מאת: מורן עג'מי

בתחילת היום, כשקראתי את המאמר של גל אוחובסקי, שקלתי להתעלם. חשבתי שלא אדע ממש לחדד את המחשבות שלי בנוגע לטור הנורא שלו ובעיקר, חשבתי שהקומץ הקטן של החילוניות הקיצונית הפסיק לעניין אותי מזמן. אבל אז קיבלתי את הטור שוב ושוב, מאנשים שונים, שניסו כולם לפתח איתי דיון. המשותף לכל הדיונים שניסינו לנהל הוא אחד – אף אחד מאיתנו, המסורתיים, לא ידע לשים את האצבע בדיוק על הדבר שמפריע לנו.

אז החלטתי לקפוץ בכל זאת למים ולנסות לנסח מה יש בטור הזה של אוחובסקי שלא נותן לי מנוח.

אוחובסקי כותב "אני לא מעוניין לשמוע תפילות ברדיו שלי, בשביל זה יש תחנות לאנשים מאמינים". הקריאה לרדיו שממומן בכסף של כולנו "שלי", מבליעה הנחה סמויה, לפיה יש אנשים להם "שייך" הציבורי. ועל אף שמעל לארבעים אחוז מהציבור היהודי בישראל מגדיר עצמו מסורתי, עדיין אותם האנשים, המיעוט החילוני בישראל, ממשיכים ומגדירים את הציבורי כשלהם. מבחינת אוחובסקי, תחנות הרדיו הם שלו, המרחב הציבורי שלו והמדינה? שלו.

"אני לא אוהב מוזיקה אמונית, זו מוזיקה מקולקלת" כותב אוחובסקי. וכמו ששמענו בעבר על המוזיקה המזרחית ("זבל שלא ברא השטן" וכו'), הפעם מוגדרת המוזיקה ה"אמונית", מעל בימת מאקו גדושת הרייטינג, כמקולקלת. כלומר, לא איכותית. אוחובסקי מסמן את המוזיקה אבל באותה נשימה, הוא מסמן גם את המאזינים שלה.

בהמשך הטקסט מבקש אוחובסקי "אני לא רוצה שיסבירו לי, גם בשירים שמנעימים לי את הדרך, כמה כיף שיש אלוקים וכמה טוב יהיה לי אם אעשה כל מה שרבנים זקנים חושבים שהוא רוצה שאני אעשה" (במקור לא נכתב אלוקים). כמה חוסר כבוד יש במשפט הזה, כמה זלזול וכמה בורות. מה אני אגיד? מזל של"רבנים הזקנים" האלה יש יותר קהל קוראים מאשר לטור הזה. כשאוחובסקי אומר "אני לא רוצה שיסבירו לי", אני תוהה אם הוא מתכוון גם לאביב גפן שמסביר לנו שאנחנו "דור מזויין" או לסולן של היהודים שמספר לי איך הוא "מחפש תשובה ולא מוצא". חלאס נו! אם היית כל כך בטוח בחילוניות שלך, אף הסבר לא היה מפריע לך כל כך. את השירים שציטטתי כאן, של היהודים ואביב גפן אני יכולה לשיר בקול רם אם הם מושמעים ברדיו בזמן שאני נוהגת. גם אם אני לא מזדהה עם המסר שלהם. מה יש בך, אוחובסקי, שכל כך חסר ביטחון?

בשלב הבא של הטקסט מספר לנו אוחובסקי על "הגל הזה, שהפך עכשיו למבול עכור ומסוכן – כי יש קו ישיר בין השירים האלה לערב שלא היה, של הרב פירר". המשפט הזה מזכיר לי רגע בקמפיין הבחירות הקודם, בו שדולת הנשים עתרה נגד מופע הפרדה בעפולה, בו הופיע מוטי שטיינמץ. אני זוכרת את המראה של הנשים העפולאיות מחוץ לבית המשפט, מבקשות את המופע הזה, מופע קיץ לילדים, לפני תום ט' באב, בעוד שדולת הנשים מגישה את העתירה, כביכול, עבורן. פטרונות קלאסית.

העניין הוא, שאם היה ביקוש מתוך הקהל להופעה מעורבת של שטיינמץ (שמה כסף שאף אחד בעולם החילוני לא מכיר אותו) באמת היה מקום לדרישה הזו. במקום זה קיבלנו ארגון חילוני שכופה את עמדותיו ואורחות חייו על כלל הציבור ובמקרה הזה, על ציבור חרדי שביקש מופע אחד בהפרדה בחופש הגדול של יולי.

