יעניין
אותך
תמר פריאל
27 אוקטובר 2018 | משך הקריאה: 6 דקות

האם יש דבר כזה "לדחוף כמו בחורה"? החוקרת איריס יאנג אמרה שכן, אבל שלא נולדנו ככה. המאמר "לזרוק כמו בחורה: פנומנולוגיה של התנהגות גוף, כושר תנועה ומרחביות נשית" פורסם בשנת 1980, ומשמעותי לכל מי שמתעניינת במגדר, פמיניזם והשפעת החברה על הגוף. 38 שנים לאחר פרסומו, תנועת ה- MeToo הופכת אותו לרלוונטי בדרך חדשה.

יאנג צפתה בתנועות נשיות ביומיום, ניתחה אותן וקישרה אותן לחוויה, לזהות ולפסיכולוגיה הנשית בעולם. היא הבחינה, למשל, שבמשימות שדורשות כוח גברים משתמשים בכל הגוף שלהם – דוחפים או מרימים תוך שימוש בכוח הרגליים. נשים דוחפות לרוב רק עם חלק מהגוף – למשל עם הזרועות. השימוש בחלק מהגוף ולא בגוף כולו, נצפה גם בטיפוס או זריקת כדור. התוצאה – נשים "נכשלות" יחסית בהרמה, דחיפה ומשיכה. אבל – התוצאה לא קשורה למסת שריר או לכוח אלא לנטייה של נשים שלא להשתמש במלוא היכולת של תיאום שריר, יציבה ושיווי משקל. יאנג טוענת שהחוויה הנשית הבסיסית היא שהגוף לא יכול לעשות דברים מסוימים. ילדות ונערות אומרות על משימות יחסית פשוטות שהן "לא יכולות", עוד לפני שניסו. הן מעריכות פחות את היכולת של הגוף שלהן ומחליטות, ולרוב בטעות, שמטלה היא מעבר ליכולתן, למרות שיש להן כוח, גודל, כישורים אמיתיים וקורדינציה למשימה. אם הן ניגשות למטלה, זה עם מבוכה, תסכול, ותנועות מבולבלות, מהססות ולא מלאות. אם הן נכשלות, תחושת אי האמון גוברת, וכך נוצר מעגל הרסני של נבואה שמגשימה עצמה. הדפוס הזה, שמתחיל בביטול עצמי של היכולת הגופנית, הופך לדפוס בפסיכולוגיה של נשים, שגורמת להן לחוש "אני לא יכולה" כלפי מגוון מטרות ופעולות.

יאנג מתייחסת גם לכך שתנועות נשיות נוטות לא להתרחב או להימתח במרחב: בזמן עמידה, הישענות וישיבה נשים סוגרות רגליים ונוגעות בגופן או מגוננות עליו באמצעות הידיים. גברים עושים זאת פחות, ונותנים להרחיק רגליים וידיים מהגוף. נשים נושאות חפצים בחיבוק אל החזה, וגברים משתמשים ביד שלהם לשאת חפץ בצמוד לגוף. במשחק כדורעף נשים רצות וקופצות לכיוון הכדור פחות מגברים, מגיבות לכדור יותר מאשר יוזמות מהלך. יאנג מציעה שהמרחב שנשים מדמיינות לעצמן לפעולה ולתנועה (ומנצלות בפועל) הוא מוגבל וצר יחסית למרחב האובייקטיבי שזמין להן בעולם. הטענה של יאנג, היא שחווית הגוף הנשית יוצרת עבור נשים מרחב כפול: במרחב המוגבל שאישה תופסת כזמין לה נמצאות הפעולות שהיא תקטלג כ"אני יכולה". מעבר למרחב הזמין נמצא המרחב הלא זמין, ובו יש מטרות נחשקות, פעולות והתנהגויות שהגוף הנשי מקטלג כ"אני לא יכולה". האפשרויות במרחב ההוא זמינות ל"אחרים", אבל לא "לי".

