מאת: מאיה מלר
תמונה מתוך: An Illustrated Guide to Linda Nochlin's "Why Have there been No Great Women Artists?"
האם ניתן לאמוד את הערך שמביא חקר האמנות לעולם במונחים של יצרנות ותועלת? זו שאלה שניצבת אל מול כל העוסק או העוסקת במחקר מבוסס היסטוריה. מקור השאלה אינו הטלת ספק בחשיבות המחקר וקיומו אלא המסגרת הקפיטליסטית בתוכה מתקיים המחקר, או בשמה השני – העולם. האם ניתן או לא ניתן להשיב על השאלה אינו העיקר. חשובה מכך היא התובנה כי מה שמלכד את חוקרות וחוקרי ההיסטוריה הוא החיפוש אחר שאלות שטרם נשאלו וכי מהות החיפוש אינה רק צורך עז להשיב על השאלות, אלא גם שאיפה כנה לכך שיובילו למאגר אחר של שאלות, ממנו למאגר נוסף, וכך הלאה. במבט ראשון מדובר ברעיון שמצטייר כלימבו מתיש בשל אינסופיותו. אך למעשה, ההפך הוא הנכון, שהרי אין כר פורה משאלה שטרם נענתה.
דוגמא מאלפת לחוקרת שהצטיינה בכך היא לינדה נוכלין (1931-2017,Linda Nochlin ) שהלכה לעולמה באוקטובר אשתקד. נוכלין הייתה אישה, מהפכנית ואקדמאית. היא גם הייתה הראשונה לשאול במאמר אקדמי – מדוע לא היו אמניות גדולות? (Why Have There Been No Great Women Artists?, ArtNews, January 1971) כותרת מאמר שיש בה נימה של תוכחה ושהפכה לציון דרך בחקר האמנות הנשית בפרט ובחקר האמנות בכלל.
בתמצית, התשובה המתבקשת לשאלה מכותרת המאמר היא שכמובן שהיו אמניות גדולות לאורך ההיסטוריה, גם אם מעט. עם זאת, נוכלין, במהלך אינטרוספקטיבי יוצא דופן טענה שלהשיב על השאלה הזו משמע לנגוס בפיתיון המיזוגני. לטענתה, השאלה עצמה מעלימה עין מהעיקר הנחלק לשניים: אחד, הוא ההנחה השגויה שרוב הציבור לוקה בה בנוגע לאמנות; שהיא משקפת חוויה פנימית ייחודית של האמן את העולם. האמנות כמעט לעולם אינה כזו, וודאי שלא האמנות "הגדולה". האמנות היא שפה, ושפה היא מכלול של סימנים מוסכמים. לכן, העיסוק באמנות הוא עיסוק בסט של צבעים וצורות, והאפשרות לסדרם על פני חלל דו או תלת-ממדי. זוהי מיומנות שעל מנת לרכוש אותה נדרשת תקופת חניכה ארוכה ועקבית. מה שמוביל אותי לחלקו השני של העיקר – והוא העובדה כי התקיים מערך פוליטי-חברתי שבעיטו נשים לא יכלו להגיע למעמד של אמניות גדולות. למשל, לא הייתה לנשים אוטונומיה במובנים של צבירת רכוש והשכלה, הדבר מנע מנשים את האפשרות להקדיש את אותו פרק זמן של התנסות אישית באמנות להפוך לאמניות. בנוסף, מבחינה חברתית, לא היה מקובל שהן תנכחנה בעת ציור מודל עירום, כלומר, בצד הקנבס שמחזיק את העיפרון. נוכלין גרסה שלא היו אמניות גדולות והאשם הוא לא בנשים, לא בווסת, ולא בחללים הריקים שבגוף האישה לעומת הגבר אלא במבנים החינוכיים ובמוסדות שלנו.
נוכלין מזכירה במאמר שעוד בעת העתיקה פליניוס ייחס תכונות פלאיות לפסל היווני ליספוס. בדומה לו גם ביוגרפיות האמנים בתקופת הרנסנס האדירו את האמנים לכדי חצאי-אלים שכישרונם נמסר להם מן הטבע, ללא כל הדרכה או עידוד חיצוני. הביוגרפיות בעצמן הפכו לסמן ימני של צביון האמן ומהות האמנות. הנרטיבים האלו הם כמובן עניין של רטוריקה והביאו לתפיסה כמעט דתית של דמות האמן.
לפיכך, כבר מעצם שאילת השאלה, והעובדה שזו נוצקה אל תוך חלל אוניברסלי שהיה רדום, נוכלין חוללה מהפכה. העובדה שטרם נעשה ניסיון לפרק את השאלה לגורמים אובייקטיביים סיפקה למעשה ראייה מופתית לאופן בו במשך מאות שנים מבנים מוסדיים וחברתיים הם אלה שמנעו מנשים את המסוגלות לזכות בתארי מצוינות אמנותית, או בכינויים כמו "גאונוּת" או "גדוּלה":
By stressing the institutional, rather than the individual, or private, preconditions for achievement or the lack of it in the arts, I have tried to provide a paradigm for the investigations of other areas in the field […] I have suggested that it was indeed institutionally made impossible for women to achieve artistic excellence, or success, on the same footing as men, no matter what the potency of their so-called talent, or genius
(קטע מתוך המאמר)
אבל אם תשאלו אותי, אם-כל-החטאים היא העובדה שהתפיסה הזו התקבעה עד כדי כך שגם חוקרות וחוקרי אמנות אשר באו בתקופות מאוחרות יותר לא ערערו על כך והעדיפו, שוב, אמנות "מיינסטרים" המקושרת לעשייה גברית על פני אמנות נשית כמושא המחקר.
