העונה הרביעית של כתום זה השחור החדש היא טרגדיה יוונית

אם ראיתן את העונה הרביעית של "כתום זה השחור החדש" עד סופה אז סביר להניח שאתן מעוניינות לדבר על הנושא, אם לא, אז כדאי לכן לברוח מכאן למבטחים כי ספויילרים לכל העונה הרביעית מייד יופיעו! אל תקראו אם לא צפיתן עד הסוף!

מתי בפעם האחרונה הרגשתן שסדרת טלוויזיה בעטה לכן בבטן?
הוציאה לכן את כל האוויר?
כמו לפוסיי המסכנה שבדומה לאריק גארנר, הצעיר השחור שנחנק על ידי שוטר שחשב שהוא מוכר סיגריות ללא רשיון, מתה בעודה זועקת שהיא לא יכולה לנשום.
כשהגעתי לסוף העונה, אחרי צפייה מרתונית של שלושה ימים, לא האמנתי למראה עיניי.
לא יכול להיות שפוסיי באמת מתה, הדמות האהובה עליי, שמצאה אהבה סוף סוף. "כתום זה השחור החדש" אמורה להיות דרמה קומית או קומדיה דרמטית, אך היא הפכה פתאום לסדרה כל כך טרגית? מנגד, אחרי שצפיתי בפרק האחרון והיה לי זמן לעכל, פתאום ראיתי כמה שהמוות של פוסיי היה בעצם מאוד צפוי, בלתי נמנע ומזוויע, תולדה של גזענות מערכתית ומערכת שרואה בני אדם כחפצים. טרגדיה אמיתית, שמועצמת על ידי העובדה שלא ראית אותה מגיעה.
העונה הרביעית המשיכה ישר אחרי הסוף האופטימי של עונה שלוש, כבר בתחילתה הייתה תחושה של אי נוחות באוויר, הצפיפות בליצ'פילד עלתה, ראינו את הגעתם של שומרים קשוחים ומפחידים בהרבה ועדיין, השקט הסתיר את מה שעתיד לבוא. לאורך העונה, האימה שמסתתרת מאחורי הסדר צצה שוב ושוב; סופיה סבלה בבידוד, פייפר קועקעה עם צלב קרס, העונה התחילה ברצח בואו לא נשכח, ועדיין, הכתיבה המצחיקה וההרגשה שהכל יהיה בסדר, גרמה לי להוריד את המגננות שלי. לא העליתי על דעתי לאן אנחנו שועטות.
לא רק האירועים עצמם הפכו קודרים יותר ויותר, נראה שהדמויות הזהירו אותנו מהמתרחש. כולן היו לכודות במעגלים שהדרך היחידה לצאת מהן היא אלימה. ההתמכרות של ניקולס, הכנופיות בכלא, הפסיכוזה של מורלו, כולן הדגימו לנו איך הדמויות שלנו לכודות תחת כוח גדול מהן שמניע אותן למקומות מסויימים גם כשהן לא רוצות ללכת אליהם. הראייה הזו דל הנשים שלכודות בנסיבות חייהן נובעת מהגישה של "כתום" לעולם, גישה ששמה דגש על הבנה ואמפתיה לכל אחד ואחת.
הנשים הללו, האסירות, שאנחנו והחברה רגילות להתעלם מהן, לראות אותן כמטורפות או רעות, כל אחת מהן מתגלה מולנו כמורכבת, אנחנו מבינות את הרקע שלהן, את הסיפור שלהן, מה עובר להן בראש. הסדרה לימדה אותנו לראות אותן כבני אדם, אבל לא רק אותן.
בפרק 12 של העונה, אנו מקבלות את סיפור הרקע של בקסטר, השומר שנראה כה נחמד. זה שהוא פשוט חלק מהעדר, שמנסה לרצות את מי שמסביבו. הוא נראה כל כך לא מזיק בהשוואה לפיסקטלה המאיים (למרות שגם הוא לא מוצג לנו כסטריאוטיפ של נבל), הוא סתם בחור. לאורך העונה הוא קורא ספרי אימה, משהו שמוזכר שוב ושוב, עוד רמז שאמור לגרום לנו לראות לאן הוא יכול להגיע, ובכל זאת, כשהוא הורג את פוסיי, המצחיקה והיפה עם החיוך הגדול, נראה שזה רגע שהגיע משום מקום.
אנחנו רוצות להאשים אותו, לדעת שהוא הנבל בסיפור, אבל הסדרה לא מרשה לנו. הרגע בילינו פרק שלם ובו ראינו שלא הוא הרע בסיפור.
כאן הסדרה מזכירה לנו סיפור נוסף שנבנה לאורך כל העונה, את האונס של דוגט והדרך שבה היא בוחרת להתמודד איתו. דוגט לא רוצה לשנוא את דונטס, הסוהר שאנס אותה באכזריות בעונה שעברה. מולה ניצבת בו שלא מבינה איך היא יכולה להעלות על דעתה לסלוח למפלצת שכזו, אבל דוגט רואה מולה בן אדם. היא מעדיפה להרגיש אמפתיה כלפי דונטס, כמו שהיא אומרת לבו, כי היא אולי לא יכולה להמנע מהכאב שקיים בעולם, אבל היא יכולה לבחור שלא לסבול ממנו.
הצגת הנארטיב הזה של דוגט היא בחירה לא פשוטה. בעולם של היום שבו החברה שלנו כמעט תמיד סולחת לאנסים לא משנה מה, כואב הלב לראות את דוגט עושה את אותו הדבר, אבל היא חייבת לעשות את מה שנכון עבורה ובסוף העונה נראה שהגישה שלה עבדה עבורה לפחות חלקית.