יאנג מזהה את המקור לתופעות שהיא מתארת בתנועות הגוף הבסיסיות שניתן לזהות מילדות. אבל מי קובע את תנועות הגוף האלו? יאנג תולה את האחריות בחברה (ולא בפסיכולוגיה או בביולוגיה, למשל) ומצביעה על הבניה חברתית לתפקידי מגדר – הגוף הנשי לא משתמש בכל יכולותיו, מכיוון שמנגנוני הדיכוי הנשי בחברה בת זמנה מסלילים אותו לכך:

בילדות, בנים בנות מכוונים לתחביבים ולחוגים שונים, ולא מעודדים ילדות לפתח כישורים גופניים בהם ישתמשו במלוא היכולות של הגוף שלהן. ככל שהם גדלים נבקש פחות מבנות ויותר מבנים לעזור במשימות שדורשות מאמץ גופני. ילדת לומדות לנוע כמו "בחורה": לעמוד, לשבת, לעשות מחוות, להניע בראש בצורות מסוימות. לילדות נאמר להיזהר – שלא יפגעו, לא יתלכלכו, לא יקרעו בגדים. ילדות מקבלות את המסר שהן בסכנה ומפתחות חשש גופני שמתרחב עם הגיל עד שפגיעות הופכת לחלק מאיך שהן מבינות את עצמן. נוצרות אצלן עכבות מפעולה ואלו מתגלמות שוב ושוב בגוף ובתהליכי קבלת החלטות.

בגיל הנעורים, יש כבר הבדלים בין נערים ונערות בתפיסה מרחבית, פתרון בעיות מרחבי וכישורי תנועה – ויאנג טוענת שהמקור אינו ביולוגי, אלא בחיברות מגדרי בזמן ילדות.

נשים חיות את הגוף שלהן כגוף שאחר גברי כלשהו מביט בו (The Male Gaze). גוף האישה הופך לאובייקט שערכו נמדד בכמה הוא מושך ו"נשי". המבט הזה, שלעיתים מופנם אצלנו כנשים, ומתבטא גם בפרסומות ובמדיה, מנטרל את הגוף הנשי מלעשות מגוון של תנועות ופעולות שיכולות לגרום לנו להיות מושכות וראויות פחות. "מולאן" מדגים את זה יפה, תוך חתירה נגד המצב. הסגירות של הגוף הנשי נובעת גם מכך שתנועות מתוחות ופתוחות של הגוף הן הזמנה למבט הגברי החיצוני, שמביא איתו לא רק אובייקטיפיקציה, אלא גם איום בפגיעה מינית ובאונס. סגירות הגוף של נשים מייצרת להן מרחב מוגן, שמגביל את הפעולה שלהן בעולם מחד, ותורם לבטיחות שלהן, מאידך, כי מבט מאיים לא יופנה אליהן.

חשוב לבקר את יאנג וכדאי לזכור – היא חקרה וכתבה בתקופה בה מצב הנשים היה דומה יותר לפרק של "מד-מן" מאשר למצבנו. וכבר היא ציינה שיש גם יוצאות דופן לדפוסים שתיארה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שבעשרות השנים האחרונות גילינו ממצאים דומים על הגוף הנשי בחברה , אילוצים שמופעלים עליו, ועל אי האמונה של נשים ביכולותיהן.

כשמדובר בעדויות החשובות שמציפות את הרשת ואת החברה בעידן #MeToo, ניתן לפגוש את התיאוריה של יאנג מזווית נוספת. נשים אמיצות מכל העולם מספרות את הסיפור על גברים שמטרידים, נוגעים וחוצים גבולות ומאמינים שזה בסדר (זה לא). אבל הנה עוד משהו שהופך לברור מהעדויות האלו: נשים מתארות את רגעי ההטרדה כרגעים של איבוד הקול, התכווצות הגוף, קיפאון התנועה. אפשר לשאול: האם ההבניה החברתית שיאנג זיהתה משפיעה על תגובות הגוף הנשי להטרדות ולאיומים?

