בשנים האחרונות מתפרסמות ידיעות רבות על הנקה ועל חשיבותו של חלב אם. במקביל, לא מעט נכתב על תופעת הדיכאון אחרי לידה. לאחרונה, הזדמן לי להכיר מקרוב את עולם היולדות בתל אביב. הלחץ על האם להיניק, המעקב הבלתי פוסק, השאיבות התכופות וההתעסקות הבלתי פוסקת במדידות, הם החומרים מהם מורכב סטרס. לכן החלטתי לבדוק האם המצב כך גם במקומות אחרים בעולם.

בכתבתה של קתרין פירסון בהפינגטון פוסט האמריקאי, מחברת הכותבת בין דיכאון אחרי לידה והלחץ להיניק ומספרת על הסטרס הנוראי ועל תחושת הכישלון שמתלווה להנקה.

הלחץ להניק עלול להזיק לאם, עכשיו סוף סוף רופאים מתחילים להבין זאת

לפני לידת התינוקת הראשונה שלה, לאמנדה רנר היה ברור שהיא תניק. היא הצטיידה מראש בכל מה שנדרש למשימה: משאבה, חזיית הנקה וכל השאר. בנוסף, נרשמה ללידה בבית חולים תומך הנקה.

מיד לאחר ביתה היא החזיקה אותה עליה, "עור לעור", כשיועצת ההנקה עוזרת לה לחבר את התינוקת לפטמה.

כבר באותו הלילה, עם תינוקת רעבה ועוד לא מוכרת, החלה אמנדה להתפרק. התינוקת לא הפסיקה לבכות ולצרוח ואמנדה לא הצליחה להרגיע אותה. היא קראה לאחות וביקשה ממנה בקבוק פורמולה עד שההנקה תסתדר אך האחות אמרה לה שחלב אם הוא צורך רפואי, שסטייה ממנו מצריכה אישור מרופא. אמנדה חיכתה לרופא שלא הגיע ולבסוף ביקשה מבן זוגה ללכת לקנות לה פורמולה.

במסדרון נתקל בן הזוג באחות שהבעיה אי שביעות רצון מהתנהלות הזוג. התקרית הזו, הזמן הרגיש כל כך הזה, גרמה לאמנדה להרגיש כמו כשלון מוחלט.

בעשורים האחרונים שיפור אחוזי ההנקה הפך למטרה כמעט מקודשת. איגוד רופאי הילדים האמריקאי ממליץ שבששת החודשים הראשונים של התינוק תניק האם ללא שום תוספת אחרת ושתמשיך כך עד לגיל שנה, בתוספת מזון.

אך המצב במציאות שונה מאד מההמלצות הללו. בארצות הברית, בשלושת החודשים הראשונים לחייהם, פחות ממחצית מהתינוקות ניזונים רק מחלב אם. בגיל שישה חודשים והלאה – רק רבע מהם. כלומר, הרוב המוחלט של האימהות האמריקאיות מקבלות ציון נכשל.

למרות זאת, כפי שאמהות רבות מעידות, הלחץ להגשמת המטרה חסר רחמים ומגיע אל האם מכל הכיוונים. אם זה הצוות הרפואי ואם זה מומחים ומומחיות להנקה, חלקן אימהות בעצמן, שעמודות על כך שמחסור בחלב הוא תופעה נדירה שנגרמת רק בגלל שאימהות לא מתעקשות להניק ומוותרות לעצמן.

אך היום יותר ויותר מומחים מבינים שהלחץ הנפשי הזה מזיק יותר מכל לבריאותה הנפשית של האם וכפועל יוצא מכך, לבריאות התינוק.ת שלה. אותם מומחים קוראים לגישה שונה, רגישה יותר, לנושא המורכב הזה.

בכתב העת  ״הנקה לבריאות נשים״  Nursing for Women’s Health נכתב לאחרונה מאמר דעה שקורא למחקר מעמיק על הקשר בין סטרס ודיכאון של אימהות, ללחץ העצום המוטל עליהן להניק את תינוקן.

״יש צורך במחקר נוסף העוסק בשאלה מה קורה למי שרוצה להניק אבל אינה מסוגלת, איזו הרגשה נגרמת מכך ומה הסיכון לדיכאון אחרי לידה״  טוענת אנה דיאז סמפדרו, כותבת המאמר.

