מאת: רעיה מורג
סרטן הדוקומנטרי פורץ הדרך והנפלא של ענת יוטה צוריה ושירה קלרה וינטר, "חוקרת" (ישראל, 2018), נפתח בסצנה הלקוחה מסרט הדרכה אמריקאי לחיי משפחה מ- 1950. סצנה בה האישה, לבושה בסינר מעוטר ב"לבבות", מוצגת כמי שכל חפצה הוא לשרת את בעלה השב מעבודתו ולארגן את חיי הבית כך שעל פיו יישק דבר, תוך הכפפה מוחלטת של עצמה ושל ילדיה ל"אדון הבית".
הסצנה הזו יכולה לכל היותר להעלות חיוך על הפנים בבחינת צפייה בנוהג נפסד שעבר זה כבר מן העולם. אך "חוקרת", המציג התעללות כלכלית בנשים וילדים בישראל הנוכחית מוליך אותנו אל ההבנה כי לאחר שבעים שנה, איננו רחוקים כלל ועיקר מידה הלופתת של הפטריארכיה ומשעתוק מיתוסים דכאניים כגון תפיסת הבעל כמפרנס העיקרי וכשליט הכלכלי, ראיית הנשיות כסבילה וכתלותית ונשים כחסרות ידע ומיומנות בכל הנוגע בכסף ובפיננסים, מצד אחד, וכרודפות בצע וכפזרניות כספים חסרות אחריות, מצד אחר.
אלה, בת דמותה של אריאלה שטרנבך, פועלת בסרט כעיתונאית חוקרת ומגלה לנו מציאות, המוסתרת על ידי מנגנוני הכחשה חברתיים ומשפטיים, שעד כה הועלמה מן העין.
א', כדמות שאולה בשם אמיר, מעיד בפני אלה ומשחק את עצמו. במשך שנים, כך הוא מספר לה, לא היה מסוגל לדבר על הנטישה של אביו. רק לאחרונה, משבגר, הבין, שהוא רוצה לתבוע את האב שהפקיר אותו. לפגיעה האנושה שחווה לא ניתן שם והוא מעולם לא טופל כנפגע טראומה של אלימות כלכלית במשפחה.
הכאב על אמו, הזיכרונות על דירה ללא חשמל, כמו זיכרונותיה של נפגעת אחרת, בשם תמי, על זוועת הרעב והמקרר ריק, מכים בדוברים בזמן עדויותיהם. מציפים כעס, טראומה, עלבון וכאב שאין להם מענה.
צוריה ווינטר בוחרות באופן מבריק כאתר הראשי של הסרט את מרכז כלל בירושלים, מתחם של מסחר ומשרדים הממוקם במרכז רחוב יפו (סמוך לשוק מחנה יהודה), שנבנה בשנות ה-70 והיווה את הניסיון הראשון (והכושל) להקמת מרכז קניות מקורה בעיר. המצלמה מראה את אלה יושבת ליד שולחן בבית הקפה בקומה התחתונה של המרכז, במעין משרד מאולתר. היא מקשיבה לעדויות ומנהלת משם את החקירה.
בתחילה נראה בית הקפה ככל בית קפה מוקף עציצים אך ככל שהפריים נפתח, מתברר כי זהו מרכז קניות ריק, שיש בו בעיקר חללים גדולים נעדרי המולה. המסדרונות ריקים, החניון מזוהם ומלא מים. המצלמה חוזרת אל חנות "בגדי נשים", המוכרת את מרכולתה בחוץ ואל חנות הסנדלר, שנראות מעבר לשולחן בית הקפה. כך, הופך המרכז לסמל לעליבותה ולעוניה של האישה.
קל לזהות שרוב האוכלוסייה המצולמת היא דתית או חרדית, אך אין זה העיקר. השפה הקולנועית של צוריה ווינטר דורשת מהצופה לבקוע את מסכת ההרגליות ולשים לב: כרקע לעדויות, נראות רק נשים; נשים עם עגלות ילדים, תינוקות על הידיים, ילדים מזדנבים אחריהן; נשים במרחב הציבורי מטפלות בילדיהן, עורכות קניות, דואגות לצרכי המשפחה.
לכאורה, אין זה דימוי ויזואלי יוצא דופן שקורא לתשומת ליבנו כצופים אך למעשה המצלמה תובעת מאתנו, על רקע העדויות מחד והתנכרות הגברים המתעמרים במשפחתם, למלאכתן של הנשים מאידך, שנשים לב לכך שהעולם הוויזואלי שנראה לנו בנאלי למעשה מוטבע בחותם הדכאני של השקיפות. עלינו להבין כי עבודה שקופה היא תופעה ממוגדרת המשמשת מנגנון מרכזי לשימור אי-השוויון המגדרי בחברה. היא אחד המוליכים המרכזיים לחרפת רעב.
