בכתבה הזאת אני אדבר מנקודת מבט פילוסופית על מושג התודעה והזהות שעולה מהצפייה בווסטוורלד. לדעתי, הדרך שבה ווסטוורלד מאפיינת את התודעה האנושית וכתוצאה מכך את האנושיות עצמה מעידה על תפיסה פמיניסטית, מורכבת ולא רדוקטיבית ובעיקר מראה את הקשר שבין שלושת התפיסות הללו.

עולם שעשועים פטריארכלי ומרד פמיניסטי

קודם כל, היות ואנחנו כאן ב"פוליטיקלי קוראת" בואו נסתכל על ההשקפה שווסטוורלד מציעה לנו על מגדר. ראיתי לא מעט השוואות בין ווסטוורלד למשחקי הכס ובעיקר, מספר טענות שווסטוורלד משתמשת באותה אלימות מוקצנת ועירום נשי לא נחוץ בכדי לקרוץ ליצרים הבסיסיים של צופיה. אני חושבת שבמובן הזה ווסטוורלד הרבה יותר מתוחכמת ממשחקי הכס (שהספרים עליהם היא מבוססת פמיניסטיים מאוד אך הרבה מהמסרים הפמיניסטיים הללו הלכו לאיבוד כשהיא עברה למסך הקטן). ווסטוורלד מעבירה ביקורת על הנטייה שלנו לצפות בתכנים אלימים ובאלימות מינית, כאשר הסדרה מדברת על הדרכים שבהן בני אדם מאבדים מהאנושיות שלהם כאשר הם מתייחסים לאחרים כאובייקטים. כמובן שמדובר בנקודה פמיניסטית שכן האנשים שבתרבות שלנו מתייחסים אליהם הכי הרבה כחפצים, הן כמובן נשים ומכאן המילה הפמיניסטית האהובה על כולנו, "החפצה".

ווסטוורלד היא סדרה מאוד ביקורתית וככזו היא מבקרת לא מעט את המדיום שלה – את הטלוויזיה. בין היתר, היא למעשה מנסה להבין מה קורה כאשר אנחנו רואים סדרות טלוויזיה אלימות או ייצוגים שונים של אלימות בחיינו. הרובוטים בווסטוורלד נתפסים על ידי המבקרים כלא אנושיים אבל הם נראים אנושיים. ממש כמו דמויות בסדרות טלוויזיה. העובדה שהם לא אמיתיים או אנושיים מאפשרת למבקרים בפארק להרוג, לאנוס ולהתעלל בהם, ממש כמו שהיא מאפשרת לנו לצפות בסצנות מזוויעות יותר ויותר על המרקע מבלי לברוח בזעזוע. כאן יש לציין שבניגוד לסדרות אחרות שכביכול מבקרות החפצה אבל בפועל משתמשות בה בכל זאת, ווסטוורלד יחסית נמנעה מהצגה של אלימות מינית. למשל, בסצנה בפרק הפתיחה שבה האיש בשחור גורר את דולורס לאסם, אנחנו שומעות את הצרחות שלה, אבל הסצנה נחתכת מבלי להראות לנו את שקורה באסם. בנוסף, חוץ מסצנת האורגיה הלא ממש הכרחית, ווסטוורלד נמנעה מלהראות לנו הרבה סצנות מין בכיכובן של הזונות שבבית הזונות והראתה גופים עירומיםב עיקר מרחוק או מאחור. ככה ווסטוורלד מצליחה לבקר את התופעה מבלי להפוך לחלק ממנה.

אבל ווסטוורלד לא רק מבקרת אותנו על המשיכה לסצנות שכאלה, אלא גם מראה לנו מה קורה כאשר אנו מרשים לעצמנו להיכנע להן. הדוגמה המושלמת היא וויליאם.     images-1

(מכאן והלאה ספויילרים לכל הפרקים של ווסטוורלד כולל סוף העונה – הזהרו לנפשותיכן).

וויליאם מתחיל את מסעו בווסטוורלד כבחור חביב. לטענת גיסו המעצבן לוגאן, הוא פשוט לא מבין מי הוא באמת, אבל אני לא חושבת שזה נכון. אני חושבת שוויליאם הוא באמת בחור די טוב סך הכל, אנחנו רואות את זה מהדרך שבה הוא מתייחס לדולורס. הוא רואה את האנושיות שבה אבל לא רק היחס שלו אל דולורס מצביע על כך שיש בו אנושיות – הוא מסרב לנצל את המארחות שבבית הזונות בווסטוורלד, נמנע מלהרוג דמויות לשווא וכו… ניכר שהוא מתייחס לאנשים שסביבו בכבוד יחסי. כאן נכנסת שאלה שתהפוך מהותית לניתוח שלי את המסרים של הסדרה – האם וויליאם עושה את כל זה כי הוא עצמו אדם טוב או כי הוא מציית לחוקי החברה הנורמלית?

