לרגל יום פטירתה של עפרה חזה, שחל ב-23 בפברואר:

עפרה חזה נולדה בשנת 1957 בשכונת התקווה שבתל אביב. שם המשפחה – חַזָה – נגזר משמו של הכפר בתימן שבו התגוררו הוריה. שם הכפר "אל חַז", ומשפחתה הייתה המשפחה היהודית היחידה שחיה בו. עפרה הייתה בת זקונים, ילדתם התשיעית של יפת ושושנה חזה, זוג מסורתי יוצא תימן, אמה ואביה עלו בשנת 1944 לארץ ישראל.

את קריירת השירה שלה החלה כבר בגיל 13, לאחר שנוצר קשר בינה ובין בצלאל אלוני, שליווה אותה מבחינה מקצועית במשך שנים רבות. בשנת 1974 השתתפה חזה ב"פסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח", שהתקיים מדי שנה, וזכתה בו במקום השלישי. בשנת 1979 זכתה לטעום לראשונה את טעם ההצלחה, כאשר לוהקה לתפקיד דינה, בתו של פולי בסרטו של אסי דיין "שלאגר", לצִדם של "הגשש החיוור". בסרט היא שרה את "שיר הפרחה", שכתב אסי דיין, שיר ש"מיתג" אותה, השחקנית ומבצעת השיר, באופן סטריאוטיפי וגזעני למדי כ"פרחה", ויש שטוענים שפגע בה  במידה מסוימת מבחינה תדמיתית ומקצועית. יחד עם זאת, ניתן לראות בביצוע שלה לשיר גם כ"ריקליימינג" ומחאה נגד התפיסה הסטריאוטיפית והגזענית של נשים מזרחיות. כך או כך, היא זכתה לאהבת הקהל, שהלך שבי אחר אישיותה הכובשת וקול הזהב שלה, ולא הרבה לאחר מכן הפכה להיות אחת הזמרות המצליחות בארץ.

בשנת 1980 הוציאה את אלבומה המצליח "על אהבות שלנו", אלבום שמכר מעל ל-20,000 עותקים, וזכה במעמד של אלבום זהב. באותה שנה היא זכתה בתואר "זמרת השנה" של גל"צ ורשת ג'. להצלחה דומה זכה גם אלבומה השני, "בוא נדבר" שיצא שנה מאוחר יותר, והיא שוב זכתה בתואר זמרת השנה. ב-1983 הופיעה בארויזיון עם השיר "חי", ולאחר מכן הוציאה אלבום שלישי ומצליח בשם זה. החל מ-1983 היא גם כתבה טור קבוע בעיתון "מעריב", בו נגעה בנושאים הקשורים ליחסי דת מדינה, יחסי מזרחים- אשכנזים, שכונת התקווה, ועוד.

בשנת 1984 היא החלה לעבוד על אלבום שכל שיריו היו שירי עם תימניים, כמחווה למורשתה. באלבום נכללו השירים "גאלבי", שנכתב והולחן ע"י אהרון עמרם, ו"אסאלק" למילותיו של ר' שלם שבזי עם לחן מאת עמרם. האלבום "שירי תימן" יצא בשנת 1984, וכלל שירי עם תימנים עוד מימי המאה ה-17. האלבום גם היווה את הדרך לקריירה בינלאומית של חזה בחו"ל, במיוחד באנגליה ובאירופה בהתחלה. גם בתימן היא זכתה להצלחה. יחד עם זאת, פה בארץ, המוזיקה האשכנזית ו"שירי ארץ ישראל היפה" עדיין שלטו באופן בלעדי במיינסטרים, והאלבום היפהפה והמיוחד הזה לא זכה להצלחה רבה, בניגוד לאלבומיה הקודמים, והושמע רק בתוכניות הזמר המזרחי.

 

עפרה חזה היא אולי המוזיקאית הישראלית שזכתה להצלחה הרבה ביותר מחוץ לישראל. שירי העם התימניים, וכן האלבום "Shaday" שהוציאה בשנת 1988, ובו "אם ננעלו", אמנם לא זכו להכרה בזמן אמת בארץ, אבל בעולם הם דווקא התקבלו בהערכה רבה. בשנת 1990 זכתה חזה בתואר "הזמרת הישראלית הנמכרת ביותר בכל הזמנים" במונטה קרלו, וסירבה להצעתו של מייקל ג'קסון להצטרף אליו לסיבוב הופעות עולמי. בשנת 1993 הייתה חזה למועמדת הישראלית הראשונה בתחרות הגראמי כזמרת מוזיקת עולם, בזכות אלבומה המצליח "קריה" (Kirya";‏ 1992"), שצעד שבועות רבים במקום הראשון במצעד המכירות של המגזין "בילבורד". האלבום כלל בין היתר שיר המבכה את גורלה של האישה בעולם השוביניסטי-שמרני ("Daw Da Hiya") וכן שני שירי חתונה מסורתיים של יהודי תימן.


