סטריאוטיפים של ציפייה שיינשאו, יולידו, יקיימו חיי משפחה הטרוסקסואלית אקסקלוסיביים – כל אלה עומדים בדרכן כתנאים מוקדמים ומכשילים. הן משתהות בטרם יתחילו את צליחת המעבר אגב התוודעות לחסמים הזרועים בדרך זו, כל אחת באופן אישי; או אז מתבהרת התמונה ואז מתגלה קו ההפרדה במלוא רוחבו. הקו מתברר כמרחב, כמדבר שיש לצולחו, כאזור ביניים רחב ממדים, סף לימינלי שאינו פרטי ואף לא ציבורי. בתוכו מזהות הנשים בדיעבד עד כמה כוחות החיברות המוכרים מחיי המשפחה ההטרונורמטיבית מרסנים, ממגדרים ומהדקים את הגבולות סביב העושות דרכן החוצה". (הנרייט דהאן כלב, "נשים בישימון – מרי וסירוב בשולי החברה").
בתיאור רב העוצמה שלמעלה משתמשת פרופסור דהאן כלב לתיאור הדרך שעברה ויקי קנפו כשיצאה למסע הרגלי ההוא ממצפה רמון לירושלים ומחיים של אם חד הורית מוחלשת לחיים של דמות ציבורית וסמל לרבות ורבים. בספר "נשים בישימון", שיצא השנה בהוצאת רסלינג ומהווה עיבוד למחקר סוציולוגי קודם, דהאן כלב משתמשת בהגות פמיניסטית כדי לנתח את סיפורן של שתיים מהגיבורות הפמיניסטיות הגדולות בהיסטוריה של ישראל, קנפו וחבצלת אינגבר. שתיהן לא הוכרו ככאלה, והגיע הזמן שיוכרו.
נשים בישימון של מצפה רמון
חבצלת אינגבר היתה פועלת טקסטיל במפעל כושל במצפה רמון. המתפרה, שכמעט כל העובדות בה היו נשים תושבות המקום, גוועה לאט. על הבעיות המבניות של הענף נוספה התנהגותו של בעל המפעל כלפי העובדות, שאין לתארה אלא כהתעללות. כשהעובדות ניצבו בפני פיטורין סופיים, הן פתחו בשביתה והתבצרו במפעל, בהובלת אינגבר. באופן מפתיע, השביתה שלהן זכתה לתמיכה ציבורית רבה. בעקבות כך נמצא לכאורה פתרון: העובדות קיבלו הלוואות כדי לרכוש בעצמן את המפעל ולהפוך אותו לקואופרטיב בניהולן. אינגבר, הפועלת קשת היום הפכה למנהלת.
הגיבורה השניה שסיפורה מנותח כאן היא, כאמור, ויקי קנפו, כמו אינגבר, קנפו מצאה את עצמה עומדת בפני שוקת שבורה עם הקיצוץ החד בקצבאות בשנת 2003. כשלא נותרו לה ברירות היא החליטה לעלות ברגל לירושלים. היא דרשה להיפגש עם שר האוצר דאז בנימין נתניהו. שוב, כמו אינגבר, הצעד הפתאומי הזה שינה את מהלך חייה והטיל אותה באחת לזירה הציבורית, בלי הכנה או תמיכה. גם היא נשארה חד הורית ועניה למרות הפרסום הרב.
דאהן כלב ראיינה את שתי הנשים ראיונות עומק לאורך כמה שנים. היא ניגשת לנתח את סיפורן בכלים אינטלקטואליים חריפים, בהישענות על הוגות כמו גיליגן, הוקס, אירגריי, ספיבק ועוד, אבל גם מתוך אמפתיה גדולה. ההזדהות שלה איתן ניכרת בכל שורה. היא מקפידה לתאר את המאמץ שהיא עושה כדי לנטרל את יחסי הכוחות המובנים בין החוקרת ומושאות מחקרה, לפי המתודולוגיה שפיתחו חוקרות פמיניסטיות. מהניתוח עולה הכוח העצום של הנשים שבמרכז הספר, כמו גם הכוחות העצומים עוד יותר שקמים נגדים ומתאחדים להשאיר אותן במצבן המוחלש, מצב של נשים בישימון. העניין של מחקר כאן הוא ברגע השינוי, הפיכת השולחנות ופריעת הסדר.
רגע פריעת הסדר
מתי מי שחיה תחת דיכוי בלי שנראה שיש לה כוחות להתקומם שוברת את הכלים ופורעת את הסדר? מה היא מבקשת להשיג בכך? האם מדובר בכלל בהחלטה מושכלת ,שבבבסיסה מחשבה על המטרה, התוצאות והמחירים? או בהתפרצות ספונטנית של מיאוס מהקיים? אין לכך תשובה ברורה בספר אבל נקודת השבר מתוארת בבהירות. ואז דאהן כלב מתמקדת במה שבא אחריה, במרחב התפר, בנשים בישימון שבשמו של הספר. נשים שחיות במדבר הפיזי אליו, כידוע, נשלחו-הושלכו היהודים המזרחים. הן חיות גם במדבר מטאפורי מרוחק ממוקדי ההשפעה וצולחות את הישימון כדי להגיע, לאן בעצם?
