"עד מתי ניתן לבריונים של הכיתה לנהל אותה?

כולנו מכירים את זה- בכל כיתה יש בריונים. הם אלימים וחזקים (למרות שבתוך תוכם הם חלשים ומפוחדים) והם מנהלים את הכתה. הם מחליטים לאיזו מורה מפריעים, לאיזה ילד מציקים. מי שיוצא נגדם מסתכן בכך שהם יסיתו את כל הכתה נגדו.

גם אנחנו עומדים משותקים מול חבורה של בריונים קיצוניים ואלימים (משני הצדדים) שבוחרים להרוס לנו שוב ושוב את כל מה שאנחנו מנסים לבנות כאן- שפיות. משפחה. פרנסה. דו קיום. הקשבה וכבוד לאחר. גם בין המנהיגים שלנו יש כמה בריונים כאלה.

מכתב הנוער העזתי הזכיר לי כמה אנשי עזה הם חסרי אונים מול בריוני החמאס. כמה הבריונים מוצלחים בלהרוס כל חלקה טובה, אפילו ב"צד" שלהם. למעשה, לבריונים אין צד- יש להם אויבים מבחוץ ואויבים מבית. הבריונים הם בעד הבריונים. ואם תגיד להם את זה, אתה עלול לחטוף.

שרדתי את האינתיפאדה השנייה בירושלים, שם עבדתי במרכז העיר וכל שבוע התפוצץ סביבי פיגוע. כשלא יכולתי יותר, ברחתי עד דנמרק הרחוקה, והופתעתי לגלות שם כמה שלווה אני מרגישה כשאני לא מחכה שיהיה פיצוץ לידי. שרדתי פיזית, אבל מבחינה נפשית, החרדה החלה לבנות בתוכי קן.

שרדתי תקופת קסאמים בעוטף עזה. שרדתי פיזית, אבל נפשית, כש"אלטעזאכן" פותח רמקול, שנייה לפני שהוא צועק, אני קופצת ורועדת. כי ככה בדיוק נשמע הרמקול, שנייה לפני הקריאה "צבע אדום". זה שבריר שנייה כל כך קטן, והגוף מזהה אותו מיד, עוד לפני שהמוח בכלל קולט מה קורה.

כל זה קרה לפני שנולדו לי שתי בנותיי.

ועכשיו, יש לי ילדים להגן עליהם. ובמקום לפחד, אני כועסת. מאד כועסת.

היום הבנתי שאני לא מוכנה לעוד סיבוב. לעוד סיבוב של הרג, מלחמה, מתח נפשי בלתי נסבל. כולנו סובלים כאן. כולנו נתאבל בסופו של ה"מבצע" הזה (שם נקי למלחמה), משני צדי המתרס. אני בטוחה שגם "בצד השני" (במרכאות כי בעצם, יש צד של שפויים וצד של בריונים)- אני בטוחה שגם אצל הערבים יש היום אמהות שבוכות ומתפללות לאלוהים בבקשת שקט עבורן ועבור ילדיהן. שלא מאמינות שגם הילדים שלהן יסבלו כמותן. שרוצות שפיות, משפחה, פרנסה וכבוד ולא מלחמה, מוות, הרס וחרדה.

האם האמהות יכולות לנהל את הכתה, במקום הבריונים?

האם אנחנו יכולות לחלום ולקוות שנגיע לשלטון של שפויים?

האם יכולה להיות מסה קריטית של א.נשים השואפים לשפיות, משני הצדדים, שתעצור את שלטון האימים של בריוני הכתה?

האם אפשר להגיע למצב שבו בריונות תהיה שם נרדף לטירוף, לאי שפיות, תהיה כל כך בלתי לגיטימית, עד שתוקע מתוך החברה השפויה?

אני מעיזה לחלום שכן. שאצליח למצוא ולגבש קבוצה רב לאומית שתגיד- "די!" לבריוני הכתה.

אז מה לעשות? אני לא יודעת. אולי יש איזה דף לפתוח, או קבוצה להצטרף? אני קוראת לכולנו קודם כל להרגיש שהכוח חוזר לידיים שלנו. ולחפש ידיים נוספות להחזיק, עד שתהיה שרשרת ארוכה ארוכה של אנשים שבוחרים בשפיות."

אז כמו שאמרתי, קראתן לי את המחשבות…
איך אני עושה תמונה עם כיתוב?
ואיך נמצא את הנשים הערביות שגם רוצות להגיד חלאס?!

תגובות

4 תגובות

  1. הי רותי וכל המצטרפות. גם אני רוצה לומר חלאס. אני אזין את הפרטים שלי, ולדעתי אפשר להתחיל מכינוס שבו נשיר ונתפלל יחד, נשים רבות.

  2. מצטרפת אליך, אליכן מכל הלב. אנו גם עושים פעילות אך הכיוון שלך קורא להצטרפות. דבורה ורדית בר אילן, ".שלום אמא אדמה". אשמח להתכנסות, תימרת,

  3. רותי, אני מזדהה לחלוטין עם מה שכתבת, כמו קראת את מחשבותיי.
    אני אמא לשני בנים ואני חרדה!
    חרדה לעתידם באזור שאין בו תקווה ורק שפת הכוח נשמעת.
    הקול הנשי-אימהי אינו מיוצג כלל. אני מאמינה שזהו קול שפוי, שאינו רוצה שילדיו יפגעו, שדוגל בחיים.
    הגיע הזמן שהקול הזה ישמע, הגיע הזמן שנשים יתאחדו משני צידי המתרס ולא יתנו עוד לאלימות ולרצחנות להשמע באין מפריע.
    אשמח להצטרף ולסייע בכל דרך שהיא.

    1. גם אני כאמא לשלוש בנות כואבת וחרדה לגורלן ולגורל כל הילדים באשר הם. את הילדים/חיילים שמתו כבר אי אפשר להחזיר גם לא את הילדים שמתו בעזה. בואו נעצור עכשיו לפני שימותו עוד. די תנו לחיות. גם אני מאמינה שהפתרון יכול להגיע מאיתנו הנשים. הדרך הגברית נכשלה בברור. אלימות תביא עוד אלימות. חמלה תביא עוד חמלה. די.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשבעה לאוקטובר נהרגו חיילים ואזרחים בניסיון לשמור על הגבול בעוטף עזה. עשרות אלפי משפחות פונו מהצפון, מה שהוביל לניתוק מהקהילה ולפטירה מהירה של אנשים הרחק מבחיתם. גם את טקסי הקבורה היה קשה לעשות ביישובים בהם הלחימה המשיכה להתרחש. הכתבה מביאה שלושה סיפורים של התמודדות עם מוות ואבל בזמן המלחמה.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.