יעניין
אותך
שרון גבע
27 יוני 2018 | משך הקריאה: 9 דקות

מאת מעיין פורטנוי, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

חיה ישראלי (9 בפברואר 1891, רוסיה הלבנה – 30 באוקטובר 1979, כנרת, ישראל), חלוצה שעלתה ארצה בעלייה הראשונה, מראשונות "חוות העלמות". נחשבה לאַם קבוצת כנרת, בזכות היותה הראשונה בקבוצה שהיתה לאם. הקימה את המכוורת בכנרת ועבדה בה כ-60 שנה, וכונתה "מלכת הדבורים". לאחר קום המדינה סייעה בקליטת העלייה הגדולה.

ילדות ונעורים

נולדה ב-9 בפברואר 1891 לפייגה לבית ליפמן ויעקב זלצר, משפחה חקלאית, באחוזה על פרשת דרכים ביער ליד בעיר קלצק שברוסיה הלבנה, אדמתם היתה ‏חכורה מפריץ פולני. האם ניהלה את משק הבית, האב היה תלמיד חכם.1 יחד עם אחותה חמדה עבדה במשק המשפחה, ועם אחיה דוד למדה אצל מלמד צעיר שהגיע לבית המשפחה. כשהיתה כבת עשר החלה ללמוד בכפר סמוך ומאוחר יותר עברה ללמוד בקלצק.2

המשפחה שאפה לעלות ארצה, אך היה קושי לממש זאת. אביה התנגד אך האם רצתה לעבד חלקת אדמה שתהיה שייכת למשפחה ולא אדמה חכורה בפולין. הקשר לארץ ישראל היה באמצעות מכתבים בין המשפחה לבין אחיו של אביה, שכבר עלה לארץ. בשנת 1901 הדוד ומשפחתו הציעו להם לרכוש 30 דונם כרם במושבה רחובות ובכך נסללה הדרך לעלות.3

שנים ראשונות בארץ ישראל

משפחת זלצר, רחובות, 1902

במרץ 1902 הגיעה ארצה עם אביה ואחותה הגדולה, הם גרו במושבה רחובות. האם והאח הצעיר נשארו ברוסיה, תמכו בהם כלכלית והצטרפו אחרי כשנתיים. ברחובות למדה בבית הספר העממי והצטיינה בלימודיה. הכרם שהיה בשטחם ועבודות השדה לא סיפקו את צרכי המשפחה והאב עבד כעגלון בדיליז'נס מרחובות ליפו.

כשהיתה כבת 14 הצטרפה לעבודה במשק ובעבודת הכרמים ‏והטבק בוואדי חנין. אמה פתחה מטבח פועלים שהיה מקום מפגש של עולי העלייה הראשונה והשנייה4 שם פגשה לראשונה בא"ד גורדון, נח נפתולסקי, מאיר רוטברג, רחל המשוררת (בלובשטיין) ‏ובנציון צ'רנומורסקי, לימים בנציון ישראלי, בן זוגה.

בשנת 1907, עם הקמת בית הספר לאמנות בצלאל בירושלים, יצאה ללמוד את מקצוע אריגת השטיחים שנחשב בשעתו מקצוע לנשים.‏ אף על פי שקיבלה את תעודת הגמר, החליטה שמקצוע זה לא התאים לה ולא המשיכה לעסוק בעבודה זו. בשנת 1911, עם ייסוד "חוות העלמות" בכנרת בראשות חנה מייזל, עלתה לגליל והייתה אחת מראשונותיה.5