מרחבי תפר הם מרחבים מסוכנים מאד. אנחנו רואות זאת מדי שבוע באזור הגדר עם עזה. כשהן צולחות את מרחב התפר, הנשים נתקלות במכשולים שלא ציפו להם, בשדות מוקשים אינסופיים ובבעלי (ובעלות) ברית לכאורה שמתגלים כמשענת קנה רצוץ או אף כמכשול נוסף. כך כותבת דהאן כלב על המפגש של קנפו עם ארגונים חברתיים שלכאורה אימצו את מאבקה ולמעשה ניסו להכניס אותו לתבניות שלא קנפו בחרה:
"בעודה מנסה לפרוץ מתוך תבניות "האם הראויה", "האישה הראויה", "החד הורית", "המזרחית" ולחפש אחר המבט שיחדור את כל המסגרות הללו, הארגונים החברתיים השתמשו בקלישאות אלה על מנת להצדיק את תמיכתם בה, ועשו זאת מתוך סדר היום שלהם".
ארגונים כאלה, לטענת דהאן כלב, אינם מקבלים את פריעת הסדר שיש במעשה כמו של קנפו. הם ממהרים להציע סדר אחר. אינגבר מספרת סיפור דומה. אנשי ההסתדרות יזמו את רכישת המתפרה על ידי הפועלות וסיפקו את ההלוואה, אבל התנגדו לכל ניסיון לספק להן הכשרה מקצועית ניהולית וכלים שהיו דרושים להן, וגזרו את דינו של הניסוי לכשלון. "מן הסתם, בשביל שטרית (נציג ההסתדרות במצפה רמון) להשקיע בעובדות זה היה בזבוז זמן… ואם ישכילו"? אינגבר אומרת בראיון הראשון שעורכת עמה דהאן כלב.
נשים בישימון של דיכוי הצטלבותי
בהקדמה ל"נשים בישימון" דהאן כלב מבהירה שהיא מבקשת לעסוק בדיכוי הצטלבותי ובמאבקי הנשים שאנחנו מדברות עליהן פחות. נשים מהפריפריה, נשים שנדחקו שלא באשמתן לשולי החברה. שם הדיכוי נוכח במלוא עוצמתו: דיכוי של עוני, של חוסר התייחסות, של אלימות בבית ומחוצה לו ושל ציפיות חברתיות. הנשים שהובילו את מאבק התופרות היו שלושתן שורדות של אלימות במשפחה. בעבודתן המפרכת במפעל הן נתקלו באלימות נוספת, מרוחקת יותר אבל לא פחות הרסנית לגוף ולנפש, של בעל המפעל. הוא בעל הון אשכנזי, שסוחט עד תום את כוח עבודתן ומעסיק אותן בתנאים מסוכנים לבריאות, כשחרב הפיטורין מרחפת מעליהן כל הזמן. עם רגע פריעת הסדר והיציאה לדרך עצמאית הן מגלות שמחכה להן אלימות נוספת, אולי מוסווית יותר. אלימות מצד אותם עסקני ההסתדרות (גברים מזרחים ברובם). עוד מכשולים מגיעים מפעילות חברתיות וארגונים פמיניסטיים שהרעיון של קואופרטיב תופרות רומנטי בעיניהן. עם זאת, אין להן הרצון או היכולת לתת את הסיוע הדרוש להצלחת הפרויקט.
"איך לדבר עם הקניין על מאה אלף ₪ ועל מועדי אספקה כשבבוקר את חוששת ללכת למכולת כי בעל המכולת יאמר לך שעד שלא תסלקי את החוב לא תקבלי לחם? איזו חוצפה צריכה להיות לך להגיד לקניין: "5000 חולצות יהיו מוכנות ביום X, מתי תכניס את התשלום", כשאת מודעת לעובדה שאת משתכרת 3000 שקל ולא גומרת את החודש ואילו הקניין "מביא הביתה לפחות פי עשרים". האם אפשר להיות בה בעת גם מנהלת עניה וגם לעמוד מול קניין מליונר, כשיש לך משכנתא וחובות ואת נמצאת בעשירון התחתון?… לנוכח אתגרים אלה חיזקה אותן רק התקווה, ההחלטה ללכת כנגד כל הסיכויים ולהאמין שאפשר שהמהלך יצליח".
"נשים בישימון" מטיל ספק בתקווה הזאת, כשהוא מתאר את הכישלון של המאבקים. בניגוד לסיפורי המקרא, בקצה הישימון לא מחכה ארץ מובטחת. בסוף המדבר אין ים. בקצה הסבל לא מחכה בהכרח הארה. אבל הארות ותובנות רבות צומחות מתוך המסע בישימון, לנשים שעשו את המסע, לחוקרת וגם לקוראות. כולן יכולות להגיע להבנה טובה יותר של מנגנוני הכוח שמקיפים אותנו. זה אינו ספר מעורר תקווה במיוחד, אבל נשים בישימון הוא ספר שמנתח בצורה קרובה למציאות ורחוקה ממגדל השן את המסע הפמיניסטי של נשים מהמוחלשות ביותר בחברה, את השכבות הרבות של דיכוי שעליהן לצלוח ואת הפמיניזם עצמו כ"מסע אין סופי", כפי שדהאן כלב כותבת בהקדמה, מסע שעדיין נמשך.
נשים בישימון – מרי וסירוב בשולי החברה. הנרייט דהאן כלב, הוצאת רסלינג.