ואולי מה שאני מבקשת בטור הזה הוא להפסיק להתערב. להפסיק עם הפטרונות ועם ההפחדות. החברה שלנו מספיק חזקה כדי שתוכל גם להכיל מופע בהפרדה בעפולה וגם לומר "עד כאן" אם ההפרדה תלך צעד אחד רחוק מידי. שוק חופשי אוחובסקי, ימי מפא"י שלך מזמן עברו מהעולם. אם ההפרדה לא תתאים, הקהל יצביע ברגליו.

"לשיר המיותר "ותן חלקנו" שבו רק גברים שלומדים באיזו קבוצת גמרא שרו ביחד בלי אף זמרת" כותב אוחובסקי ואני חושבת על החברות שלי מהציבור הדתי, שמתחילות את הקריירה המוזיקלית שלהן והן מדהימות ונהדרות. גם לבנת בן-חמו וגם בתאל קולמן חיות אורח חיים דתי ושתיהן משמיעות את קולן. הייתי כותבת עוד כמה נקודות בנושא, אבל מי אני שאדבר בשמן? אפשר לחשוב שאני גל אוחובסקי.

בכל מקרה, הנקודה ברורה. לאורך הטקסט מנסה אוחובסקי לקשר בין השירים הללו להדרת נשים מהמרחב המוזיקלי – תופעה שאכן קיימת, אך קיימת בשוליים. וכל עוד נתייחס אליה ככזאת, כתופעת שוליים, היא תמשיך ותישאר כזו. אך כשמסמנים קו ברור בין מה שנחשב "איכותי וליברלי" לבין כל היתר, אין ברירה אלא לבחור צד ובצמתים כאלה, צומחות תופעות השוליים לממדי קיצון.

"בניגוד לרוק, מזרחית או פופ, הגל האמוני מתעסק רק בטקסטים. תביאו מלודיה מתוקה, גיטרה וזהו. איש לא מתעניין באמת בהפקה, בצלילים. העיקר שכולם יבינו שזה על אלוקים. שאנחנו מאמינים, שאנחנו מודים לך ה' אלוקינו. על הכל. כאב ראש גדול לאדם חילוני" ודווקא כאן אוחובסקי קצת צודק. כי באמת, כשאני מקשיבה לישי ריבו או לאביתר בנאי (שניהם אהובים עלי מאד), המיקוד שלי הוא במילים. משפטים כמו "חוסך שבטו מבלי לחסוך את אהבתו" ו"רק אתה יכול להפוך מספדי למחול" וגם "ליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן"… הם הכל רק לא החזרה בתשובה לאישה כמוני. אישה שבטוחה באמונה שלה. בשירים האלה אני שומעת מוזיקה שמוציאה מבדידות, מוזיקה שמטפלת בעצבות. למה אתה רואה בהם החזרה בתשובה? אולי כדאי לבדוק עד כמה אתה בטוח בחילוניות שלך.

אני לא חוששת שהבן שלי יקרא את הטורים שלך. אני לא מפחדת כי אני בטוחה במקום בו אני נמצאת, מקום שמאפשר להכיל הרבה ז'אנרים מוזיקליים, בין היתר.

תן לאנשים לעשות אמנות, בטח כשהיא כזו מצוינת ובאשר למבולבלים, הם יהיו מושפעים גם מאביב גפן, גם מעידן רייכל וגם מקניה ווסט, בדיוק באותה מידה בה הם מושפעים מישי ריבו. העיקר שיהיה להם טוב.

לקראת סוף הטקסט, אוחובסקי מספר שעם עומר אדם ואייל גולן אין לו בעיה, כי הם חילונים ורק מדי פעם נפלט להם ה"אמוני". כאן יכולתי להפוך עליך את כל הטיעון הפמיניסטי ולשאול כיצד בדיוק אתה דואג לנשים כשאתה תומך כך באייל גולן.

אבל נראה לי שנסיים כאן, כי גם אחרי שכתבתי את כל החפירה הזו, אני עדיין לא מרגישה שהנקודה הובהרה ואפילו לעצמי לא הצלחתי לחדד כלום. זו, אם תרצו, הטרגדיה המסורתית, אבל גם היופי שלה.

אסיים את הפוסט עם מסר לאוחובסקי, קטע משירו המופלא של ישי ריבו: "ירידת הדורות היא כנראה הסיבה לעליית התורות בקופה הראשית". קח את זה לאן שתרצה.

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.