זו שאלה פילוסופית מורכבת שמתקשרת למה שבפילוסופיה מכונה "נורמטיביות" – הדרכים בהן החברה מעצבת את הפעולות שלנו. אז האם וויליאם אדם טוב כי זה מי שהוא או כי זה מה שהחברה אומרת לו? והאם יש הבדל בכלל בין השניים? נחזור לשאלה הזו בהמשך.

לבינתיים, אנו יכולים לומר שלפחות כלפי חוץ וויליאם מתחיל את הסדרה כאדם טוב. מסע ה"גילוי העצמי" שלו, בתחילתו לפחות, לא הופך אותו לאדם מרושע. הוא נשבר באמת והופך ל"איש בשחור", אולי הדמות הכי לא אנושית שראינו בווסטוורלד רק כאשר דולורס נעלמת והוא תר אחריה. מרגע שאיבד את דולורס, הוא מתחיל להפוך יותר ויותר חסר רסן, הדבר שעצר אותו מלפגוע באחרים כביכול נעלם וכעת הוא "מגלה את עצמו" ומגלה שהוא דווקא די טוב בלהרוג ולפצוע אחרים, רובוטים כמובן. אני מאמינה שהעובדה שהמהפך הזה מתחיל ברגע שבו הוא נפרד מדולורס קשור ביכולת שלו להתחיל ולראות את הרובוטים שסביבו כבאמת לא אנושיים. כאשר הוא רואה את דולורס שוב, בחזרה שלולאה שלה, היא מרימה שוב את אותה קופסא שנופלת לה כל פעם והוא "מבין" שהיא באמת רק רובוט. אבל האם היא באמת רק רובוט? כמו שאנחנו יודעות זה שדולורס נשארה בלולאה שלה לא אומר שהיא שכחה את וויליאם, למעשה היא זוכרת אותו שנים אחרי ההרפתקאה שלהם יחד. אולי אם הוא לא היה מניח באותו רגע שדולורס היא רק רובוט, הוא יכול היה לראות שהיא עדיין בעלת אותה תודעה מורכבת שהוא זיהה בה מלכתחילה. נראה לי שיש כאן רמיזה שאנחנו לא יכולים לשפוט האם אדם הוא אנושי אך ורק על בסיס התבוננות חיצונית, על בסיס ההתנהגות שלו. אבל זו סוגייה שנשוב אליה תיכף. הנקודה העיקרית היא שלאורך המסע בווסטוורלד וויליאם איבד למעשה את היכולת לראות במארחים משהו אנושי. הוא למד לזהות אותם "מבחוץ", כרובוטים ותו לא, כמו שהסביבה שלו הרגילה אותו. ברגע שהוא לא הרגיש קשר עמוק יותר אליהם, הוא "הצליח" לראות אותם כחלק ממשחק ותו לא.images-4

זו לדעתי הבעיה והביקורת העמוקה של ווסטוורלד על תוכניות כמו "משחקי הכס" – כשאנחנו מתחילים לראות ייצוגים של אנשים כלא אנושיים, למשל רובוטים ודמויות טלוויזיה, אנחנו עלולים לראות אנשים אמיתיים כפחות אנושיים. זה בדיוק מה שנשים אומרות כבר שנים על פרסומות מיזוגניות, אלימות מינית במסכים וכו… שכל אלה מלמדים אותנו לראות נשים כפחות אנושיות, ככאלו שמותר להתעלל בהן, שאפשר לראות אותן כרק אוסף של איברים ותו לא.

איך בונים תודעה?

שאלה מהותית נוספת לנארטיב של הסדרה היא שאלת התודעה. זו שאלה פילוסופית שאנשים מתדיינים עליה כבר אלפי שנים. אפשר לחבר את הדיונים אודות התודעה בימינו, לדיונים פילוסופיים עתיקים אודות מה שנקרא שאלת הגוף והנפש – השאלה כיצד הגוף שלנו, זה שאנחנו יכולים לתאר במונחים פיזיים די פשוטים יחסית, במונחים של סיבה ותוצאה ברורות וכו… מתקשר לרגשות מורכבים דוגמת אהבה, זהות והיכולת שלנו לחוות את העולם. הויכוח סביב התודעה, כמו הויכוח אודות שאלת הגוף והנפש מתחלק בין שני קטבים עיקריים – מטריאליזם (או רדוקציוניזם) ודואליזם (או תאוריות אנטי-רדוקטיביות).