לפי ההיסטוריונית מרגלית שילה, החיים בחוות העלמות היו מסעירים. הנערות שוחחו בעברית והיו קנאיות לשפה ובכך השפיעו גם על הגברים, היו חופשיות מכבלי דת וגיבשו צביון חילוני למועדי ישראל. הן גרו בצפיפות, סבלו מהאקלים והמצב הביטחוני המעורער בכל האזור, אך העבודה והמוטיבציה ליצירת אורח חיים חדש עוררו בהן התרוממות רוח ותחושת התעלות.6 על כך כתבה לימים: "באותן השנים היה חום הקיץ קשה מעכשיו. לא היו עצים לא היה דשא לא היו מים קרים. היינו מאחרות לחזור מהעבודה, בערב קשה לקרוא לאור מנורת הנפט בלווית יתושים וזבובונים לרוב, ואי אפשר להירדם במחנק שבחדר. עם בוא הקציר, היינו יוצאות לגורן, מבלות את הערב בשירה, בשיחות, נרדמות עד אור הבוקר, תוך כדי שירה".7 על ימים אלה כתבה רחל שיר, שכותרתו "על הגורן", אותו הקדישה לחיה זלצר.8

קבוצת העלמות בחצר כנרת, 1912

בסוף שנת 1911, כששהתה בחוות העלמות, עברה חבורתו של בנציון ישראלי, מאיר רוטברג, אהרון שידלובסקי ואחרים, לסג'רה, שם שהתה כשנה. לאחר כשנה עברו לכפר אוריה. לקראת התיישבות הקבוצה בכנרת בשנת 1913, נישאו חיה ובנציון ישראלי בטקס בבית הוריה ברחובות.הם החליטו כי שם המשפחה שלהם יהיה ישראלי, על שם אביו ועל שם אביה, ששמותיהם היו ישראל ויעקב.9 בשנת 1916 חלתה בקדחת ומכיוון שהאקלים בכנרת הקשה על החלמתה שהתה תקופה ארוכה אצל משפחתה ברחובות.

בקבוצת כנרת

אֵם ראשונה בקבוצה

בשנת 1916, כאשר עוד הייתה חולה בקדחת, נכנסה להיריון, ושמרה על כך בסוד. ביומנה כתבה:

Cquote2.svg

"לשנינו היה ברור שנהיה משפחה אבל כל אחד חי את חייו ושמרנו על קשר. זה לא היה כמו עכשיו, שכל זוג צעיר תיכף חי יחד. שמרתי על עצמי ועל עצמנו – אם כי בלי דיבורים, בלי דיבורים… נזהרתי שלא להעמיד את עצמנו בניסיון ובשום דבר. לא דיברתי על זה עם עצמי ולא דיברנו בינינו. התעלמנו מהעניין. אחרי שחיינו בכנרת שנתיים וחצי בערך, הזדמנו פעם לוועידה בפתח תקווה. פגשתי שם את שרה חברתי והיא נתנה לי מנה נוראה. לה היה כבר ילד שני ולי לא היה ילד. היא השקיפה על זה מבחינה לאומית, וממני הכול היה רחוק מאוד. […]  כשהייתי בהריון זה היה סוד כמוס וקדוש. איש לא ידע. עבדתי בכל מקום 18 שעות ביום, כמו שעבדו אז, והייתי מאושרת. חשבתי שאני היחידה בעולם שיש לה הרגשות כאלה".

Cquote3.svg
 – חיה ישראלי, יומנה10

 

1919, חיה ובנציון ישראלי ובתם עמליה

בתם עמליה נולדה באחד בינואר 1917, והיתה הראשונה שנולדה בחצר כנרת. התינוקת היתה קטנה וחלשה, והיא התקשתה להיניק אותה כתוצאה ממחלת הקדחת. הימים היו מלחמת העולם הראשונה והיה מחסור במזון.

כאם ראשונה בקבוצה לא היה לה ניסיון בטיפול בילדים ולא היו סביבה נשים מנוסות שיכלו לעזור. רוב חברי הקבוצה לא הבינו את הצורך בטיפול מיוחד בתינוקת. ביומנה כתבה: "עמדתי בפני המציאות: להמשיך לעבוד כהרגל, או לדאוג ברצינות לבריאות ילדתי. לא לתת לה למות, כפי שנראה היה, שזה מצבה. בחרתי בדרך השנייה, ושלמות עבודתי נפגמה".11