כתיבתה של נוכלין לא עמדה לבדה, היא הייתה חלק מרוח התקופה של סוף שנות ה -60 של המאה ה-20, תקופה בה מרדו במה שנתפס כמובן מאליו ופירקו אותו לגורמים. ואכן, ניתן להבין את הטקסט טוב יותר כחלק ממהלך גדול יותר של דחיית המבנים הישנים והמוכרים לנו ושל התנגדות לתפיסות הבינאריות שמוליכות אותנו בדרכים סלולות מראש; גברים / נשים, שחור / לבן, הטרוסקסואלי / הומוסקסואלי, סיסג'נדר / טרנסג'נדר ואת הדיכוטומיות המפלגות, הבלתי שוויוניות והבלתי צודקות שנובעות מהם ומונצחות על ידם.
באקט מודע-לעצמו ושכלתני לחלוטין המאמר פורסם במגזין האמנות הפופולארי "ARTNews". פירוש הדבר כי אחד המאמרים המשמעותיים בשדה המחקרי האמנותי-מגדרי, המתכתב עם התקופה בה נוצר, ועתיד להוות השראה לאינספור אמניות וחוקרות, פורסם על גבי עיתון נגיש, פופולארי ולכאורה, ירוד ברמתו. בעשותה כך הוכיחה נוכלין כי יש יותר מאפיק פרסומי אחד דרכו ניתן לייצר השפעה, ואת נאמנותה לדרכה ולמניפסט העומד מאחורי מילותיה.
נוכלין התפרסמה בזכות המאמר, ובמשך העשורים הבאים ביססה את מעמדה כאחת החוקרות החשובות של המאה ה-20 והותירה חותם בתחום הראליזם, האימפרסיוניזם, פוסט-אימפרסיוניזם ואמנות עכשווית. היא התחילה את דרכה האקדמית הארוכה כמרצה במחלקת תולדות האמנות של אוניברסיטת ייל (Yale University), המשיכה ללמד אוניברסיטת ניו יורק (NYU), בוואסר קולג' (Vassar College) ולבסוף באוניברסיטת היוקרתית הניו-יורקית ה-Institute of Fine Arts. לינדה נוכלין הכשירה והשפיעה על דורות של חוקרות וחוקרים ברוח שאלתה הנוקבת שהציפה בשנת 1971.
את המאמר המדובר נוכלין חתמה בפסקה בעלת תת-כותרת: 'הצלחות', בה היא מנתה נשים אשר פרצו דרך על אף הקשיים והגיעו לגדולה, בזכות דבקות והתרכזות ברעיונות עצמם. כמוהן, גם נוכלין. בהציבה מראה חסרת פשרות מול עולמות וחקר האמנות פתחה לבאות ולבאים בעקבותיה דלת נכספת אל גזע כביר של שאלות שהצמיח (ועודנו) ענפים ברמה העכשווית, ההיסטורית וההיסטוריוגרפית. לא בכדי המאמר שלה התקבל ובמהרה הפך לאבן פינה קאנונית בפיתוח חקר האמנות וחקר האמנות הפמיניסטית. עבודתה סללה את הדרך לעלייתן של חוקרות מרתקות שהפציעו אחריה כמו סינתיה האן (Hahn), מרי קרות'רס (Carruthers), דורותי גלאס (Glass), קתרין רודי (Rudy), מדליין קאבינס-הריסון (Caviness-Harisson), תרז מרטין (Martin), קרוליין ווקר-ביינום (Walken-Bynum), אן דרבס (Derbes), קתרין סמית (Smith) ועוד רבות ורבים אשר פתחו צוהר לעולם האמנות שנעשתה על ידי נשים, אמנות שנהגתה על ידי נשים, אמנות שמומנה מכספן של נשים פטרוניות.
לינדה נוכלין, היסטוריונית האמנות, שתרמה לכך שדפוסי החשיבה הפמיניסטיים יחולו גם על דפוסי מחקר האמנות, הצגה ותפישה של אמנות, ועזרה לעצב מחדש את גבולות השיח האמנותי, נפטרה שנה שעברה בגיל 86. על קצה הלשון יושבות להן המלים "לא ייאמן", אך מה יותר ייאמן מאשר גוף שנגמר? רוחה תלווה אותי כל עוד הנני דרך רעיונותיה, דרך השדה המעט יותר רחב שהותירה אחריה, דרך השאלה. ועל כך אני מוקירה אותה.
