מאת : רוחמה גמרמן

קוראים לי רוחמה גמרמן ואני שורדת כת. חייתי בשבי בכת שנקראת 'קהילת הספר הנצחי' Eternal book assembly במשך 12 שנים. (1991-2003) זאת כת שקיימת בישראל, ארה"ב וצ'כיה.

מאז שחשפתי את סיפורי לראשונה בפני אחרים אני נתקלת בלא מעט תגובות של שיפוטיות, האשמה וסטיגמה, שנובעים לצערי מחוסר הבנה ומבורות.
בדומה למצבים אחרים של נפגעות אלימות (ואתייחס בדברי לצורך נוחות הכתיבה לנשים אך כוונתי היא גם לגברים שנפגעו, כמו כן אתייחס בכתיבה פה למנהיגי כתות גברים, אך קיימות גם מנהיגות של כתות).
ישנה גישה רווחת בחברה של האשמת הנפגעת. לכן החלטתי לכתוב כאן ולהסביר, כי לדעתי יש הרבה נשים שחוששות להיחשף או אפילו לפנות לגורם מקצועי על מנת לקבל עזרה וטיפול, בדיוק בגלל אותן דעות מוטעות שקיימות בציבור – בדומה לנשים שעברו אונס אשר לא פעם שומעות אמירות כמו : "את רצית את זה" או "זה קרה באשמתך בגלל מה שלבשת/ האלכוהול ששתית/המקום או השעה שבהם הלכת" וכד'.
במקרה של שורדות כת האמירה בדרך כלל תהיה "את בחרת את זה /את בחרת להיות שם". רציתי להתייחס לאמירה הזאת: קודם כל מנהיגי כתות הם מניפולטיביים: הם מציגים לעולם שמחוץ לכת רעיון כלשהו שבפני עצמו הוא יפה ולא מזיק (גם אם במקרים מסויימים הוא לא שגרתי).  הם לא מראים את מה שבאמת נעשה בתוך הכת. הרעיון שלהם תלוי בסוג הכת: זה יכול להיות עם אופי דתי (מכל דת שהיא) רוחני (דרך חיים כלשהי כמו תרגול יוגה, מדיטציה וכד') כלכלי ('אם תיישמי את ה'שיטה' המוצעת תצליחי לקדם את העסק שלך' ) או כתות מסוגים אחרים. מה שאת בוחרת באופן חופשי ומודע זה לא מה שאת מקבלת בפועל כאשר את נכנסת פנימה.

את בחרת רעיון יפה כלשהו, אבל בפועל קיבלת משהו שונה לחלוטין: לוקחים לך את כל הכסף (ובמצבים שכן מאפשרים לך 'עצמאות כלכלית' בדרגה כלשהי, עדיין תידרשי לתת למנהיג הכת סכומי עתק, גם אם עקב כך תצטרכי להיכנס לחובות). תצטרכי 'לתרום' למנהיג (ובני משפחתו) את מיטב רכושך או לתת לו מתנות (במקרה שלי גם מתנות שקיבלתי מאחרים והיו מיועדות לי מנהיג הכת ואשתו לקחו לעצמם, ורק את מה שהם לא רצו, קיבלתי בחזרה. זאת לא באמת 'תרומה' כי הנתינה לא נעשית מבחירה שלך אלא כי חייבו אותך לתת).