בגדול מאוד, מטריאליסטים מאמינים שמה שקיים בעולם הם החלקיקים הבסיסיים שמוכרים לנו מהפיזיקה והכימיה. לטענתם, נוכל בסופו של דבר להעמיד את כל הפעולות והתובנות שלנו לגבי העולם על בסיס משוואות ברורות ואינטראקציות בין חלקיקים. הם לא מאמינים שיש משהו בתודעה האנושית שאי אפשר לעשות לו רדוקציה, כלומר לבסס אותו על משוואות המדעים המדוייקים.

לעומתם, דואליסטים, מאמינים שיש משהו בחוויה האנושית שאי אפשר להעמיד על מונחים מטריאליסטיים. בעבר, היוונים האמינו שמדובר בנפש. במאה ה-17, היו שהאמינו שמדובר בקווליה, אותם הדברים שאנו רואים וחווים באופן סובייקטיבי, דוגמת הצבע אדום. כדי להבין למה בכלל יש פה ויכוח, אפשר להעזר בניסוי מחשבתי שהציע הפילוסוף פרנק ג'קסון – נניח ויש מדענית גאונה בשם מארי שכלואה בחדר ללא צבעים. היא מתמחה בנוירוביולוגיה ויש בידיה את כל הנתונים הקשורים לדרך שבה אנו רואים צבע, היא יודעת מה קורה במוח, איזה נוירון מופעל כאשר איזה אורך גל פוגע בזווית מסויימת בקרנית וכו. אחרי שנים של שהייה בחדר חסר הצבע שלה, מארי יוצאת החוצה ורואה לראשונה את הצבע אדום. האם העובדה שהיא ראתה כעת את הצבע בעצמה הוסיפה משהו לידע הרב שהיא כבר צברה?  כלומר, האם החוויה הסובייקטיבית שלנו, הדבר שאנו חווים כשאנו רואים אדום, היא בעלת חשיבות בפני עצמה? המטריאליסט יאמר שלא ואילו הדואליסט שכן.

מה ווסטוורלד אומרת?

ווסטוורלד בונה את תיאוריית התודעה שלה על סמך תיאוריות של פילוסוף בשם ג'וליאן ג'יינס. בסדרה, שילוב של מספר תכונות שמופיעות בפירמידת התודעה של ארנולד; זכרון, יכולת אלתור ויצר שימור עצמי, עוזרות להתקדם לכיוון התודעה אבל לא מספיקות לגמרי כדי לייצר אותה. מה שחסר היא החוויה הסובייקטיבית שאנחנו מזהים עם התודעה. התיאוריה של ג'יינס למעשה אומרת שבשלב מסויים באבולוציה, בסיוע יכולות האלתור, הזכרון והשימור העצמי, המוח הבסיסי שלנו באותה עת התחיל להתייחס לחלק מהמחשבות שעברו בו כאל קלט חיצוני.

למה זה צעד חשוב בעצם? כי פה נמצא ההבדל בין תודעה אמיתית לתגובות מתוכנתות מראש. כל יצור חי יודע להגיב בצורות מסויימות לקלט חיצוני. אם חתול שומע חיה שואגת, הוא יודע לברוח. כל יצור גם יודע לתקשר. אותו חתול יודע לסמור וליילל כדי להפחיד טורפים. היכולות האלו לא קשורות לתודעה, הן יכולות להתקיים כתגובות אינסטנקטיביות שלא דורשות שום חוויה פנימית. אבל בשלב מסויים בהתפתחות שלנו לפי ג'יינס, אנחנו יכולים להתייחס אל הפלט שאנחנו מייצרים, הרעשים וההתנהגות שלנו כאל גירוי חיצוני. באותו רגע, אנחנו יכולות להתחיל "לדבר אל עצמנו", להגיב אל הפלט שאנחנו מייצרות. דמיינו שהחתול ממקודם, היה שומע את עצמו מיילל ומתחיל להתייחס אל היללות שלו כאל משהו סביבתי שהוא צריך להגיב לו. זה השלב הראשון בדרך לתודעה לפי ג'יינס.

