כעורכת בפוליטיקלי קוראת אני חיה ונושמת פמיניזם כל יום, כל היום. כמו כולנו, אני עובדת במקביל בעבודה שגרתית יותר או פחות, במקרה שלי העבודה היא בארגון "גישה", המקדם את זכותן של פלסטיניות ופלסטינים תושבי רצועת עזה לחופש תנועה. שני העיסוקים האלה מביאים לעיתים קרובות סוגיות חופפות (ולפעמים, גם לעיתים קרובות, אני מייחלת לפחות עבודה בשכר ויותר זמן להשקיע בפוליטיקלי). אני לא מרבה לכתוב על זה, אבל היום, יום האשה הבינלאומי, רציתי לכתוב כמה מילים על פרסום חדש שהארגון הוציא, ובו ניתוח מגדרי של מדיניות הסגר על רצועת עזה. רציתי גם לספק הצצה רגעית לחייהן של כמיליון נשים שאנחנו לא מרבות לשמוע עליהן, ולמען האמת, נוח לרובנו להתעלם מקיומן, לסווג אותן ואת המקום שהן גרות בו כחור שחור ומלא איבה. אם אנחנו חושבות בכלל על הנשים בו, אנחנו חושבות עליהן בעיקר כקרבנות של חברה שוביניסטית. המציאות, שמתגלה משיחות עם נשים בעזה, שונה מאד.

הפרסום "תקרת הבטון" מבוסס על סדרת ראיונות שנערכו עם שש נשים בתפקידים בכירים ברצועת עזה. הנשים הן סוהא ח'דר, מנהלת בכירה בבנק, ריהאם אל-וחידי, שהקימה חברה לייעוץ עסקי, מהא אבו-סידו, מנהלת מיזם חברתי שמשווק מוצרי רקמה של נשים מעזה דרך האינטרנט, וכך פותח בפני נשים רבות אפיק פרנסה חדש, היבא אלתמימי, מנהלת בחברת טכנולוגיה, מהא אלמצרי, מנהלת עמותה שתומכת בנשים חקלאיות בעזה וסבאח אלעוייסי, דוקטור לפסיכולוגיה שמנהלת רשת גני ילדים ובית ספר פרטי, וגם מקימה בימים אלה מרכז טיפולים וספא.

כל הנשים האלה, ורבות אחרות כמותן, ניהלו מאבקים חברתיים ומשפחתיים והתגברו על המון דעות קדומות ומכשולים כדי להגיע לאן שהגיעו – בדיוק סוג המאבקים שמוכר גם לנו. אבל בנוסף לחסמים החברתיים, ההסללה המגדרית, האלימות המינית, הסקסיזם והדיכוי שנשים מתמודדות איתם בעזה ובכל מקום, בפני הנשים בעזה מוצב חסם פיזי אחר: הסגר הישראלי על הרצועה. הסגר מוטל על כל תושבי הרצועה, נשים וגברים, אך יש לו השפעה מיוחדת על נשים, בצמצום האופק והאפשרויות.

למשל, הקבוצה הגדולה ביותר של תושבי עזה שמקבלים היתרי מעבר דרך מעבר ארז, השער לגדה המערבית, לישראל וליציאות לחו"ל, הם סוחרים. משטר ההיתרים נבנה כך שהוא מתייחס בעיקר ליבואנים ויצואנים גדולים, בעלי החברות הגדולות ביותר בעזה, אלה שמסוגלים לשאת בעלויות עצומות של שינוע סחורות. אלה כמעט כולם גברים (יש רק 50 היתרי סוחר לנשים מתוך מכסה של כמה אלפים). בעלות עסקים קטנים, יזמיות בתחילת דרכן, מנהלות בחברות שאינן עוסקות בייבוא וייצוא של סחורות, נשים בארגוני חברה אזרחית – בפני כל אלה הדרך חסומה. הן מוזמנות להשתלמויות וכנסים, אך אינן יכולות להגיע אליהם. הן יוצרות קשר עם לקוחות באמצעים וירטואליים, אבל מנועות מליצור קשרים הדוקים יותר בפגישות עסקיות.