הגבר החרדי, העונה לשאלתה של אלה על הסיבה בגינה אינו משלם דמי מזונות ואינו תומך בבתו בת הארבע, אינו נראה על המסך. בשל הדומיננטיות המקובלת של ההגמוניה הגברית, אין הוא צריך להיראות כדי שקולו יישמע. בניגוד לקולה של האישה, קולו הוא קול ה"שולחן ערוך", קול הפסיקה, שהופך להיות קול ההתכחשות לקונפליקט שבין העולם של 1563 לבין העשור השני של שנות האלפיים.
האם יש ערך ל"שולחן ערוך", בין אם הוא משמש כהלכה פסוקה ובין אם כאמתלה, כאשר 200 אלף אימהות בישראל בשנת 2018 נלחמות באלימות הכלכלית של האב ונאבקות כדי לשים פת לחם על שולחן ילדיהן, לאחר שהאב, שנטש את המשפחה, מסרב לשלם דמי מזונות ולתמוך בילדיו?
אלה צופה יחד עמנו במחשב שהיא מניחה על שולחן בית הקפה בתהלוכת גברים עוטי מסכות לבנות. לבושים סרבלים כתומים הדומים לאלה של שירות בתי הסוהר, הם נושאים על גבם שלטים כגון "אסיר בית המשפט למשפחה", "אסיר מזונות הוצאה לפועל", "אסיר מרכז קשר ורווחה". על חזם מוצמד השלט "אבא" ואילו רגליהם וידיהם אזוקות בשלשלאות.
באמצעות המופע הזה, הם מקדמים את טענתם כי "אב גרוש במדינת ישראל אינו אזרח עם זכויות". כמענה לכך, צוריה ווינטר מראות מעבר לשולחן את אחד מגרמי המדרגות במרכז כלל. אישה מורידה בקושי רב עגלה עם תינוק, מדרגה מדרגה. התינוק בוכה ובכיו נותר בפס הקול כתזכורת אילמת למחצה לניכוס הקיצוני של עמדת הקרבן על ידי המקרבן.
כשבובה, אקטיביסטית לזכויות אימהות, אומרת כי "אבא שלי רצח את אמא שלי. הוא הרג אותה לאט לאט. היא הלכה לעבוד כעובדת בנין. ובסופו של דבר הבריאות שלה נהרסה בגלל עבודה מאומצת כל השנים", הצופה מבין, כי הנשים וילדיהם המופיעים בסרט מגיעים מכל קצוות החברה הישראלית – מזרחים, אשכנזים, ערבים, דתיים וחילונים.
הפגיעה המתמשכת של אלימות כלכלית מורגשת כטראומטית במיוחד עבור הילדים, שנאלצים לשרוד בתנאי דחק, ולהתמודד הן עם נטישת ההורה השני והן עם הדה-לגיטימציה של החברה. זו, אינה מכירה בכך שבעידן ניאו־קפיטליסטי ובהיעדר הכרה חברתית ומנגנוני פיקוח, השליטה הכלכלית הינה דרך המאפשרת לשמר את הדומיננטיות הגברית במשפחה. זאת במיוחד לאחר שסוגי שליטה אחרים, כגון שליטה פיזית ושליטה מינית, הוכרו כפסולים ואף כפליליים.
קריאתן הנוקבת של צוריה ווינטר להטמעת חשיבה מגדרית מפנה את הזרקור לדין הישראלי, לפיו יש עבֵרות של גנֵבה, איומים, עושק וסחיטה, אך אין עבֵרה של אלימות כלכלית או התעללות כלכלית.
הקרנת הסרט בפני קהלים ברשות המיסים, בפני שופטי בית המשפט לענייני משפחה, עובדי רווחה ומגשרים המטפלים בגירושין, בין השאר, הופכת אותו לדוקו-אקטיביזם בעל פוטנציאל לחולל מהפיכה.
כשתמי פותחת את המקרר בדירתה השכורה, איננו רואים את תכולתו. במקום זאת, צוריה ווינטר חותכות לשוט של צמרת עץ, עמוסה עלווה. לרגע אחד בלבד, הריק והמלא, חרדת הילדות הטראומטית וכלי ההתמודדות של האישה הצעירה, המציאות והפנטזיה, מתערבבים בתודעתנו, מרמזים על סיכוי, תובעים שינוי.
הסרט "חוקרת" יוקרן בסינמטק חולון ביום רביעי הקרוב (20.2.19) בשעה 20:00.
לאחר ההקרנה תתקיים שיחה בין הקהל לשירה וינטר – במאית שותפה ליצירת הסרט, בובה לוי – מייסדת שותפה של הקול הנשי, ד"ר ליאת יקיר – ביולוגית אבולוציונית של התנהגות המוח הנשי והגברי, עו"ד ציפי יגלניק פרישטיק – דוקטורנטית בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן ודינה ברהום – על פגיעה כלכלית במגזר הערבי.
