הלטבית וצעד בטחוני מונע בעקבות גלי ההגירה הגדולים לאירופה (אם כי לא ללטביה, שם מדובר בכמה מאות פליטים בלבד).

אלפים רבים של מילים כבר נכתבו על החיג'אב, הניקאב ומקומם בחברה הערבית והמערבית (והנה גם הטור הזה חוטא בכך). הבעיה היא שהמילים הללו – גם בעד וגם נגד – יוצאות מכל המקלדות הלא נכונות. כשאותן נשים חיות תחת חוקי המדינות "שלנו", אל תתערבו ותנו להן ללבוש, לאכול, לקרוא מה שהן רוצות. כשהן חיות תחת חוקי המדינות "ההן", תנו להן לבחור ולנהל את המאבקים שלהן בעצמן. עדיף שכל אחד ואחת יקחו חלק פעיל במאבקים שנוגעים להן באופן אישי. זה לא כאילו יש מחסור.

 

תמונה: Reinis Hofmanis for The New York Times

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הממשלה הפלסטינית היוצאת | צילום: רויטרס
לפני כחודש התפטר ראש הממשלה הפלסטיני מתפקידו במהלך שהחל שרשרת של מהלכים ורופורמות ברשות הפלסטינית. מה מסמנים המהלכים האלה, ואיך זה ישפיע עלינו? גלי אלון בסדרת כתבות על הפוליטיקה הפלסטינית

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.