בשנת 1917 נוספו אימהות צעירות בכנרת, כפר אוריה ודגניה, ועניין הטיפול בילדים הפך לנושא שהיה דרוש לו בירור. בוועידת הפועלות החמישית שהתקיימה בשרונה נכחו רק נשים (נערות, אימהות וילדיהן) למעט ארבעה חברים, א"ד גורדון, יוסף בוסל, יצחק טבנקין ובנציון ישראלי. מטרת הוועידה הייתה לברר מהו עתיד גידול הילדים בקבוצה ועבודת האימהות.12

1926, חיה ובנציון עם ילדיהם

בשנת 1919 נקרא ישראלי להקים מרכז חקלאי ביפו והמשפחה עברה לעיר. באותו זמן השתתפה חיה ישראלי בקורס לכוורנות בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. באותה תקופה ילדה את ילדם השני, שמת כעבור מספר ימים.13 ברבות השנים, נולדו ארבעה ילדים נוספים: אהרון, גבע, נגה ויעקב.

חיה ישראלי היתה חלוצה פמיניסטית. הנושאים שהעסיקו אותה לרוב היו עבודת האישה, האימהות והנישואין ודמות החלוצה. אווה טבנקין, אשתו של יצחק טבנקין, הייתה חברתה הטובה. שתיהן נאבקו על זכויותיהן כאימהות, צורכיהן וצורכי הילדים. ביומנה היא כתבה: "אם הקמת המשפחה החדשה אצל ילדינו נשאלה השאלה: מה שם ייקרא למשפחה החדשה?… האם להניח את שמה אחרי הנישואין ולהיקרא בשם אהובה?… נראה לי כי הגיע הזמן לשנות את המצב הזה… מהו הסדר החדש? לדעתי ישנה רק הצעה אחת והיא: שמשפחה תקרא תמיד בשם כפול שלו ושלה יחד, ההורים וילדיהם, עד הקמת משפחה שנייה".14

דבריה אלו מחזקים את תפיסת עולמה הפמיניסטית, שמטרתה לפעול למען שוויון בין הגבר לאישה. גם בהחלפת שם המשפחה, האמינה שעל הגבר לשנות את שם משפחתו, כפי שמצופה מהאישה על פי המסורת היהודית.

במשתלת התמרים, 1934

בשנת 1934 לאחר הצטרפותם של חברים נוספים, נכנסה כנרת לשלב חדש, ועל פי מוקי צור ואהרון ישראלי היתה זו תקופה קשה בעבורה ובעבור בן זוגה, ימים של עלבון וכעס, מתח ובדידות: "אין לי אפשרות להתהלך תחת שמי כנרת. זאת הרגשתי מאותו יום. הם בגדו בי […] אשתדל להשתמש במילים צנועות. אני מאשימה את הקבוצה באפליה לרעה אותי ואת ילדי".15

על פי דף ההנצחה בקבוצה כנרת, היא מעולם לא השלימה עם "הרוח החדשה" בקבוצה והיתה מטיפה ‏בכתב ובעל פה נגד הבזבוז ובעד 'הצנע לכת'.16

בשנות הארבעים והחמישים

במהלך מלחמת העצמאות פונו ילדי כנרת לעיר חיפה, והיא היתה בין המטפלות שיצאו עם הילדים. בנציון ישראלי יצא לשליחויות ומסעות בעיראק, פרס ומצרים ושירת בצבא הבריטי. בתחילת שנות החמישים הדריכה ביכיני שבצפון הנגב, בה ישבו עולים ועולות מפרס וכורדיסטן, סייעה בהתארגנות ובמטבח לילדים. במשך מספר חודשים יצאה לסייע לקיבוץ ניר אליהו שעלה באותה התקופה לקרקע. השתתפה בעזרה לקליטת העולים והעולות שנשלחו להתיישב בדימונה. היא הדריכה נשים וילדים בנושאי היגיינה ובין היתר עברה מבית לבית ולימדה את הנשים קרוא וכתוב.