בכל הכתות הפוגעניות קיימת התעללות. חומרת הפגיעה ואופייה משתנות מכת אחת לאחרת. יש פגיעה נפשית בכל הכתות, השפלות (שלא פעם נעשות בנוכחות אנשים אחרים) ועונשים.פגיעה פיזית קיימת בחלק מהכתות : זה יכול לבוא לידי ביטוי בהרעבה, או בכמות מזון קטנה מדיי או במזון שחסרים בו רכיבים חיוניים לתזונה תקינה. יכולה להיות מניעה של שעות שינה מספיקות, כליאה פיזית או הגבלה חמורה של חופש התנועה. יכול להיות שימוש במכות (ע"י מנהיג הכת עצמו, או ע"י אחרים בפקודה שלו). זה יכול להגיע עד לקיצוניות של עינויים.
יכולה להיות פגיעה מינית ע"י מנהיג הכת עצמו או ע"י עושי דברו. (במקרה שלי הוא נתן לגיטימציה לאונס ופגיעות מיניות ע"י בן הזוג שהייתי נשואה לו). אף אחת לא בחרה לעבור סבל כל כך קשה!
בכתות קיימים עונשים לכל מי שמעזה שלא לציית לפקודות המנהיג, וגם אם פיזית הוא לא נמצא בסביבה – הלשנות מצד אחרים הן דבר שבשיגרה גם כאשר מדובר בבן הזוג שלך שאיתו את נשואה). עונש יכול להיות פסיכולוגי (לדוגמה לשבת עם חרוזי תפילה מהבוקר עד הלילה במשך שבוע שלם ללא הפסקה – זה כזה סבל , במיוחד כשחסר לך שעות שינה שאני נשברתי אחרי מספר שעות בלבד). או עונש פיזי כלשהו. אני ממש לא בחרתי לשרוף את הציורים שלי או להשמיד דפי תווים והקלטות של מוזיקה שהלחנתי לפני השבי.
ציור מאת רוחמה גמרמן
האמירה השנייה ששומעות שורדות כתות לאחר שהשתחררו מהשבי היא :"למה לא ברחת?" . הגישה הרווחת בחברה (גם כלפי נשים נפגעות אלימות מסוגים אחרים) היא ש"אם לא ברחת סימן שהיה לך טוב שם".
זוהי גישה מוטעית מהיסוד. קודם כל מה שאנשים לא מודעים אליו זה שבסיטואציה של שבי, שבה מפקחים עלייך כל הזמן, וכשיש 'צנזורה' על כל אפשרות שלך לתקשורת עם העולם בחוץ (וניסיתי לשלוח מכתב לחברה מחוץ לכת ולספר לה את האמת על מה שנעשה בפנים – המכתב נתפס ע"י אחד התלמידים ונלקח למנהיג הכת שפתח את המעטפה וקרא אותו).
היכולת לברוח היא במקרים רבים בלתי אפשרית או כרוכה בסיכון גדול. אם אישה בכל זאת תצליח למצוא דרך לברוח – בדרך כלל היא תהיה רק עם הבגדים שלגופה, ואולי גם עם ילדים קטנים, ולא פעם גם עם חובות.
בנוסף קיימים איומים מצד מנהיג הכת על מנת למנוע מקרי בריחה (הוא ממש לא מעוניין שידעו בחוץ את הזוועות שיש בפנים) לכן לא פעם האיום הוא שאם תברחי – מנהיג הכת או תלמידיו ייפגעו במשפחה שלך. את תחלי או תמותי או שתגיעי לגהנום לאחר מותך…אלו הם איומים פסיכולוגיים שיש להם השפעה עצומה בסיטואציות הללו, והפחד כל כך חזק שנשים נשארות למרות הסבל, במיוחד כשיש גם אלימות פיזית או מינית החשש להיפגע עקב הבריחה גדול עוד יותר.
אחד הדברים שאנשים מתקשים להבין זה שמנהיג הכת (או אשתו שמצייתת לו) מחליט על כל היבט של החיים: לא רק מה ייעשה בכסף שאת הרווחת מעבודה במקרה שהוא אישר לך לעבוד, לא רק מה מותר לך ללבוש או לאכול, עם מי מותר/אסור לך לדבר. אלא שלא פעם קיבלתי ממנו 'נאומים' מוכנים מראש מה עליי להגיד לבני משפחה או אנשים אחרים שמחוץ לכת. חשוב להבין שאם אישה ניתקה קשר עם משפחתה ועם חברים שהיו לה לפני הכת – היא ממש לא עשתה זאת מרצונה החופשי!!! אלא מחשש להיענש עקב הפרת פקודותיו של המנהיג.
גם 'דרישות' שלה לכסף או דברים אחרים ממשפחתה שמחוץ לכת – אלו אינם רצונה החופשי אלא תכתיבים ודרישות של מנהיג הכת. אחת הטעויות שגורמות לאנשים לחשוב שהשבויות בכתות נמצאות שם 'מרצונן החופשי' היא כי לעיתים קרובות הן נראות 'קורנות מאושר' ואולי גם יספרו בהתלהבות מוגזמת כמה נפלאים החיים בכת. אלא שזאת 'הצגה' מתוכננת היטב שדורש מהן מנהיג הכת, והן מצייתות לו על מנת לא להיענש.
ישנם כמובן המקרים שיותר נדירים שבהם שבויות בכתות יספרו את נפלאותיו של המנהיג ושל החיים בכת – עקב סוג של תסמונת שטוקהולם שבה יש להן הזדהות מלאה עם השובה שלהן גם באותם מקרים נדירים שהכת פורקה והמנהיג יושב בכלא.
הנקודה המהותית לדעתי היא שהגישה של החברה צריכה להשתנות מהשורשים: במקום לחפש מה הנפגעת 'עשתה לא בסדר' , ובמקום להגיד ש"היא אשמה" וש'מגיע לה' שהיא נפגעה, הגישה צריכה להיות שאלימות מכל סוג שהוא אינה לגיטימית! ואין הצדקה לאלימות לא משנה מה היו בחירותיה או המעשים של האישה. ההתמקדות צריכה להיות בפוגעים, בבחירה שלהם לנהוג באלימות. הם אלו שבחרו לעשות משהו לא תקין ולא הנפגעות!
הגיע הזמן לשינויי בשיח החברתי . הגיע הזמן גם לשינוי בעשייה של קובעי המדיניות והמחוקקים!
גם בכתות יש א/נשים שמשלמים את המחיר בחייהם. בכת שבה אני הייתי שניים שילמו את המחיר הנורא במותם, אחת מהם היא חברה יקרה שהייתה איתי בשבי,  אומה ע. ז"ל.
האם לא הגיע הזמן להפסיק להאשים נפגעות/ים על מנת שיהיה אפשר לעצור את הטרגדיה הבאה?
נשים שהצליחו לברוח מכתות או מבן זוג אלים יישאו את ההשלכות של זה לכל חייהן: פוסט טראומה שהיא לכל החיים (אפשר ללמוד לחיות לידה ולא בתוכה, אך היא בכל זאת קיימת), נזקים גופניים, נזק כלכלי לכל חייה ועוד היבטים..
עד שלא תיפסק האשמת הנפגעות והתמקדות במעשי הפוגעים – כולל ענישה מחמירה (ובנוסף חקיקה מתאימה בקשר לנושא הכתות) לא יהיה שינוי.
מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לקרב את השינוי המיוחל?