דיאז סמפדרו ושותפתה למאמר מריה אולניק החליטו לכתוב את המאמר לא בגלל נסיונן הקליני, אלא בגלל חוויותיהן כאמהות. דיאז סמפדרו היא אם לתאומים אותם קיוותה להניק, אך לא הצליחה. אולניק ילדה את תינוקה השני עשרים שנה לאחר הראשון והבחינה שבינתיים התרחש שינוי עצום ברתוריקה סביב נושא ההנקה.

״באופן אישי הבחנתי בהבדל רב בגישה לנשים. כשילדתי את בתי הראשונה השאלה היתה מה אני מעדיפה, כשנולד התינוק השני ההעדפה של הצוות הרפואי היתה ברורה״."

במאמר החוקרות מצביעות על קשר, לא בהכרח ליניארי,  בין קשיים בהנקה לדכאון וחרדה.

נשים שמניקות זמן קצר נוטות יותר לדכאון, והשאלה היא האם הדכאון גורם לכך שהאם מפסיקה להניק? האם הפסקת ההנקה גורמת  לדכאון? או האם אלו שני הדברים יחדיו?

"יש קושי להפריד בין השניים", טוענת אליסון סטוב, רופאה המתמחה ברפואת אם ועובר ומנהלת שרותי הנקה באוניברסיטת צפון קרוליינה. לד״ר סטוב אין קשר למאמר שהתפרסם לאחרונה, אבל היא חוקרת כבר שנים את הקשר בין הנקה לבריאות נפשית בזמן הסמוך ללידה.

לדיכאון של האם יש מחיר כבד אותו משלמת האישה אך גם תינוקה: ילדים שאמם נאבקת עם דיכאון נמצאים בסיכון רב יותר לבעיות התנהגותיות ופיגור התפתחותי. דכאון לא מטופל עלול להתבטא בדרכים שונות וסיכונים רבים.

הלחץ להיניק, עד כה, גם לא ממש מניב תוצאות. על פי סטוב, לחץ זה החוא חלק מבעיה גדולה הרבה יותר הקשורה בדרך בה אנחנו מתקשרים עם נשים בנושאי בריאות ואושר: "יש לנו נטיה להתבטא במונחים של ׳צריכה׳ ו׳מוכרחה׳ ולומר לנשים מה לעשות במקום לומר ״זה נושא מסובך ותמיד יש בחירות וסולם עדיפויות בכל לרגע בהורות שלנו. להפחיד נשים כך ולומר להן  ׳זה הדבר הנכון לעשות ואת מוכרחה לעשות אותו׳  לא פותר את הבעיה״.

להפציר ב״מומחים״ להשתפר

למרות  שכלפי חוץ האמירה היא שהכי טוב ופשוט להיניק, המסר מורכב הרבה יותר. קווי היסוד לתמיכה באמהות מניקות של האגודה לרפואת נשים ומיילדות מכירים במצוקה של של אמהות שאינן מצליחות להשיג את המטרה המומלצת בנוגע להנקה ומורים לצוות הרפואי המטפל להכיר בזה. האגודה גם קוראת לרופאים להיות מודעים לקשר בין קשיים בהנקה ודכאון לאחר לידה. והם חייבים לעמוד על המשמר כשהן נתקלים באמהות המתמודדות עם קשיים.

ובכל זאת לא חסרות נשים שגורמים להן להרגיש אשמה על הבחירות שלהן, או על ידי הצוות הרפואי שבאופן אגרסיבי מקדם הנקה, או על ידי כך שמתייחסים בביטול לקשיים שלהן. נשים כמו אמי ויינשטיין למשל, שהיתה משוכנעת שהיא תניק את תינוקה, אבל כבר מהרגע הראשון נתקלה בקשיים. כדי לעורר את יצור החלב היא שאבה לעיתים תכופות, הצטרפה לקבוצת הנקה וכל שבוע שלמה כסף רב לפגישה עם יועצת הנקה שהבטיחה לה שתגשים את מטרתה להניק.

לאחר עשרה שבועות היא עדיין שאבה כל שעתיים, אבל מעולם לא הצליחה להפיק את כמות החלב הנדרשת. לבסוף יועצת ההנקה אמרה לה: אני לא נוהגת לומר זאת אבל אני מציעה לך לוותר.

אמי ויינשטיין היתה אסירת תודה על הפטור הזה, אבל אילו היתה שומעת את זה חודשיים קודם היתה שמחה בהרבה. עד אז כל מה ששמעה בקשר להנקה היו מסרים גלויים וסמויים שגרמו לה  להרגיש שאסור לה בשום אופן להפסיק, ואם תעשה זאת היא תאכזב את תינוקה ותזיק לו.

