המסך הקטנטן: תיקון חברתי בסמי הכבאי

הילית חיכתה בקוצר רוח לכתוב על סמי הכבאי. אמנם הפוליטיקלי קורקט לפעמים משתלט על הסדרה, אבל באיזו עוד תכנית טלויזיה לקטנטנים תזכו לראות זוג מעורב, אם חד הורית ואפילו רגע הומוסקסואלי?

מאת: הילית קראוזה ישראל

עלילת סמי הכבאי מתרחשת בתחנת כיבוי האש ובפונטי פאנדי, עיירה די מנומנמת ופרברית, שבלי שום קורלציה לכך – אחוז מקרי החירום בה וגיוונם הוא חלומם הרטוב של כל כתבי השטח בפריפריה אי פעם.

למה כדאי לראות?
אוי, כמה שחיכיתי כבר לכתוב על פונטי פאנדי.  סמי הגיבור הוא כל מה שאנחנו מצפים מגיבור, כמובן: נאה, צעיר, מצליחן וסבלני עד אין קץ לשגיאות של אחרים – כלומר טיפוס צפוי וקצת משעמם שרק הציניות הקלה שלו מצילה אותו מלהיות פוץ.
אבל… וזה אבל גדול – הסדרה מצטיינת במגוון דמויות ועלילות משנה, שמעמיקות את הצפייה בה לעומת לא מעט סדרות אחרות.

השוס האמיתי של הסדרה
חיכיתי לכתוב על פונטי פאנדי בעיקר כדי לדבר על הגיבור האמיתי של הסדרה – אדם, התעלולן הראשי, האשם ברוב מקרי החירום של העיירה בגלל שילוב של עצלות, בורות ויהירות שאינה נגמרת (נשמע מעצבן אבל למעשה הוא די חמוד). ובעיקר על אמו אדלה.
אדלה היא אם חד הורית המנהלת מין מכולת ומלהטטת בין ניהול החנות, אפייה, פלירטוטים מהוססים עם יענקל'ה מהרכבת ולעיתים גם מפקד התחנה, וההתמודדות עם בנה האהוב, הנזק הנצחי-אדם פרייס.
אלו לא בדיוק החומרים שבהייתם מצפים שסדרה לילדים בני ארבע תידרש להם, נכון? למעשה לא נתקלתי באף סדרה לגיל הרך בהתמודדות כל כך אמיצה עם נוכחותן של משפחות חד הוריות. אמנם לא חסרות סדרות בהן יש רק הורה אחד לדמויות, אבל לרוב זה עטוף בסכריניות שנועדה להוכיח ש'יש כל מני סוגי משפחות וכולן מוצלחות באותה מידה'.
יש מידה של סטראוטיפיות או שמרנות בהצגה של אדלה- היא מתקשה לחנך את בנה (כפי שלא פעם מניחים אוטומטיות על אמהות 'חד הוריות') והיא גם פלרטטנית – תכונה שנוהגים לייחס לפעמים לגרושות, כאילו הגירושים הם תכונת אופי.
מצד שני, דמותה כתובה בחיבה ניכרת. אדלה אינה צעירה חטובה, אלא ממושקפת, קצרת שיער וארוכת אף ובכל זאת היא מחוזרת ומתאהבת. היחסים בינה לבן אדם לא קלים אך האהבה ביניהם ניכרת.
אי אפשר שלא לאהוב את אדם פרייס גם כשמתחשק להרוג אותו על השטויות שהוא עושה, ואי אפשר לא לחבק את אדלה. היא קצת גמלונית ולפעמים מעצבנת, אבל היא אחת האמהות הכי אמיתיות שעולם האנימציה לגיל הרך מספק לנו. וזה המון.

אחוז הבנות בין הגיבורים והאינטראקציה ביניהן
יש כנראה מעט פחות בנות מבנים בסדרה סמי הכבאי. בתחנת הכיבוי יש רק אשה אחת (אוף) אבל בין הנשים הנוספות, יש רופאה ופעם הייתה מדענית שמפעילה בימי הולדת. הילדות בסדרה (אחת מהן על כסא גלגלים, אגב) הן לרוב חכמות, שקולות ואמיצות יותר מהבנים. נחמד.

הבת של השכנה ממול? דימויי גוף בסדרה
דימויי הגוף בסדרה מגוונים במידה. הילדים די דומים. אין שם רזון מיוחד או עבי בשר. בין המבוגרים המגוון גדול יותר, יש חתיכים יותר ופחות אבל לאף אחד אין גוף של 'דוגמנים'.

נופלים בסטראוטיפ? בין מגזר למגדר
נחזור רגע לרופאה. דומה שהלבישו עליה את כל התיקון החברתי האפשרי – היא שחורה הנשואה לגבר לבן, משכילה ממנו (הוא שיפוצניק) וכמובן אחת הנשים השקולות באופן כללי. כאשר יש רק דמות שחורה אחת וכתבו אותה בשם הפוליטיקלי קורקט היא חייבת להיות מושלמת. קצת חבל; לחלק את התכונות בין כמה דמויות שחורות היה מוסיף עושר לבנייתן, אבל בתור הזוג המעורב היחיד בנוף, בכל זאת מגיע לכותבים צל"ש קטן.
גם עם גילנות הסדרה מתמודדת היטב-שתי הדמויות המתמודדות על ליבה של אדלה הנן לבנות שיער. בהחלט יותר מקורי מהאופציה הצפוייה לדמויות מעל גיל חמישים: סבא חביב, פרופסור מפוזר או חכם השבט.

אז היו לנו פה משפחות לא סטנדרטיות, התמודדות עם מגוון אתני וגילאי ועם נכויות.
מה חסר לכם ברשימה?
נסיים באחד הרגעים בהם הזדמן גם לעולם הלהט"בי להפציע אצל סמי הכבאי, הסדרה שלא חדלה להפתיע אותי:
באחד מהפרקים לאחר שידידתנו אדלה מסרבת להזמנתו של מפקד התחנה לנשף הריקודים, אחד הכבאים מציע למפקד להתלוות אליו במקומה. המפקד מופתע לרגע, אבל אז הם פוצחים בריקוד לעיניי כולם.
ואת זה, חברות וחברים, ממש לא רואים כל יום.