תגובות

תגובה אחת

  1. היי רוחמה
    סיפורך מצמרר מעורר שאלות איתיות וסקרנות רבה לגבי אלפי המצבים שבהם היית במשך כל השנים האלה. מאחלת לך חופש נפשי רגשי ופיסי והצלחה בכל מה שתחפצי לעשות בחיים מתוך בחירה חופשית.
    סיפורך חייב להישמע ולהיטמע .סבלנות כל דבר וזמנו. יש לך המון מה לתת ולהעניק .עולם ומלואו

    מה אפשר לעשות כדי לחולל שינוי בתודעה של האנשים כדי שיבינו את המצב לאמיתו ,שידעו להכיל ולא לשפוט? רוב האנשים לא חשופים לעיניין הכתות לכן זה לא מעינינם. ככל שהם יהיו חשופים יותר לנושא ולסכנה שבו הם יסתקרנו ויבינו.זה הרי לא נמצא רק בכת, זה יכול להיות אנשים כמו בני זוג במערכת יחסים הרסנית וכאוטית ,שאחד שולט וכוחני באופן קיצוני(וכלפי חוץ אף אחד לא מודע לזה)ואילו הבן הזוג השני נעשה קורבן במלא מובן המילה מהמצב .יש ביננו סובלים וסובלות מוחבאים ולא מדברים על זה וחבל.הכל צריך לצאת לאור וזה יביא את השינוי.
    תודה לך..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשבעה לאוקטובר נהרגו חיילים ואזרחים בניסיון לשמור על הגבול בעוטף עזה. עשרות אלפי משפחות פונו מהצפון, מה שהוביל לניתוק מהקהילה ולפטירה מהירה של אנשים הרחק מבחיתם. גם את טקסי הקבורה היה קשה לעשות ביישובים בהם הלחימה המשיכה להתרחש. הכתבה מביאה שלושה סיפורים של התמודדות עם מוות ואבל בזמן המלחמה.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.