ב-29 ביולי 1954 נהרג בנציון ישראלי באסון מעגן כאשר מטוס קל התרסק לתוך קהל שנכח בטקס זיכרון שנערך בקיבוץ מעגן ובו התייחדו עם מותם של צנחני מלחמת העולם השנייה.17

המאבק על המכוורת

בשנת 1920, לאחר שסיימה את קורס הכוורנות (דבוראות) בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, נכנסה לעבוד ולנהל את המכוורת בקיבוץ. בשנת 1968 החליטה מזכירות כנרת לפרק את ענף המכוורת, אותו הקימה ב-1920 ובו עבדה גם בתה, נגה ישראלי (טמיר), בטענה שלא היה רווחי עוד. חיה ישראלי נאבקה לביטול ההחלטה ואחרי מספר חודשים הוחלט כי הענף בכל זאת ימשיך לפעול. על כך היא כתבה:

Cquote2.svg

"נערה הייתי וגם זקנתי, ולא הבינותי איך אין הערכה ליצור נפלא זה. הדבורה, העמלה במסירות בכל רגע אפשרי, עושה זאת בחיי שיתוף נפלאים, ומאפשרת קיום בכבוד לעובדים סביבה… בכל ביקור של כיתת ילדים סיפרנו תמיד על עבודתה של הדבורה וחריצותה. יותר מהכול הראינו אותה כדוגמא לנו החיים בקבוצה: דוגמא לחיי השיתוף שבכוורת. הנאמר להם עכשיו – בגדנו, אין ערך לכל הדוגמא הזאת?"

Cquote3.svg
 – חיה ישראלי על המכוורת, בתוך: צור וישראלי, על שפת אגם סואן, עמ' 285

 

כעבור שנים סיפרה בתה, נגה טמיר-ישראלי, כי אמה סללה בעבורה את הדרך לעבודה במכוורת, כשהוכיחה לה שאישה יכולה למלא כל תפקיד, גם אם הוא לא נתפס כתפקיד של נשים. בריאיון אמרה: "לא הפריע לי ולא נבהלתי מזה שאני אישה בסביבה גברית. אמא שלי עשתה זאת עוד לפני שנולדתי, ולכן לא היו תגובות מוזרות אלי".18

שנותיה האחרונות

בשנת 1963 הוכרזה חיה ישראלי בתור "אם השנה" מטעם ארגון אמהות עובדות וארגון נשים בארצות הברית כהוקרה על תרומתה בהרמת קרן האישה ‏העובדת והמפרה משפחה ענפה.‏ בנאומה בטקס קבלת הפרס אמרה:

Cquote2.svg

"אני יודעת שלא בשל עצמי בא לי הדבר, כי אם בשל הדרך שהלכתי בה, ודרך זו לא הלכתי לבדי, היא דרך היחד. […] מילאתי בנאמנות מלאה את צו התקופה. נמצאתי בה ואת צו הדרך בחרתי. היא הייתה די שקטה לפעמים, בשל תנאי המקום והזמן, אך קטנות החיים לא העלימו את המטרה. עצם הנאמנות נתנה את כוח ההתמדה להמשיך".

Cquote3.svg
 – חיה ישראלי, בתוך: צור וישראלי, על שפת אגם סואן, עמ' 296

 

בעיתון דבר נכתב: "לפנינו אישה כפופת גו, צנועה, המהלכת בצדי הדרכים. אישה פשוטה וגלויה, שכל חייה התרחקה מזרקורי הפרסום ושהצניעה לכת בשבילי החיים האפורים. שלא כאימהות הישראליות, שהוכתרו בתואר זה בשנים שעברו, אין חיה סופרת ואף לא עסקנית-ציבור, אלא אם מסורה ונאמנה שגידלה שלוש בנות, שני בנים ותשעה עשר נכדים ונכדות". לשאלה מדוע לדעתה נבחרה אמרה ישראלי: "אולי נבחרתי מתוך האמהות האלמוניות". בדבריה באירוע דיברה על מקומה של החברה בהתיישבות העובדת ואמרה: "הקבוצה נתנה לחברה פחות ולקחה ממנה יותר. בזכות העול שנטלה על עצמה החברה בקיבוץ הגיע הקיבוץ למעמדו הנוכחי".19

