יזכור למנשייה
תל אביב עמלה רבות על סיפורה ההיסטורי, על תפיסתה בציבור העולמי כ"עיר שקמה מן החולות". בכל זאת, העיר שמתהדרת בהיותה ליברלית, חופשית, דמוקרטית, שוויונית ונעימה למגוון האוכלוסיות הרחב שמגיע אליה, לא יכולה להרשות לעצמה לספר סיפור אחר. אך כמו במקרים רבים, העבר של תל אביב ממשיך ומתדפק על דלתה יום יום; מציע סיפורים אלטרנטיביים, אולי מדויקים יותר, לאורך ציר ההיסטוריה של העיר הזו.
כזה הוא סרט הדוקו "יזכור למנשייה", של הבמאית ענת אבן. שבעזרת דמויות ומקום מנכיח את קיומה הנעדר של שכונה שהייתה כלא הייתה אך כשהייתה, התקיימו בה שגרת יומיום, דינמיקות מורכבות, מערכות יחסים וסיפורי חיים עגולים ושלמים.
שכונת "מנשייה" הייתה רובע מעורב בצפון יפו, ממנו גורשו תושביו הערבים בשנת 1948 בידי כוחות האצ"ל, שמסרו אותו מאוחר יותר לכוחות ה"הגנה" הישראלים. בעוד הפלסטינים יוצאים, פליטים יהודים ממדינות צפון אפריקה נכנסו לגור באותם בתים נטושים, אך גם הם פונו מהשכונה כשבשנות השישים והשבעים היא נהרסה כליל מלבד שני מבנים: האחד – מסגד חסן בק והשני הוא מבנה שמשמש נכון להיות כמוזיאון האצ"ל.
כשנהרסה השכונה, הפסולת שהצטברה הושלכה לים, על מנת למנוע את הזיהום של החוף – כיסו את הפסולת בעפר, ייבשו את רצועת הים הספציפית הזו והפכו אותה לגן צ'ארלס קלור. היום אותו גן משמש לפיקניקים של משפחות ובמקרה של סרטה של אבן, גם כבמה היסטורית לסיפורה של שכונת מנשייה.
"למראית עין, פארק ירוק ורחב ידיים על שפת הים של תל אביב. בתי מלון, מוזיאונים, מסעדות – מקום של בילוי ופנאי המזמין אל מרחביו משפחות וצעירים, יהודים ופלסטינים, לנפוש, לבלות, להשתחרר משגרת היום השוחקת. אני צופה בו מחלון ביתי, הוא חלק משגרת חיי. אך מקום פסטורלי זה צופן סוד. כאן מתחת לפארק, לכרי הדשא הירוקים, הבניינים והאספלט, הייתה שכונה שוקקת חיים שבתיה הגיעו עד קו המים – שכונת מנשייה". כותבת אבן.
וכמו בחפירה ארכיאולוגית, סרטה בונה את השכונה שכבה שכבה – מקלף את קליפת הדשא והאספלט וחושף את הריסותיה של מנשייה דרך האנשים שחיו בה, זכרונותיהם, געגועיהם, חוויות החיים שלהם. המקום אמנם נעלם – אך הוא חי וקיים, צרוב בתודעות ובזכרונות של תושביו.
"בסרט אני מתייחסת למקום היסטורי זה כאל במת תאטרון. אני מזמינה אל הפארק ״שחקניות״ שיש להן תפקיד מרכזי בפרק זה בהיסטוריה שלנו; יהודיות ופלסטיניות שנולדו או גדלו בשכונה, אך יום אחד נאלצו לעזוב, לברוח או להתפנות, כל פעם בעקבות צרכיו השונים של השלטון. הן מגיעות עם בני משפחתן, ילדיהן ונכדיהן, חלקן בפעם הראשונה אחרי 60 שנה, לפיקניק במחוז ילדותן, כאן הן נולדו וגדלו. הן משוטטות נבוכות ומבולבלות על מרחבי הדשא הירוקים, מנסות לגלות היכן עמד ביתן. עבורי הן "הנשאיות" של סיפור העבר ובקולן נחשף המקום שכוסה שכבות שכבות. כל אחת מהן תגולל את הדרמה של חייה. דרמה של חשיפת סוד, המתחוללת מאחורי הקלעים של קליפת ההווה השבירה, הפסטורלית והומת האדם. וכמו בזום אין, אני נכנסת אל ביתן המאולתר על הדשא בפארק, בחיק המשפחה" מספרת אבן.