לדעת הסוציולוגיות בנות זמננו, מרתה מק'קאוגי וג'וסלין הולנדר, התשובה היא כן. מק'קאוגי טוענת שהסכמה התרבותית המקובלת של הגוף הנשי קשורה להיסוס גופני, אי אמונה בכוח פיזי, פחד מלפגוע באנשים ומלהיות לא נחמדה, הרגשה שהגוף הנשי שייך לאחרים ולא לאישה. הולנדר מוסיפה שההבניה של נשים כנחמדות, כשולטות בעצמן, כחלשות גופנית וכמתחשבות באחרים יוצרת נשים ששמות את הצרכים ואת התשוקות שלהן בצד. אלו הבנות ומוסכמות שמבנות את ההתנהלות היומיומית של נשים בעולם. "סכמה" או "הבנייה חברתית" לא מתארות מחשבה או משהו קוגנטיבי: הן מתרגמות לגוף שלנו ומופעלות דרך הפעולות היומיומיות הלא מודעות ולא נשלטות שלנו.

למק'קאוגי ולהולנדר יש עוד משהו במשותף – שתיהן חקרו סדנאות לנשים, שמתייחסות לסיטואציות של הטרדות, איומים, חציית גבולות, הקטנות, השתקות, מניפולציות ואלימות כלפי נשים. בסדנאות אלו נשים התאמנו בצורות של תקשורת אסרטיבית, שימוש בקול, הגנה עצמית, שפת גוף, הגנה על צרכים, תשוקות וגבולות. האימון הגופני נעשה בשיטה מיוחדת שנועדה לעבוד עם מערכת העצבים ולצמצם את זמן הקיפאון של הגוף. מק'קאוגי והולנדר מגדירות את השיעורים האלו כמפריעים להבניה המגדרית המסורתית. בשיעורים נשים לומדות שזה בסדר לנשים לשים את הצרכים ואת התשוקות שלהן במרכז, לפחות כמו צורכי האחרים, וכיצד להשתמש בגוף שלהן בצורה אפקטיבית וחזקה למול גוף גברי. נשים לא רק חושבות, קוראות או כותבות על אסרטיביות אלא עושות אותה. לאחר התרגול, נשים "מבצעות" נשיות בצורה שונה, מתנהלות אחרת גופנית, מרחבית ותקשורתית. מאגר של מחקרים בנושא מראה שהנשים מדווחות על עלייה בביטחון עצמי ובתחושת שליטה, מרגישות בטוחות, מתמודדות בצורה חדשה באינטראקציות עם זרים במרחב הציבורי, ומנהלות בצורה שונה ואסרטיבית יותר מצבים עם מכרים בעולם המקצועי והאישי. הן מודעות לגבולות שלהן ושמירה עליהם, מסבירות את הצרכים שלהן לאחרים. הן חוות הרגשה עצמית של חוזק ומתנגדות יותר לאיומים, הפחדה, התעמרות או התעללויות. ולאורך שנים הן מדווחות על פחות מקרי אלימות, הטרדות ומיקרו אלימות.

איך אפשר להסביר את הממצאים האלו? הסוציולוגיות יגידו: הגוף. העובדה שהפרקטיקה מעסיקה את הגוף, הראש והרגש היא קריטית – השינוי מתקיים הן בכלי החשיבה והן בכלי הפעולה. נשיות מגולמת בגוף. התרגול מלמד בו בזמן גוף חדש, רעיון חדש והרגשה חדשה. יאנג עצמה אמרה שהגוף יכול לשנות את הסכמות החברתיות, במהלך מתנגד.

הפתרון לתופעות שהציף קמפיין #MeToo לא יתחיל או ייגמר בסדנאות כאלו. יש צורך בעבודת מאקרו של שינויים בחקיקה ובענישה, בחינוך, במדיה ועוד. כל אלו לצד עבודה ברמת המזו – הקהילה, מקומות עבודה, בתי ספר. מדובר בעבודה לטווח ארוך. ועם זאת, יש מקום גם לכוון מאמצים לעבודה ברמת היחיד/ה, במיקרו ולטווח המיידי. אם נתמקד באופן בו החברה מטביעה עצמה בגוף שלנו, ניתן לשאול אם מיקוד בהתנהלות גופנית יכול לשנות התנהלות מגדרית בחברה? אולי כדאי לספק מסגרות לנשים ולגברים בהן יכירו את הדרכים בהן הגוף שלהם חונך להתנהג, ויחקרו ביצועים אלטרנטיביים? תרגול כזה יוכל לעזור לנו לזהות חינוך מגדרי מדכא, ולהתנגד לו, בכל תחומי החיים. וכשמדובר באלימות מגדרית, איומים והטרדות- התרגול יכול לתת יותר כוח ואפשרויות פעולה למי שירצו להגיב לתקיפה הזו בצורה הגנתית (מבלי לשנות את העובדה שהאחריות לתקיפה היא תמיד על מי שבחר לתקוף), וייתכן שיתרום ליותר מודעות ושינוי אצל המטרידים עצמם.

