"איך בוחרות שמלה כשהכלה אינה קלילה"

מאת: סיון גבריאלוביץ' גל

את חיפוש שמלת הכלה שלי התחלתי בגוגל – "שמלות כלה למידות גדולות". כבר התחלה מאכזבת. כי מי לא רוצה להגיע לחופה דקיקה ומהודקת? וכשנופל האסימון שגם אם אוכל רק עלי רוקט מעתה ועד אוקטובר זה כנראה לא יקרה, יש תחושה אמיתית של כשלון, ועם זאת של שחרור גדול. ועם השחרור מגיעה התובנה שאוקיי, גם אם לא אהיה דקיקה, אני יכולה להראות טוב! אפילו סקסית. וזה הערב שלי. ואני הולכת על זה. שמלת כלה.
עוגיה לדרך.

 
אתר ראשון נראה מבטיח – מעצבת כלשהיא שמתמחה בשמלות במידות גדולות (למרות שכל הקולקציה שלה באתר במידת ברבי).
נכנסת.
"כלה מלאה? הגעת למקום הנכון! יש לנו מבחר שמלות בשבילך, שיבליטו את מה שצריך, יטשטשו את מה שלא צריך, יעשו אותה הכי רזה שאת יכולה להיות ולא יכולה להיות".
הנה תראי מה כלות אחרות שמנמנות אומרות עלינו – אחרי חיפוש מתיש ומשפיל הגעתי אל ליאן (השמות האמיתיים שמורים במערכת), וישר ידעתי שאני במקום הנכון. ליאן נתנה לי מהתחלה תחושה שאני בידיים טובות, שהיא תעשה הכול כדי שאצא הכי יפה. ומהודקת. ורזה. ומקל. למרות שאני מידה 48. עדיין. כי אין דבר שבד מחטב תחתון לא יכול לעשות.

השתכנעתי.
מרימה טלפון.
קובעת פגישה.

– "אבל בטוח יש לכן שמלות למדידה מוכנות בחנות?"
– "יש מלא, אל תדאגי. נתראה בשלישי".

מבט צונן מעדנה האסיסטנטית החמוצה מקבל את פניי בחנות, מחווה למבט שתקעו המוכרות בג'וליה רוברטס ב"אישה יפה". מבט סוקר מלמעלה למטה. כל סנטימטר. טוב היא נורא גדולה. נצטרך הרבה בד…
עדנה ואני מתיישבות ל"פגישה". היא מציעה לי מים קרים וממשיכה לסקור את גופי במבט שלא יביייש אף מכשיר רנטגן.

– "טוב תראי", אומרת עדנה, "אני לא יודעת מה יש לנו להציע לך למדוד.."

סיון תשמרי על קור רוח, הבטחת לעצמך שאת לא הולכת להתעצבן היום. על אף אחד. היא בנאדם. (היא חתיכת ביצ' חמוצה) אבל תנסי.

– "אה אוקיי, כי התקשרתי קודם לוודא שבאמת יש מידות גדולות בחנות".
– "תראי יש לנו מידות גדולות", אומרת עדנה, אבל לא כאלו גדולות….".

אאוצ'. מה זה כאלו גדולות? מה כלות מגיעות רק עד מידה 40? אין כלות במידה 46? ו-48? ומה עם 50-52 רחמנא ליצלן? אין כאלו?

מבפנים בא לי להגיד לה מה אני חושבת על הבוטוקס שלה שלא צלח, אבל בחוץ אני שותה שלוק מים ושותקת.
ליאן המעצבת מזהה את המצוקה ואומרת לעדנה – תוציאי לה כמה שמלות מהחלק בלה בלה שמנה בלה בלה אין לנו כלום בשבילך בלה בלה תרזי כבר.

עדנה החמוצה חוזרת עם ערימת בדים לבנים עטורי פייטים ומעמידה אותי על עיגול לבן שנמצא במרכז תא המדידות.
שמלה אחרי שמלה אני מודדת – ערימות של בדים סינתטיים איומים, פייטים שלא חשבתי שמייצרים יותר ובדי תחרה לא מושכים.

ליאן נכנסת לתא, מסתכלת, סוקרת, ומודיעה בניצחון: תראי אפשר שנכניס לך פה נעטוף לך כאן נסתיר קצת נטשטש שם נבליט נכסה נצבע נחזיר ניקח נעטוף נוריד נתפור נעשה קסמים לא יראו כן יראו את החלק הזה והחלק הזה וכאן ואיפה שיוצא פה ונשפך שם… אולי נעלים אותי וזהו?!

בוהה בעצמי בראי הגדול עומדת על עיגול לבן של נסיכות ונראית כמו מיכל קצפת שעמד בשמש והתפוצץ. תחפושת פורים גרועה.
לא בא לי ללכת לבית ספר היום, בא לי להגיד שכואבת לי הבטן ולהשאר במיטה.

אבל לא! זה היום שלי! זו החתונה שלי! והלוואי ותשמינו שתיכן! מלא! בדיוק כשאני ארזה!
אפשר הביתה כבר?!

"אה סליחה לא סיימנו" עדנה אומרת, צריך לדבר על כסף. ליאן נעלמת ועדנה נשארת לעשות את העבודה השחורה.
כמה הן רוצות על כל התענוג הנהדר הזה לדעתכן?
בשלב הזה היא עוד חושבת שאני באמת אחזור לשם, ומציעה לי 20% הנחה, ככה על חשבון הבית. ואחרי ההנחה הנדיבה הזו השמלה תעלה "רק" 9,000 שקל!
9000 שקל לערימת בדים גרועים מלווים בפרצופים מרחמים!

"תודה" אנחנו אומרות בחיוך מנומס ושקרי, ומתחפפות משם.
הו השחרור! לא אצטרך לראות את עדנה יותר לעולם!

טוב, מה הולכות לנשנש?

מתחילות ללכת במורד דיזינגוף, אימא אומרת שהיא לא מבינה למה אני רוצה שמלה לבנה רגילה, הרי זה כל כך לא אני.
"לא יודעת האמת", אני עונה לה מבולבלת, "חשבתי שאת רוצה אותי בלבן…"
"אני רוצה שתלבשי מה שיגרום לך להרגיש הכי יפה". היא אומרת לי בחיוך אוהב.
כל השנים האלו, והיא עדיין מפתיעה אותי לפעמים..

לא עוברות שתי חנויות ועיניי נוחתות על חנות קטנה ומטריפה, עם בובת ראווה ועליה חצאית מהממת בפסים שמנים של שחור ולבן ונוצה לבנה ארוכה.
לא יודעת למה אבל אני נכנסת, והולכת ישר אל עבר שמלת ערב סקסית שתפסה לי את העין. אני מורידה אותה מהקולב, מסתכלת עליה ואומרת – זו השמלה שלי.
היא לא לבנה, ואין בה פייטים.
אבל יש בה משהו שקט ואצילי. והיא לגמרי לגמרי שלי.

ביי עדנה, צ'או ליאן. הלוואי שתכלה את החנות שלך שריפה!

הערב מדידה ראשונה. מאחלות לי בהצלחה? 🙂

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית
השמאל העולמי מפנה גב לשמאל הישראלי, הימין רודף ומשתיק. עם המלחמה שהחלה בטבח בדרום, חווה השמאל הישראלי רגשות קשים של ניכור וחוסר מקום. אלה הרגשות שחוויתי אני מהשמאל הישראלי. אז אנחנו חייבות לדבר

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.