מאת: אסתר שקד גרינברג

צילום: הסטודיו של זהר – צילום הריון ניובורן ומשפחה

"בייבי בום" שמה את דמות הרופא כדמות הרואית, כאילו היא זו שעוברת מסע מפרך ויוצרת תינוקות יש מאין, שמה את היולדת כדמות שולית, ששוכבת על גבה ומחכה שמישהו יילד אותה, שמישהו אחר יחליט בשבילה ויעשה בשבילה.

אני מודה, אני ראיתי את העונות הקודמות של "בייבי בום", אפילו קצת התחשק לי לראות את העונה החדשה, אולי זה יצר המציצנות, אולי זה מרגש לראות תינוקות נולדים, הורים נולדים… בעונה הקודמת הייתי בהריון, עוד לא ידעתי מה זה ללדת, בעונה הנוכחית אני כבר אימא של לביא בן העשרה חודשים, יודעת מה זה ללדת, זוכרת את הכאב של הלידה (מי שאמר לכם ששוכחים משקר) ויודעת עד כמה הלידה שלי הייתה רחוקה מאותן הלידות שמראים שם, יודעת שאפשר אחרת.

לפני הלידה שלי קראתי בלי הפסקה, מאמרים, פוסטים בפייסבוק, תכניות לידה של אימהות, קראתי והצהרתי בפני בן זוגי ובפני העולם – "אני אלד טבעי, לא אקח אפידורל, לא יתנו לי זירוז, הבן שלי יהיה איתי מרגע הלידה באפס הפרדה!" למה? כי ככה הרגיש לי נכון, כי רציתי לחוות לידה, להיות בשליטה מלאה על הגוף שלי, לאפשר לי להיות עם הבן שלי מהרגע שהוא יוצא לאוויר העולם. אני לא אומרת שכולן צריכות להיות כמוני, אני גם לחלוטין יכולה להבין את מי שלא מסוגלת להתמודד עם כאבי הצירים, את מי שצריכה את הזמן שלה אחרי הלידה לאגור כוחות אבל מקומם אותי שלא מראים בכלל אופציות אחרות בתוכנית.

אני מודה שלא ראיתי את כל הפרק הראשון אבל אפילו הפרומו יכול היה להספיק בשביל להבין כמה כל מה שקורה שם מעוות ומקטין את היולדת שהרי היא גיבורת הסיפור! בסצנה של זוג, אם איני טועה אלה היו זוג הבנות, הרופאה נכנסת לחדר, לא שואלת, לא מבררת, לא טורחת לבדוק אם יש לאם לעתיד תוכניות ורצונות משלה ומיד קובעת – "נחכה כמה שעות ואם הלידה לא תתפתח נעשה זירוז עם פיטוצין". שום הסבר- מה זה פיטוצין, למה לתת, מה הסיבוכים האפשריים… ומה לגבי – רק אם את רוצה?! פה התחיל לצאת לי עשן מהאוזניים, התחלתי למלמל חצי לעצמי וחצי לבן זוגי על כמה זה לא בסדר, עד כמה עצוב שנשים שלא מודעות לזה שאפשר אחרת מיד יהנהנו בהסכמה לדמות הסמכותית, לרופא שכאמור אמור לדעת הכול אבל בפועל במקום לחשוב על האינטרסים של היולדת הם רק חושבים על לידות כמה שיותר מהירות שיפנו להם כמה שיותר חדרי לידה.

בלידה נוספת הראו את הדוקטור מבקש מהיולדת ומהמשפחה להיות בשקט כדי שהתינוקת תצא לאוויר העולם ולא יהיה סביבה רעש. עכשיו דוקטור נכבד, אני לא יודעת אם זה בגלל שקמת באותו יום עם כאב ראש, או שהדציבלים של קולות הנשים והמשפחות כבר צורמות לך מידי בעור התוף אבל מי שמך? מי לעזאזל שמך כמחליט איך התינוקת תצא לאוויר העולם? האם אתה יולד? האם אתה לוחץ אותה כלפי מטה בתעלת הלידה? האם אתה חש את הכאב, האם אתה האב הנרגש? האם אתה הסבתא שמשתוקקת לראות את נכדתה? לא, אתה רופא, שאמור לוודא שהלידה תעבור בצורה הטובה ביותר, לכוון, להדריך ולטפל בתקלות חלילה אבל אתה לא היולד, אתה לא המחליט וזה לא הגוף שלך שאוצר בתוכו תינוק.

"בייבי בום" שמה את דמות הרופא כדמות הרואית, כאילו היא זו שעוברת מסע מפרך ויוצרת תינוקות יש מאין, שמה את היולדת כדמות שולית, ששוכבת על גבה ומחכה שמישהו יילד אותה, שמישהו אחר יחליט בשבילה ויעשה בשבילה. אבל מה עם להראות רצון חופשי? למה לא להראות שאפשר גם אחרת? שאישה יכולה ללדת ללא עזרים וזירוזים בעזרת הקרובים לה, בעזרת עצמה! אולי בית החולים חושש שאם יראה שאפשר גם אחרת אז הלידות יתארכו, הנשים לא עלינו יוכלו לקבל החלטות בעצמן ואולי אפילו לצעוק בלידה, ללדת בכריעה, בעמידה, בישיבה עם פחות חתכים, פחות תפרים, פחות זריקות אפידורל ונזקים לגב… אולי…

אז כנראה שאני עדיין אראה "בייבי בום", אולי קצת מתוך סקרנות, אולי מציפייה שאראה שם אישה שעומדת על שלה, שמראה שאפשר גם אחרת, שהיא אחראית על גופה, כי אל לנו להתבלבל – הן, אתן, אנחנו הגיבורות האמיתיות בכל הסיפור!

תגובות

3 תגובות

  1. לא ראיתי את התוכנית אבל לפי מה שאת מתארת זהו גם המצב במציאות. הרופאים מאוד כוחניים ונחרצים. בזמן הלידה של בני לא הסכמתי לקבל אינפוזיה כי לא התכוונתי לקחת אפידורל. הרופא נהג בי בגסות ובאלימות – גם פיזית. אמנם זה היה לפני 20 שנה אבל הטראומה חיה בי עד היום.
    רצוי שנדע מה באמת קורה בבתי החולים ואולי מהסיבה הזו התוכנית "טובה". (אני לא מסוגלת לראות…)

  2. אסתר, כאשת מקצוע מתחום ההריון והלידה מסכימה עם כל מילה שכתבת. עצוב ליראות את האשליה הכוזבת שמציגים בתוכנית. בנימה אופטימית אפשר גם אחרת, הרבה נשים היום יודעות את הזכויות שלהן ואת האפשרויות שקיימות עבורן. מאחלת לכולן לידות רכות ומעצימות !
    שירלי ריכטר לידה בחוויה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשבעה לאוקטובר נהרגו חיילים ואזרחים בניסיון לשמור על הגבול בעוטף עזה. עשרות אלפי משפחות פונו מהצפון, מה שהוביל לניתוק מהקהילה ולפטירה מהירה של אנשים הרחק מבחיתם. גם את טקסי הקבורה היה קשה לעשות ביישובים בהם הלחימה המשיכה להתרחש. הכתבה מביאה שלושה סיפורים של התמודדות עם מוות ואבל בזמן המלחמה.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.