עם בנה אהרון, 1921

בסוף אוקטובר 1979 הלכה לעולמה. בנה אהרון ישראלי ספד לה: "השלמת עם עובדות יסוד של החיים – ללא טענות וטרוניות. השלמת עם הסוף הטבעי המתקרב – ללא תחושת אסון, בהכרה ששתית מהחיים לרוויה, שהיה טעם לחייך, ולאחרונה מיצית את האושר והסיפוק האחרונים מהמשפחה הסובבת אותך באהבה ויקר, וכך נסגר המעגל. את נאספת אל אבא לאחר 25 שנה. אִם היה הוא 'אבי קבוצת כנרת' את היית אמה… וכך תנוחו מנוחת עולמים זו לצד זו, מופת וסמל לדורות. ונאמר רק זאת: עם אמא שכזאת, עם סבתא שכזאת, עם סבתא רבה שכזאת, היה הרבה הרבה נחת. לכן איננו בוכים, אנו מרכינים ראשינו ביקר ובהערצה וממלמלים: אמא כל הכבוד!".20

על המצבה שלה בבית העלמין בכנרת חקוקות המילים: "עמֵלה תמיד, אם קבוצת כנרת".

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • מוקי צור ואהרון ישראלי, על שפת אגם סואן: בנציון וחיה ישראלי, תל אביב: עם עובד, 1985.
  • דוד שליו, חיה ישראלי – אם השנה, דבר, 28.1.1964, עמ' 4.
  • שולמית לפיד, חוות העלמות, ירושלים, כתר, 2006.

כל התמונות בערך הן מאתר ביתמונה אשר מציג תמונות רבות מחייו של בנציון ישראלי

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. חיה ישראלי באתר קבוצת כנרת.
  2. מוקי צור ואהרון ישראלי, על שפת אגם סואן: בנציון וחיה ישראלי, תל אביב: עם עובד, 1985, עמ' 11.
  3. חיה ישראלי באתר קבוצת כנרת.
  4. עלייה וקליטה, אתר הארכיון לתולדות רחובות.
  5. צור וישראלי, על שפת אגם סואן, עמ' 52.
  6. מרגלית שילה, חוות הפועלות בכנרת, 1911–1917: כפתרון לבעיית הפועלת בעלייה השנייה, אתגר המגדר, נשים בעליות הראשונות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 137–180.
  7. צור וישראלי, על שפת אגם סואן, עמ' 92.
  8. מלון זלצר – "הוטל דה ונץ" (מלון הפשפשים)אתר הארכיון לתולדות רחובות.
  9. מיכל צוריאל, השבת התמר לארץ ישראל, ניר ותלם 78, מרץ-אפריל 2018, עמ' 20.
  10. צור וישראלי, על שפת אגם סואן, עמ' 127.
  11. שם, עמ' 130.
  12. עינת רמון, "אישה-אדם: גישתו של א"ד גורדון לשוויון נשים והשפעתו על מנהיגות בעלייה השנייה", בתוך: מרגלית שילה, רות קרק, גלית חזן-רוקם (עורכות), העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2001, עמ' 147–161.
  13. צור וישראלי, על שפת אגם סואן, עמ' 199.
  14. שם, עמ' 199.
  15. צור וישראלי, על שפת אגם סואן, עמ' 206–207.
  16. חיה ישראלי באתר קבוצת כנרת.
  17. שי פוגלמן, מה באמת קרה שם, באסון ההתרסקות במעגן, לפני 55 שנה?, הארץ, 1.10.2009.
  18. שיר זיו, הגברת שמאחורי המכוורת, ישראל היום, 30.9.2012.
  19. דוד שליו, "חיה ישראלי – אם השנה",  דבר, 28.1.1964, עמ' 4.
  20. צור וישראלי, על שפת אגם סואן, עמ' 300.
הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

136 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

136 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *