מאת: מיכל בסן
עמיקם טל הוא מנהל מחלקת אשפוז יום בבית החולים רמב"ם ולדברי העובדת הסוציאלית שלי, הרוח החיה בה.
עד היום זכיתי לשמוע ממקורות רבים עד כמה קשה להתקבל לאשפוז היום ברמב"ם. מדובר במקום מבוקש מאוד: שגרירים, מנהלי חברות, אנשים-שממש-לא-היית-מנחשת מתאשפזים שם.
לא כל אחד יכול להתקבל לאשפוז היום ברמב"ם.
היום הבנתי למה.
אני סובלת מהפרעת אישיות גבולית בשילוב עם דכאון. בשבועות האחרונים החמיר מצבי. ביקשתי (וכך גם הומלץ לי) להתאשפז.
חשבתי שבמקום להתמודד לבד עם הכאב, חוסר האונים והמחשבות האובדניות, אהיה במקום מכיל יותר, מסגרת שתוכל לתמוך בי תוך כדי ניסיון לחזור לחיים פחות או יותר נורמליים.
עוד לפני כחודש עברתי את התהליך המתיש של גישה לפסיכיאטר (פסיכיאטרית במקרה שלי), הוצאת טופס 17 מקופת החולים ומשלוח מכתב המלצה מהעובדת הסוציאלית, לאחריו – כמו רבים וטובים – המתנתי.
כי אדם בשעת צערו, אין מסגרת שתקדם אותו בזרועות פתוחות. ככה זה במדינת ישראל.
לפני מספר ימים צלצל הטלפון שלי. על הקו אחד; דוקטור טל.
"שלום, אני דוקטור טל", אמר הרופא הטוב, "אני מנהל המחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם, הבנתי שאת רוצה להתאשפז אצלנו."
"נכון", עניתי.
"קבלתי את המכתב של העובדת הסוציאלית שלך לפני יותר מחודש, יש לנו רשימת המתנה ארוכה. האם זה עדיין רלוונטי?"
השבתי בהן. עדיין רלוונטי.
So far so good
"במה המחלקה שלנו יכולה לעזור לך?"
"למה אתה מתכוון?" (עוד לפני חודש נועצתי עם הפסיכיאטרית שלי, המכירה אותי היטב זה למעלה מעשור, וביחד הסכמנו כי אשפוז יום תהיה המסגרת הטובה ביותר עבורי). "באיזה אופן בדיוק אני אמורה לענות על השאלה הזו…?"
"ראי, לפניי כעשרים מועמדים, כולם רוצים להיכנס לאשפוז, למה אני צריך לבחור דווקא בך מכל האנשים האלה?"
בלעתי את רוקי. מצמצתי בעיניי. ואז מצמצתי שוב, לוודא שאינני חולמת. "ובכן, אני רוצה להיות מאושפזת", הסברתי. "זאת תחרות? מי נזקק יותר?"
"אני מבקש אותך לשכנע אותי שאני צריך לבחור בך—"
"חשבתי שאתה נותן שירות. שירות שמממנים כספי המיסים של ההורים שלי—"
"גבירתי, אני רואה שהשיחה הזו קשה לך", עצר אותי דוקטור טל. "מה דעתך שאתקשר מאוחר יותר ובינתיים, אולי תתייעצי עם העובדת הסוציאלית שלך, תערכי רשימה… אני אתקשר בצהריים."
המומה, לא נותר לי כי אם להסכים.
אתייעץ עם העובדת הסוציאלית שלי. אחשוב מה אני יכולה לומר לרופא הסבור כי עלי להתחרות על השירותים שהוא מציע בחסות משלם המיסים.
אולי יעלה בדעתי רעיון. השעות חלפו. הלכתי לנמנם, לא בטוחה כיצד להתמודד עם גסות הרוח, ההתנשאות והעלבון. כעבור שעתיים וחצי, שוב צלצול.
"שלום מיכל, דוקטור טל."
שוחחנו. שוב, אותה שאלה. למה אשפוז?
"אני בודדה בחיפה", ניסיתי להסביר לאדם הזר הזה. "אין לי חברים כרגע. רע לי. אני מחפשת מסגרת קבועה להיות בה במהלך היום—"
"אבל למה לא מתנ"ס?"
(רגע, אתה משווה בין אשפוז יום למתנ"ס?) "כי במתנ"ס… כי במתנ"ס—אני לא מעוניינת להגיע לחוג בודד ולגמור עניין, יש לי קושי ביצירת קשרים—"
"המסגרת שאני מציע מוגבלת מבחינת כמות ומגוון האנשים שהיא יכולה להכיל. נסי לשכנע אותי שדווקא לך מגיע להיכלל בה."
"כי אני זקוקה? כי מצבי אנוש?" (כיצד תסבירי לאדם שחורץ גורלות במחי שיחת טלפון, שאת זקוקה נואשות לשירות שביכולתו לשלול ממך? שירות שהוא מתכוון לשלול ממך, אם לא תבצעי פליק-פלאק לאחור, גלגלון וטריפל-סלטו, ותבצעי אותם עכשיו, בשלמות)
"ישנם רבים שרוצים וזקוקים—למה דווקא לך מגיע? שכנעי אותי", אמר האפנדי. "אני מקשיב."
וזו הייתה הנקודה שבה איבדתי את עשתונותיי. "השירות שאתה מציע, אדוני, ממומן מכספי המיסים של ההורים שלי. אני מבינה שכדי להגיע לשם אתה כנראה רוצה לשמוע משהו מאוד מסוים, אבל זה לא משהו שאני יכולה לתת לך. האם אתה מנסה להשתמש בי כדי שאחזק לך את האגו? מפני שזה לא משהו שאני יכולה או כשירה לסייע בו."
כנראה שלא לזה ציפה דוקטור טל.
למען הגילוי הנאות אקדים ואומר שלא כך בדיוק התנהלה השיחה. לא הקלטתי אותה. לא חשבתי שאצטרך.
כשדיברתי על כך עם העובדת הסוציאלית שלי, נאמר לי שהרופא הטוב טען שאני חוצפנית ולא אתאים למסגרת. יש לי בעיית גבולות.
מהי בעיית הגבולות שלי, אדוני הרופא?
הכישלון לכבד את המרות שאתה מנסה להחיל עלי, מרות באמצעותה אתה כופה עלי לשתף פעולה עם שאלות פולשניות ואלימות מילולית, כשברור לשנינו שהיעדר שיתוף פעולה אתך – דינו מניעת טיפול שאני זכאית לו בדין? הכישלון לכבד את סמכותך כרופא לקבוע שמא אני, הקטנה, רשאית להתאשפז במחלקה שאתה מנהל, אם אסרב לאופן הבוטה בו חדרת לפרטיותי, התנשאת עלי וביישת אותי?
אם כך נאמדת בעיית גבולות, אזי כן, אין ספק. יש לי בעיית גבולות. אבל לך, אדוני, הרופא, יש בעיה חמורה בהרבה. יש לך בעיה להיות בנאדם.