הסרט משקף מן "והגדת לבנך/תך" אלטרנטיבי, הנשים משתפות את ילדיהן ונכדיהן בסיפורי זיכרון שמעוררים את השכונה לחיים – את המשחקים ברחוב, החגים, החברים, ניחוחות הרחוב, ההורים… הפינוי, הבריחה. קולות הנשים על הבמה המאולתרת הזו הופכים לעדות למרקם החיים האנושי של השכונה, מעין מערך אדריכלי-ארכיאולוגי של עולם הקולנוע, מצבת זיכרון חיה.
הנשים המספרות מגלות לנו שתי שכבות של תקופות חיים בשכונה: התקופה הפלסטינית, כשערבים ויהודים חיו בשכנות והתקופה הישראלית בה חיו מהגרים יהודים מצפון אפריקה ומאירופה בשכנות. תקופה שהחלה עם כיבוש השכונה בשנת 1948 והסתיימה בשנת 1975 עם הריסתה המוחלטת של השכונה.
"לחיות על שאריות של מישהו אחר"
מנשייה כאילו מנותקת מההיסטוריה התל-אביבית. באחד מרגעי השיא של הסרט טוען האדריכל אמנון שוורץ שלא היה טעם לשמור על השכונה, כי לא היה בה שום ערך אדריכלי. אך הארכיונים מספרים אחרת – בשימוש החכם של אבן, מוצגים בפנינו סרטונים ותמונות מהחיים השוקקים בשכונה, מהמבנים היפים שהריסותיהם קבורות מתחת לכרי הדשא של גן צ'ארלס קלור. קשה מאד להחיל על כל החיים הנשקפים הללו את המושג "ערך אדריכלי", קשה מאד לצמצם אותם לדיון פוליטי בלבד, עיצובי בלבד או היסטורי.
כאמור, הנרטיב הנוכחי של תל אביב מבקש לצייר אותה כעיר שקמה מן החולות, כמקום שהוקם על חורבות הלא-כלום, וכך התרוממה לה עיר מרהיבה מן הים, מן אטלנטיס מודרנית, מעשה ידי אדם. אך הסיפור האמיתי הולך ומטפטף דרך הסדקים. הארכיונים מספרים על מנשייה של לפני 1948 כמקום עמוס בני אדם החיים בשכנות צפופה על שפת הים, ועל מנשייה של שנות השישים כ"חממה להרגשת קיפוח ופנתרות".
הזכרונות החיים של הדמויות בסרטה של אבן, הנשים שפוגשות את הים לראשונה מאז עזבו אותו כשהיו צעירות בהרבה משהן היום, השיחות הקשות, הדיונים. הם כולם מעלים שאלה קשה מאד – מה יכול לצמוח על אדמה כזו, תחתיה קבורות כל כך הרבה הריסות? על אדמה ששכחה לנשום. החפירה הארכיאולוגית-תיעודית של אבן מאפשרת לנו לאוורר חלק מההריסות הללו, לספר את הסיפור שלא סופר, לתת לו מקום ולגלות שעבור כולנו, יהודים וערבים – הגעגוע הוא אותו געגוע.
הסרט אמנם מתקיים בהווה, אך הוא בורא – בדיוק כמו חפירה ארכיאולוגית מושקעת מאד, את העבר מחדש. חוף הים, המוזיאון, תחנת הרכבת העות'מנית שאינה קיימת עוד – כולם הופכים לתפאורה לחיים שהתרחשו כאן בעבר, לעולם העמוס חוויות בשוליים החברתיים של ארץ ישראל, של החברה הישראלית ושל תל אביב. גלי הים מביאים עימם את הסיפור שאינו סופר על המקום המסוכסך כל כך, גלי הים ורחשיהם שנצרבו בזכרונות של מגורשי מנשייה מכל התקופות.
"יזכור למנשייה" מטשטש הפרדות רבות: בין יהודים לפלסטינים, בין אשכנזים ומזרחים, בין אמת לבדיה ובין תיעוד דוקומנטרי לעלילה. הוא מנכיח את השכונה הזו, שנמחקה כלא הייתה, מאתגר את הסיפור התל-אביבי מחדש, מבצע את עבודת הארכיאולוגים ומטשטש גם את הגבול בין מחקר היסטורי – למשמעותה החברתית של אמנות.
הסרט יוקרן מחר (30.10.17) בשעה 20:30 בתיאטרון ענבל, לאחר ההקרנה תיערך שיחה עם היוצרת.
>> לכרטיסים
