לוקחות אוויר, שרות מחאה

מאת: אסנת ברתור

אחד משירי המחאה הראשונים ששמעתי בילדותי היה שירו של פיט סיגר  child Hiroshima .

אני הייתי בת חמש, הילדה שבשיר היתה בת שבע ושוב ושוב, אין ספור פעמים, ליוויתי אותה במותה: in Hiroshima long ago I'm only seven although I died.

רק לא מזמן, כשנולד הרעיון להעלות מופע נשי של שירי מחאה וחזרתי להקשיב לשירים שהיו חלק מפסקול ילדותי, נודע לי שפיט סיגר, ה- singer songwriter האמריקאי, לא כתב את השיר המצמרר הזה, אלא נאזים חִכְּמֶאת, מי שנחשב לגדול משוררי תורכיה במאה העשרים.

ברגע הזה חשתי שוב, וביתר שְֹאֵת, מה שחשתי אי אז בילדות, כשהבטן התהפכה והלב נסדק. אז לא ידעתי לכנות את התחושה בשם. אבל כשזמר אמריקאי שר שיר של משורר תורכי על קורבנות ההפצצה בהירושימה, יותר נכון, על ילדה בת שבע שמתה שם, ואני הישראלית, בת החמש או החמישים וחמש, מקשיבה לו, אני חשה ומבינה באופן עמוק מהי סולידריות אנושית. באותו רגע גם נפל לי האסימון והבנתי מה מהותו של מופע נשי של שירי מחאה. הבנתי שהוא צריך לעורר תחושה (רצוי עמוקה) של סולידריות אנושית, ושעליו לשלב את הנשי ואת האנושי, את האישי ואת האוניברסלי.

נתקלתי בכמה הגדרות למונח "שיר מחאה". יש את זו המקובלת: "שיר מחאה הוא  שיר המביע מחאה על בעיה חברתית או פוליטית. בין הנושאים שעליהם נכתבו שירי מחאה ניתן למצוא נושאים כמו: עבדות, זכויות אזרחיות, שוויון זכויות, מלחמות וכיבוש, איכות הסביבה ועוד". ויש גם הגדרה אחרת, שכאילו חוברה במיוחד עבור המופע "לוקחות אוויר, שרות מחאה": "שיר מחאה הוא שיר שהופך את הפוליטי לאישי ואת שברון הלב לפעולה נלהבת. הוא מעביר בנו צמרמורת וממלא אותנו זעם. וגם הלב נצבט". ועם ההגדרה הזו, ולאורהּ, בחרנו את השירים למופע הנשי של שירי המחאה. אני חייבת להודות שרובם אינם ממוקמים ברשימת "הנושאים שעליהם נכתבו שירי מחאה". אבל חלקם דווקא כן.

כזה הוא השיר "אחי תן לי את ידך" Hermano Dame tu Mano של מרסדס סוסה, מזמרות המחאה הבולטות בכל הזמנים. שיר שזועק נגד דיכוי האיכרים ועריצות האדונים; שיר שנועד לעורר את ההמונים למהפכה, שהפך גם, לימים, ל"המנון המהפכה".

ויש גם שיר שנולד בזמן ובמקום אחר – בתוניסיה, בעקבות ההתקוממות העממית שזכתה לכינוי "האביב הערבי". שירהּ של אֶמֶל מת'לות'י, מזמרות המחאה הבולטות בעולם הערבי, "מילתי חופשייה" Kelmti Horra,  שמשמיע את קולם של המדוכאים ומתריס נגד העריצים שבכוחם לְהָרֵעַ; גם הוא הפך ל"המנון המהפכה".

אבל יש במופע שלנו שירים, למעשה הרוב, שאולי בכלל לא היו מקבלים את "תו הַתֶקֶן" של שירי מחאה.

הם לבטח אינם שירי מחאה "קלאסיים". אבל הם נוגעים במה שמכונה "נשי". הם מורכבים ולא פְּלָקָטִיים. השיר גטינגן – שיר על פיוס בין אויבים, שנולד מביקור אישי ומפגש אנושי של ברברה, זמרת צרפתייה-יהודייה בגרמניה הוא שיר כזה. וכמוהו שיר הקינה והגעגוע של סועאד מאסי, הזמרת האלג'יראית שמרבה להתייחס למאבקים נגד סוגים שונים של דיכוי, אבל בחרה לשיר דווקא על המחיר שנשים נדרשות לשלם בשל אותם מאבקים.

שירים כאלו ואחרים במופע יוצרים חוויה מרגשת, לעיתים מטלטלת, שיש בה בו זמנית עצב, רצון למרוד במוסכמות, חתירה לצדק ולחופש ומלוא החופן סולידריות אנושית.

אנחנו – מרים טוקאן, זמרת ערבייה, ששרה  שירה ערבית קלאסית, מזמורים כנסייתיים, ושירה עברית מודרנית, דגה פדר, רקדנית וזמרת ממוצא אתיופי, המשלבת באומנותה מסורת ומודרנה מן התרבות האתיופית, דבורה בנאסולי, זמרת ג'ז ועולה חדשה (ותיקה) מצרפת, נדיה קוצ'ר, שחקנית וזמרת ממוצא רוסי, שפותחת צוהר לתרבות רחוב רוסית, ואסנת ברתור (אני), שבאה מתחום השירה הקלאסית – מבצעות במופע שירים של יותר מעשר זמרות. חלקן מפורסמות, כמו אדית פיאף ונינה סימון, חלקן פחות מוכרות, כמו עזיזה בראהים וסלדה בהג'אן.

יש גם זמרות מחאה מובהקות, שאינן מיוצגות במופע. כי הוא אינו "אנתולוגיה של שירת מחאה נשית", אלא מופע שנולד מהבחירות האישיות של הזמרות. אבל יש זמרת אחת, שאני מֵצרה על היעדרה: צָ'אבֶלָה וָרגָאס המקסיקנית.

היא אינה מיוצגת כי לא מצאתי אף שיר מחאה שלה; כי הגדרת מנוע החיפוש הפנימי שלי היתה שגויה. חיפשתי "שיר מחאה", ולא הבנתי שכמעט כול שיר שלה הוא שיר מחאה, גם כשהיא שרה על אהבה. כי שירי מחאה אינם כאלו רק בגלל תוכנם. הקונטקסט שבתוכו הם נוצרים חשוב וגם הזהות של מי שמבצעת אותם.

צ'אבלה ורגאס נהגה לעלות על הבמה בתלבושת (שנחשבה) גברית, היא שרה מוזיקת רָאנצֶ'רה, שעד אז בוצעה רק על ידי גברים, היו לה מאהבות לרוב, והיא חיתה מגיל צעיר כזמרת רחוב. לכן כשהיא שרה בקולה החרוך מסיגריות ואלכוהול את  La llorona (האישה הבוכייה), שיר שלקוח מהפולקלור המקסיקני, היא לא שרה רק על בכייה של רוח הרפאים שהטביעה את ילדיה ומאז מחפשת אותם, אלא גם על בכייה של הילדה שננטשה על-ידי הוריה, וחייה היו רצופים כאב וסבל. היא שרה על עצמה ועל ילדים שנאלצו לחיות כמותה. המופע הקרוב מוקדש לזכרה. מופע מיוחד של שירי מחאה לזמרת מחאה מיוחדת במינה.

(הכותבת, אסנת ברתור, עו"ד המתמחה בזכויות אזרח, מרצה למקרא באוניברסיטת תל אביב וזמרת, היא היוזמת של המופע)