ג'יינס אמר שבשלב מסויים בהתפתחות שלנו, התחלנו "לשמוע" חלק מהמוח שלנו מדבר לעצמו – זה שלב דומה ליכולת להתייחס לקולות שאנו מייצרים כאל קולות חיצוניים – להתייחס להתנהגות שלנו כמשהו שיש להגיב לו. מכאן ממשיך ג'יינס להסביר שבהתחלה נתייחס לקול הזה כאל קולו של אלוהים, כאל דבר מה בטוח וודאי כמו כל נתון אחר שאנו מקבלים אודות העולם החיצוני, אולם קפיצה נוספת תתרחש כשנצליח להבין שהקול שאנחנו שומעים הוא בעצם הקול "שלנו". זה הרגע שבו נבין שאנחנו "אני". זה מה שקורה בפרק האחרון של העונה. אנחנו רואים את דולורס מבינה שלא ארנולד דיבר אליה לאורך כל העונה אלא היא עצמה. זו ההבנה שלמעשה מהווה את אבן הדרך אל התודעה, לפחות על פי ג'יינס.

מה עם מייב?

על פניו, ווסטוורלד הציגה לנו מודל מאוד ברור של התודעה. מודל מאוד מטריאליסטי שאומר – הנה, תעשו את הצעדים האלה והאלה ותקבלו תודעה. מכאן שאין שום דבר "מעבר" למה שאנחנו יכולים לפשט בצורה מדעית ולייצר בעזרת מחשב. קל לחשוב שזו התיאוריה שווסטוורלד מקדמת, הרי זו סדרה שמתבססת על היכולת להנדס רובוטים בעלי תודעה. אם ניתן לעשות זאת, ככל הנראה שהתודעה היא אכן דבר מה שניתן לבסס על משוואות ומדע מדוייק. אבל האם זה מה שראינו?

ווסטוורלד לא עושה לנו את החיים כל כך פשוטים. הרי הקוד עצמו שפיתח ארנולד לא היה מספיק כדי לייצר תודעה ברובוטים השונים. המארחים היו חייבים לחוות חוויות מסויימות בכדי לפתח את התודעה שלהם. זו נקודה חשובה. אני מאמינה שהדרך להבין לעומק את הנקודה הזו היא ההשוואה וההנגדה בין הדמות של דולורס והדמות של מייב. דולורס ומייב עוברות שתיהן תהליך של התפתחות תודעתית ובשני המקרים אנחנו לא יכולות להיות בטוחות, גם בסיום העונה, כמה תודעה באמת יש להן.

בסוף העונה למדנו שפורד המשיך את דרכו של ארנולד ועמד מאחורי המרד של המארחים. לא ברור לנו כמה מהפעולות של המארחים הוא תכנת מראש אבל נראה ברור שהוא רצה שדולורס תירה בו כדי לשחרר את המארחים ממחוייבותיהם ליוצר שלהם. כלומר המבחן האחרון שדולורס "עברה" היה היכולת שלה לירות בפורד. האם היכולת לירות במישהו מעידה על תודעה? בעיקר אם זה למעשה מה שפורד רצה כל הזמן?images-2

המבחן שארנולד העמיד בפני דולורס היה כמעט הפוך. הוא תהה אם היא תצליח לא לירות בו ולהתנגד לפקודה שהוא נתן לה. במבחן הזה היא נכשלה. המבחן של פורד הוכיח שדולורס יכולה לפגוע בבני אדם אבל לא הרבה מעבר לזה. אני חושבת שהיוצרים השאירו את הנקודה הזו פתוחה בכוונה, בכל זאת יש עוד הרבה עונות לפנינו. כמו כן, נשאלת השאלה מתי דולורס הצליחה סוף סוף להבין שמי שמדבר אליה זו האי עצמה? מה נדרש כדי שהיא תגיע להבנה הזו? האם זה היה פועל יוצא של התכנות שלה בלבד? נראה לי שלא. דולורס הצליחה להבין שהיא זו שמדברת אל עצמה רק אחרי שחוותה לא מעט ובעיקר, אחרי שחוותה טראומה לא פשוטה. כאן ווסטוורלד משאירה פתח להשערה שאנשים אחרים והאינטראקציה איתם לוקחת חלק בתהליך ההתפתחות הזה.

בכל מקרה, בסוף העונה נראה שדולורס בדרכה לפתח תודעה אמיתית אבל היא עדיין לא בהכרח שם. מי שיותר קרובה ממנה היא מייב. בדומה לדולורס, בסוף העונה למדנו שהרבה מאוד מהפעולות של מייב תוכנתו מראש על ידי פורד. כלומר, שוב, אין לנו דרך לדעת אם הייתה לה תודעה או לא.