עם הצלחתה בחו"ל החליטה חזה לחזור לארץ ולהקליט אלבום ראשון בעברית מזה שבע שנים: "כל הנשמה". האלבום הצליח מאוד, ומתוכו בלט במיוחד השיר "לאורך הים". ב-1994 הופיעה באוסלו שבנורווגיה בטקס קבלת פרס נובל לשלום שהוענק ליצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת. בשנת 1995 ביצעה את השיר "לאורך הים" בעצרת הזיכרון במלאת 30 יום להירצחו של רבין, בשילוב קטעים משירה "כל הנשמה". בשנת 1997 הוציאה חזה את אלבומה האחרון, "Ofra Haza", הכולל גם שירים באנגלית. באותה תקופה גם השתתפה בפסקול הסרט "נסיך מצרים" של דיסני. את האלבום שעליו עבדה לאחר מכן, היא כבר לא הספיקה לסיים.

 

בתחילת שנת 2000 החמיר מצבה הבריאותי של חזה. היא הובהלה לבית החולים תל השומר ב-12 בפברואר במצב קשה ונפטרה כעבור שבועיים, ב-23 בפברואר 2000, מסיבוכים שנבעו ממחלת האיידס, בת 42 במותה. היא אמנם הספיקה המון בחייה, וזכתה להצלחה ולהכרה בארץ ובעולם, אבל בעיניי, לפחות, יש בסיפור שלה לא מעט החמצה. היא נפטרה כל כך צעירה, ויכלה להספיק עוד כל כך הרבה. יכולנו להרוויח עוד כל כך הרבה מהמוזיקה הנפלאה והמקורית שלה ולשמוע עוד מקול הפעמונים שלה. היה לה את הקול הכי יפה בארץ; ובדרכה הרגישה והייחודית, היא העלתה על המפה את שירי העם ואת המוזיקה התימנית, עוד הרבה לפני שזה היה מגניב או מקובל בכלל. היא פרצה את הדרך למוזיקאיות רבות, וגם פרצה את תקרת הזכוכית של קריירה בינלאומית. יש כאלו שטוענים שעפרה חזה לא מתה מאיידס, היא מתה מבושה. היום HIV הוא כבר לא גזר דין מוות; נשאי/ות HIV יכולים/ות לחיות חיים ארוכים ומלאים. ככל הנראה היא לא פנתה לטיפול, בגלל הסטיגמה החברתית שכרוכה בנשאות של הנגיף. קשה לשפוט אותה או לנחש מה עבר עליה, זה לא תפקידנו או עניינינו. אבל יכול מאוד להיות שהיה אפשר להציל אותה, שהיה אפשר להאריך את חייה בשנים רבות. אמנם עברו מאז רק 17 שנה, אבל אני באמת רוצה להאמין שהיום זה היה נראה אחרת, שהיא היתה בוחרת אחרת. ושכל מי שחושש/ת שהוא, או היא, נושאים את הנגיף, יילכו להיבדק ולקבל טיפול. היום HIV הוא לא גזר דין מוות, אפשר לחיות איתו שנים ארוכות בבריאות טובה, ובאיכות חיים גבוהה. הבושה הורגת, הסטיגמה החברתית הורגת, אבל HIV כבר כמעט ולא הורג. ואולי גם מכאן נובעת תחושת ההחמצה לגביה; היא לא היתה חייבת למות כל כך צעירה. התרבות הישראלית הפסידה כל כך הרבה עם מותה בטרם עת. יהי זכרה ברוך.

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.
אם אתן שואלות אותי מה הבעיה המרכזית המונעת מהאנושות להתמודד עם האתגרים הרבים שמציפים אותה – היא שפסיכופטים מולכים עלינו במופע מתעתע ואכזרי במיוחד. אבל יש מה לעשות, יש לנו כבר את הידע של איך להתמודד עם פסיכופטים

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.