הסגר משפיע גם על נשים נוספות, ודווקא מהשכבות המוחלשות יותר: נשים רבות, למשל, מכרו בעבר מוצרי רקמה פלסטיניים מסורתיים אותם העבירו בכבודת יד. אחרות מכרו מוצרי מזון וממתקים שהכינו בבית. אלה אפיקים שהיו יכולים לאפשר לנשים להתפרנס בהתבסס על הכישורים שכבר יש להן, בלי צורך בלוגיסטיקה מורכבת ויקרה. אבל השערים סגורים והאפשרויות מוגבלות רק לשוק העזתי הקטן והחנוק. על סתם יציאה לטיול אין כמובן מה לדבר. עבור הרוב המוחלט של הנשים ברצועה אין יציאה כלל והן אינן יכולות לקוות אפילו לעמוד בקריטריונים הנוקשים לקבלת היתר יציאה. כך נשים עם חלומות גודלים נידונות לחיים מצומצמים. בגלל מדיניות שקבעו גברים.

תגידו, עזה נשלטת בידי חמאס וזה לא עניינה של ישראל. זה כמובן לא נכון ולישראל שליטה רבה כמעט בכל היבטי החיים בעזה. בלי קשר לוויכוח הזה אנחנו צריכות לשאול: מה המחיר שכולנו, במיוחד הנשים בעזה אבל באופן משני גם כל נשות האזור, משלמות על ראייה קצרת טווח וקצרת רואי של המערכת הבטחונית (והגברית) הישראלית לגבי מה שטוב לכלכלת עזה ומי יכול לקדם אותה, ולכן מורשה לצאת. תחשבו מה יוכלו נשים בעזה – שיכולות ללמד אותנו שיעור במאבקים פמיניסטיים – להשיג אם החסמים האלה שעומדים בפניהן יוסרו. תחשבו על פוטנציאל כזה שמתממש ובאיזה אופן עמוק הוא יכול לשנות את עתיד האזור כולו מהמצב העגום שכולנו תקועות ותקועים בו היום. אני פמיניסטית כי אני מאמינה ביכולת שלנו לדמיין עולם שאינו מוגבל ומדוכא בידי הפטריארכיה, וגם לבנות עולם כזה. אני מתעניינת בפונציאל הנשי בעזה מאותן סיבות בדיוק. ביום האשה, ובכל יום אחר, אנחנו צריכות להסתכל בעיניים פקוחות על מה שמתרחש במרחק נסיעה קצרה מביתנו, להבין את האחריות שלנו למה שקורה שם ולהבין שאותה מערכת כוחנית שאנחנו מבקרות יום יום מפעילה דיכוי כפול ומכופל על נשים פלסטיניות, ובמיוחד על אלה בעזה, ושמאבק נגד הפטריארכיה הוא גם מאבק על זכותן לחופש.

הכותבת היא רכזת מדיה חדשה ב"גישה". הדעה המובעת במאמר היא דעתה האישית ואינה מייצגת את ארגון גישה או עורכות אחרות בפוליטיקלי קוראת.
תמונה: סטודנטיות בעזה. צילום: אימאן מוחמד, באדיבות ארגון גישה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשבעה לאוקטובר נהרגו חיילים ואזרחים בניסיון לשמור על הגבול בעוטף עזה. עשרות אלפי משפחות פונו מהצפון, מה שהוביל לניתוק מהקהילה ולפטירה מהירה של אנשים הרחק מבחיתם. גם את טקסי הקבורה היה קשה לעשות ביישובים בהם הלחימה המשיכה להתרחש. הכתבה מביאה שלושה סיפורים של התמודדות עם מוות ואבל בזמן המלחמה.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.