״זה היה פשוט מדכא ובודד. כל הזמן הרגשתי מחוברת למשאבה ולרישום הנתונים של ייצור החלב. יש משהו בדרך שאנחנו מתייחסות להנקה, כאילו הודות לה זכינו לקבל ״תעודת אם״ על עמלנו ואני הרגשתי שלוקחים לי את התעודה.״

במאמר הדעה דיאז סמפדרו ואולניק דורשות מספר שינויים פשוטים בדרך בה הצוות הרפואי מטפל בנשים שיפחיתו את הלחץ המיותר להניק: כל מי שמטפל/ת באם יולדת חייב להכיר את המחקר הקיים על הקשר בין קשיים בהנקה לדכאון לאחר לידה, ויידע לא רק להפנות נשים ליועצות הנקה אלא גם לתמיכה נפשית. רופאים חייבים ללמד נשים, לפני הלידה,  איך להאכיל את התינוק בעזרת פורמולה, כדי שהן ידעו שקיימת אפשרות כזאת, אפילו אם הן לא ישתמשו בה.

״למרות שבלתי אפשרי שהצוות הרפואי יהיה מודע לכל הגורמים בבחירה של אשה להניק, כל זמן שאשה מקבלת את כל המידע הנחוץ כדי לעשות בחירה מושכלת, הצוות הרפואי חייב לסמוך עליה שתבחר את הטוב ביותר, אפילו אם הגדרתה לטוב ביותר שונה מזאת של הצוות..

כדי לתת תמיכה נפשית לנשים חייבים נסיון ולכן חלק מהמומחים מעודדים את מי שמטפל בנשים מניקות להשתלם בידע בסיסי של בריאות נפשית.

קייט קריפקה, עובדת סוציאלית ומייסדת המרכז לבריאות לאחר הלידה בבולדר קולורדו, אומרת ״יש לי העדפה מודעת. אני לעולם לא אשלח אם שרק ילדה, ליועצת הנקה שלא קיבלה הכשרה בנושאי בריאות נפשית.״

“קריפקה סבורה שליועצות הנקה יש כוונות טובות והן מעוניינות לעזור לנשים להגיע למטרתם בהנקה, אך אם אין להן את הידע הדרוש, או שאינן מבינות את הדקויות הקשורות בתופעות של בעיות נפשיות, הן עלולות, ללא כוונה, להפוך חלק מהמערך שעוסק בביוש האם וכופה עליה להניק,  בעוד שבעצם מה שאותה אם צריכה לשם בריאותה הנפשית זה להפסיק להיניק.

המסקנה היא שנצרכת חשיבה מחדש. מה שהכי חשוב זה לא ההנקה עצמה אלא רווחתה של האמא, לא בגלל שצרכיה גוברים על אלו של התינוק אלא בגלל שיש להם השפעה עמוקה על האושר שלה ושל התינוק. קושי מסוים בהנקה הוא טבעי וצפוי, אבל אומללות בשום פנים ואופן לא. וכאן רופאות.ים, אחיות, מילדות, יועצות הנקה,  וכולם חייבים להיות רגישים, וערנים ולהתחשב בצרכים הנפשיים של האם.

אמנדה רנר מאמינה שדכאון אחרי לידה וחרדה אחרי לידה נגרמים על ידי כל החוויה של ההנקה. לדעתה, המערכת הפכה במקום לתומכת הנקה לממשטרת הנקה.

כמו מריה אולניק, כותבת המאמר בכתב העת המקצועי, גם אני הבחנתי שחל שנוי עצום ביחס לאם המניקה. בשנות השמונים של המאה העשרים כשילדתי את שתי בנותי בארצות הברית, ההמלצה של הצוות הרפואי היתה להניק. אבל לא הרגשתי שום לחץ. כשבתי התינוקת לא עלתה מספיק במשקל, האחות הסבירה לי שכאשה קטנת מימדים, זה כלל לא הגיוני שאצפה שבתי תהיה ענקית. כך הנקתי את בנותי בשקט וללא הפרעה במשך שנה שלמה, וכיון שהן  לא היו נתונות במעקב מתמיד על משקל וגובה, לא דאגתי.

תמונה בכותרת: Dimarik via Getty Images

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.