מאת: טלי קורד
הקוראות הנאמנות זוכרות בוודאי שבשבוע שעבר עסקנו בהפרדה בין נשים וגברים כאמצעי הגנה על הנשים. הפרדה הנעשית בכפייה היא בעלת קונוטציות שליליות אפילו יותר, כמו הקצאת תפקידים ומקצועות שונים לגברים ונשים, הבדלים במשאבים וכדומה. אבל לעיתים "של נשים בלבד" עשוי דווקא לבוא ממקום חיובי, לא של הרחקה אלא של מסורת נשית ומטריארכלית ייחודית, שינוי מרענן ממגוון המסורות הפטריארכליות שמקיפות אותנו יום יום.
כזו היא למשל הנגינה באימזאד. אימזאד הוא כלי מיתר בעל מיתר יחיד שמגיע מבני ובנות הטוארג, עם נווד שמתגורר בעיקר בצפון-מערב אפריקה. היסטוריית העם מתחילה במאה ה4-5 לפנה"ס, והם אף הקימו את העיר טימבוקטו (מאלי) במאה ה-11. בהמשך חיו הטוארגים בתוך שבטים שאוחדו במספר קונפדרציות באזור. הקולוניאליזם הצרפתי במאה ה-19 היה קטלני עבור עם הטוארג. הוא ותוצאותיו גררו מרדים חוזרים ונשנים לתוך המאה ה-20 וה-21 אשר הלכו ונעשו אלימים וברוטליים; מאותה סיבה קשור הטוארג גם לאי היציבות הנוכחית במאלי ולפעילות אל קאעדה באזור – אבל זה כבר סיפור אחר (ובכל אופן בוודאי שרוב הטוארג לא מזדהים עם קבוצות הטרור האיסלמיסטיות).
אולם לצד האלימות – שאין להמעיט בחומרתה – יש גם מסורת תרבותית שכוללת בין השאר את כלי האימזאד ואת מסורת הנגינה בו, שמשויכת לנשים בלבד. נשים טוארגיות במאלי, אלג'יריה וניז'ר השתמשו בו לאורך ההסטוריה הארוכה של העם, אבל הפופולאריות שלו הלכה ופחתה עד שבתחילת המאה הנוכחית רק שתי נשים באלג'יריה ניגנו בכלי המסורתי.
לאחרונה מדווחים כלי התקשורת על קאמבק מזהיר: הודות לארגון "הצילו את האימזאד" שהוקם בשנת 2003, הולך וצובר הכלי פופולריות מחודשת. כיום שלושה בתי ספר מלמדים עשרות נשים צעירות את המסורת העתיקה, ומעבירים הלאה את הידע. כזה הוא "בית האימזאד" שהוקם בתאמאנראסט, דרום אלג'יריה. הבית מכיל אולפן הקלטות, סטודיו למחול, במת הופעות וסדנא להכנת הכלים, ואליו מגיעות נשים רבות שמבקשות ללמוד את התחום ולעזור להחיותו.
מנקודת מבט מערבית קשה לדבר על נושא כמו תחייתו של האימזאד מבלי להקלע לדיון על אקזוטיות ושאר מטעמים מתנשאים; מסובך אפילו יותר למצוא את הידיים והרגליים המטאפוריות בחברה עם היסטוריה כה רצופת מאבקים ועם כזה טשטוש גבולות בין "הטובים" ו"הרעים". ואולי דווקא משום כך עדיף שלא לדבר בכלל אלא לתת את הבמה למוסיקה עצמה:
קרדיט תמונה: AFP / Farouk Batiche