"כתום זה השחור החדש" לא רוצה שנשנא בן אדם אינדיבידואלי אחד. להאשים את בקסטר לא יגרום למקרים כמו זה של פוסיי, שמבוסס על יותר מדי מקרים מציאותיים, לא לחזור על עצמם. "כתום" מתעניינת יותר במערכת, בגזענות הממוסדת ובדרכים הרבות שבהן היא הופכת את חייהם של נשים וספציפית, נשים לא לבנות ובמקרה הזה אפרו-אמריקניות לטרגדיות בעלות סוף ידוע מראש.
לאורך כל העונה, מתחת לעלילות קלילות כביכול, ריחפה הגזענות והמתחים העולים בכלא.
ראינו שכל הנשים בכלא נאלצו להתמודד עם צפיפות וסוהרים קשוחים, אבל למרות שכולן כביכול נדפקו, חלקן נדפקו יותר.
בכדי להעביר את הנקודה הזו בבירור, קיבלנו העונה את ג'ודי קינג, הלא היא הגרסה של "כתום" למרת'ה סטיוארט.
היא מגיעה לכלא נחמדה וחייכנית, על פניו נראה שהיא לא מבקשת או מחפשת את ההטבות הרבות להן היא זוכה, אבל בפועל, היא לא מוכנה לוותר על אף אחת מהן. קינג מדגימה לנו כיצד הפריבלגיה נראית. היא לא מבקשת דבר, אבל היא זוכה לתא פרטי, אוכל שיוגש לה, שמירה מסביב לשעון. היא כביכול מתיידדת עם פוסיי וסינדי אבל בסופו של יום, היא לא מוכנה לוותר לרגע על הפריבלגיה שלה, להשתמש בה כדי לעזור למי שסביבה.
אבל קינג היא לא הבעיה היחידה.

הבעיה קיימת גם בלב של מי שאוהבת את פוסיי יותר מהכל. בתחילת העונה, ראינו איך סוסו מניחה שפוסיי מגיעה מרקע עני ושאמא שלה הייתה מכורה לקראק. סיפור הרקע של סוסו אמור לגרום לנו להבין שזו הנטייה שלה, לא לראות את האנשים שמולה, אבל היא לא מניחה את הדברים שהיא מניחה על פוסיי ככה סתם, היא לא הייתה מניחה אותם על פייפר. הגזענות הקטנה הזאת, הנטייה האינסטנקטיבית הזאת, אפילו של סוסו, לסווג ככה מישהי שהיא אוהבת, מדגימה על הגזענות המערכתית שקיימת אצל כולנו. בתחילת העונה הגזענות הזאת נראתה כל כך תמימה. הבובות הגזעניות של ג'ודי קינג נראו כמו אנקדוטה מטופשת, הוכחה לכמה שהיא מנותקת מהמציאות, אבל למעשה הן תמרורי אזהרה שנועדו להראות לנו לאן אנחנו צועדות.

בפרק האחרון של העונה, אנו זוכות לפלאשבקים ליום אחד יפה בחייה של פוסיי שמזכירים לנו איזו דמות נפלאה היא הייתה, כמה צעירה היא הייתה ובו זמנית כמה סכנה ארבה לה. פוסיי מדברת על מזל לאורך הפרק, על ברווזים ותלתנים עם ארבעה עלים. הדיבור המתמיד הזה על מזל נראה לי אמור לגרום לנו לתהות, האם המקרה שלה הוא מקרה של מזל רע? אבל התשובה כבר ברורה, טרגדיה אמיתית לא קשורה במזל אלא בגורל, בעתיד בלתי נמנע. אנחנו רואות את פוסיי מסתובבת ברחובות ברוקלין ותוהות כל רגע, מה יקרה? מתי משהו ישתבש?
באותו ערב שום דבר לא משתבש אבל ברור שבקרוב מאוד משהו כן, משהו שיוביל לכך שפוסיי תיזרק לכלא לשש שנים, על עבירת סמים זניחה בהשוואה נניח לכמות וסוג הסמים שאיתם פייפר נתפסה ולבסוף יוביל למוות הטרגי והבלתי נמנע שלה.
המסר הזה הופך את העונה לאפקטיבית במיוחד.
בזמן שישבתי על הספה וצפיתי בה, אפילו עכשיו כשאני כותבת אני לא יכולה שלא להרגיש אשמה, כי אני חיה בעולם שבו סיפורים שכאלו מתרחשים כל יום ומה אני עושה? מול הטרגדיה הזאת? מה אנחנו עושות? יושבות וצופות בסדרות שירגיעו את המצפון שלנו?
הטרגדיה שמוצגת מול עינינו היא אמיתית והגורל הבלתי נמנע הזה קיים בעולם שלנו ואנחנו לא יכולות לשים את האשמה על אף אחד יחיד, האשמה היא של כולנו.
בעולם של הסדרה, אי הצדק המשווע הזה מוביל למרד, טייסטי, אולי הדמות החיובית והאופטימית ביותר בסדרה, זו שתמיד משכינה שלום, נשברת כשהיא שומעת את קאפוטו, מי שכביכול נראה לנו כבעל מצפון, זה שעומד לצד האסירות, בוחר להגן על השומר שלו ולא מזכיר את פוסיי. היא מתחילה את תגובת השרשרת שמסתיימת בדאייה, התמימה, מכוונת אקדח לראשו של אחד השומרים. קליפהאנגר שיישגע אותנו עד לבוא העונה הבאה.
אבל מה אנחנו עושות בינתיים? אני באמת לא יודעת, נראה שלפני הכל אנחנו צריכות ללמוד לראות זו את זו באמת, להקשיב לעוולות שסביבנו ולנסות להשתמש בפריבלגיות שיש לנו, כשיש לנו אותן, כדי לתקן. אני לא חושבת שסדרות טלוויזיה יכולות לשנות את העולם, אבל "כתום זה השחור החדש" מצליחה לעשות את מה שרבות שואפות לו ולא מצליחות, לגרום לנו לזכור, לדאוג, להרגיש משהו, זה השלב הראשון בדרך.