אבל, המבחן שמייב עוברת בסוף העונה שונה מהותית. אנו רואות אותה יורדת מהרכבת וחוזרת עבור "בתה" אפילו שהיא יודעת שזה לא צעד חכם מבחינת שימור עצמי ושהבת הזו היא לא "באמת" הבת שלה. יוצרי הסדרה אמרו שזו הפעם הראשונה בה מייב פועלת לא בצורה שתוכנתה מראש. כלומר, המרד שלה עד לאותו רגע, בדומה לזה של דולורס, היה חלק מהתכנית של פורד, הוא לא העיד על תודעה עצמאית. אבל ההחלטה שלה לחזור, היא החלטה שלה ושלה בלבד. לא במקרה היא החלטה שקשורה לקשר אמפתי שהיא פיתחה עם יצור אחר.

images-3התודעה של מייב התפתחה, בין היתר, תודות לקשר שלה לבת שלה ולטראומה שהיא חוותה מידי האיש בשחור. הם אלו שעיצבו את הזהות שלה. הזהות הזו היא המרכיב החסר בתודעה המטריאליסטית, היכולת שלנו לראות את עצמנו כ"אני" מסויים בעל תכונות. פה נכנסת נקודה מעניינת נוספת כי זהות היא לא רק הדרך בה אנו מגדירות את עצמנו. זהות היא גם דבר מה חברתי, היא נקבעת, בין היתר, על ידי המיקום החברתי שלנו והדרך שבה הסביבה מתייחסת אלינו. כלומר, אם אכן החברה היא חלק מהותי בזהות וזהות חלק מהותי בתודעה, הרי שלא נוכל להסביר באופן מלא את התודעה מבלי להתייחס לפן הזה, החברתי. וגם אם נוכל, אולי לא כדאי שנעשה זאת.

היכולת שלנו לעצב ולהתעצב על ידי החברה שלנו היא חלק ממה שהופך אותנו לבני אדם בעלי אחריות על מעשינו ועל החברה שבה אנחנו חיות. אם בני אדם זהים לרובוטים, אם אנחנו יכולים להיות מוסברים על ידי תנועות חלקיקים בלבד, אז באיזה מובן אנחנו אחראים למעשינו? איך אפשר להגיד שכשאדם רוצח אדם אחר הוא אשם ולא סתם מקולקל? כשאנחנו דורשות מאנשים לא להרוג, לא להתייחס לאנשים אחרים כלא אנושיים, לשאת באחריות של מעשיהם, קל לחשוב שאנחנו דורשות את זה מהם כי הם בני אדם בעלי תודעה, אבל אולי זו הדרישה הזו שהופכת אותם לכאלה ולא להפך.

ווסטוורלד מצביעה על כמה חשובה ההתייחסות שלנו אחת לשנייה. מייב היא המארחת הקרובה ביותר לתודעה עצמאית כי היא זו שרואה יצורים אחרים כבעלי תודעה, כבעלי חשיבות. היכולת שלה לראות את הבת שלה ככזו, לא רק כרובוט אחר שהיא תוכנתה לאהוב, אלא כיצור שהיא בוחרת לאהוב ולדאוג לו, היא שמעידה יותר מהכל על כך שהיא פיתחה נקודת מבט משלה וחוויה משלה. אבל האמת היא שגם הרצון של דולורס לנקמה יכול להעיד על תודעה שכזו. הזהות שלנו דורשת שתהיה לנו התייחסות חברתית מסויימת, לא שהיא תהיה "טובה" או חיובית בהכרח.

חברה של יצורים בעלי תודעה מתפתחת על ידי ומפתחת התנהגות שנחשבת למקובלת וכזו שלא. אולי חברה חדשה של יצורים בעלי תודעה תתפתח בצורה אחרת מזו שלנו, אולי בה רגשות של נקמה ולא אמפתיה הם שייחשבו לאנושיים מכל, ואולי בעצם גם בחברה שלנו הם מקובלים יותר ממה שהיינו רוצות לחשוב. בסופו של יום, רובנו צופים באותן תוכניות טלוויזיה, בבידור שכולל רצח, אלימות ושלל מעשים "לא אנושיים". ווסטוורלד מנסה להסביר איך תודעה אנושית יכולה להראות ככה וגם מה הסכנות שאורבות לנו אם לא נדרוש מעצמנו לשאוף להיות יותר "אנושיים".

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.