גילוי נאות –מזה עשר שנים שאני מעבירה סדנאות כאלו בישראל ובעולם וחוקרת אותן. הממצאים שלי דומים לאלו של מק'קאוגי והולנדר: השיעורים משנים את חיי היומיום של נשים ונותן להן אפשרות לחיות ביותר חופש ובביטחון בזמן שלוקח לעבוד על שינוי חברתי כולל ביחס לאלימות כלפי נשים. בסוף הסדנאות נשים לרוב אומרות "הלוואי שהיו מלמדים אותי את זה כשהייתי צעירה". אני מסכימה איתן – אוריינות לבטיחות אישית חשובה לא פחות מחינוך לבטיחות בדרכים, לשימוש בקרם הגנה או להגנה על המידע שלנו ברשת. אבל הנה מה שהייתי מוסיפה למשאלה שלהן: "הלוואי שהיו נותנים לגוף שלי לתרגל את זה מגיל צעיר". כשנותנים לגוף שלנו צ'אנס לעשות את זה- היכולת של נשים לבעוט, לצעוק, ולעמוד על שלהן משנה את העולם.

** תמר פריאל מלמדת וחוקרת סדנאות לבטיחות אישית וקהילתית ב"תנועה בטוחה", היא גם חוקרת תרבות ומלמדת את הקורס "תרבות, זהות וגוף אצל האדם בהדרה", במכללת קיי.

*** מקורות לתמונות:
קומיקס BOY/GIRL: https://www.patspicks.com/story_stack/item/dont_throw_like_a_girl
גבר ברכבת: https://medium.com/@mirahcurzer/manspreading-kills-no-really-c4482ff36979
השוואה 1990/2018: מתוך העמוד של "אמא עייפה לי".
תמונת נשים בקורס: צילום: תמר פריאל

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

3 תגובות

  1. כבעלת ניסיון בקורסים האלה, גם הם מבנים מציאות שעדיין איננה שוויונית ומעצימה עד הסוף אלא משאירים את הנשים במקום נוח, להתאמן בחדר נשי בלבד, ובאלמנטים שאינם "קרביים" ומציאותיים עד הסוף. גם כאן יש עוד עבודה לעשות

    1. היי סול,
      תודה על התגובה. מסכימה איתך שזה שדה שכדאי לפתח.
      עם זאת, ומבלי לשפוט את המקומות שהתאמנת בהם בעבר, חייבת לומר שדווקא חוויות כמו שלך (שגם אני חוויתי בעברי) גרמו לי לייצר את הסדנאות שאני עובדת בהן כאלטרנטיבה: יש גבר, יש קרבות עד הסוף, ואנחנו חבורה של נשים שעובדות עם הגברים (וזו עם זו) כדי לדייק וליצור סביבה מציאותית וקרובה לחוויה שלנו כנשים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

3 תגובות

  1. כבעלת ניסיון בקורסים האלה, גם הם מבנים מציאות שעדיין איננה שוויונית ומעצימה עד הסוף אלא משאירים את הנשים במקום נוח, להתאמן בחדר נשי בלבד, ובאלמנטים שאינם "קרביים" ומציאותיים עד הסוף. גם כאן יש עוד עבודה לעשות

    1. היי סול,
      תודה על התגובה. מסכימה איתך שזה שדה שכדאי לפתח.
      עם זאת, ומבלי לשפוט את המקומות שהתאמנת בהם בעבר, חייבת לומר שדווקא חוויות כמו שלך (שגם אני חוויתי בעברי) גרמו לי לייצר את הסדנאות שאני עובדת בהן כאלטרנטיבה: יש גבר, יש קרבות עד הסוף, ואנחנו חבורה של נשים שעובדות עם הגברים (וזו עם זו) כדי לדייק וליצור סביבה מציאותית וקרובה לחוויה שלנו כנשים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *