מאת: סמדר זמיר
(בתמונה: אידה לופינו)
51. סופרג'יסטיות/ שרה גברון (2015)
קרוב למאה שנה אחרי שקיבלו נשות בריטניה את זכות הבחירה מביא הסרט הזה למסך את מוד וואט, ששילמה את המחיר הכבד מכל לטובת המאבק הסופרג'יסטי: בנה האהוב נלקח ממנה ונמסר לאימוץ. ההתאכזרות הזו הייתה מנת חלקן של נשים רבות, כמו גם האכלה בכפיה, מאסרים ממושכים, נידוי, נטישה והתנכלות. נשים רבות ספגו תופת רגשית למען עולם טוב יותר והן ראויות לכל הכבוד שבעולם. ובהקשר הזה יש לזכור שלאורך כל הדרך, לצד הנשים שלחמו על זכות הבחירה, היו כאלה שנאבקו למען שכר שווה על עבודה שווה. הן היו פועלות מהמעמד הנמוך, נשים קשות יום, כמו גיבורת הסרט מוד וואט. לא פעם אני תוהה האם יש קשר בין העובדה שהמאבק לשכר שווה לא הושלם עד היום, לבין כך שמי שניהלו אותו היו בנות המעמד הנמוך, חסרות הזמן הפנוי, נטולות השושלות המיוחסות ורשת הקשרים הענפה של אחיותיהן בנות המעמד הבינוני- גבוה, שהובילו את המאבק על זכות הבחירה, עד לניצחון.
52. גוף שלישי/ שרון לוזון (2015)
באחד השיעורים הראשונים בלימודי מגדר נחשפתי לעובדה המשוגעת ששני אחוז מהאוכלוסיה נולדים במין שלישי – כלומר לא זכר ולא נקבה. משהו באמצע. משהו שיש בו גם וגם. נדהמתי עוד יותר לגלות שהרפואה מנסה בכל כוחה להפוך אותם לאחד המינים וממש מתייחסת למין השלישי כמחלה או מוטציה או חוסר איזון. לא ברור לי עד הסוף למה ומה יקרה אם יתנו להםן פשוט להיות. זה מבחינה פיזיולוגית. מבחינות אחרות, הזמן כבר בשל לכך שא.נשים עם גוף שלישי יהפכו לנורמה בחברה ויפסיקו להיות מושאי הגוף השלישי, הם, האחרים. מוטלת על כולנו החובה המוסרית לאהוב אותןם כפי שהןם. זה כל כך פשוט והסרט "גוף שלישי" אפילו מראה לנו איך כשאחד הגיבורים, גבר אנדרוגינוס, מספר שאמא שלו לימדה אותו ששני אברי מין הם יתרון. כמה מקסים מצידה. גם אנחנו יכולותים.
53. הטרמפיסט/ אידה לופינו (1953)
חברת ילדות אמרה לי פעם שבזכות העובדה שצפינו אלף פעם בסרט "בתולות הים", היא תמיד תדאג שיהיה לה אוטו משלה. איכשהו, אמא שר הסוררת גרמה למשוואה "אוטו שווה עצמאות" להיחקק על לוח ליבה. יש לסרטים השפעה כזאת. תת הכרתית. עמוקה מאוד. ב"טרמפיסט" זוג חברים נחטף על ידי רוצח שכיר אל ערבות מקסיקו. הם כמעט מוצאים שם את מותם וניצלים ברגע האחרון הודות לתושייתו של בטלן מקומי. סוף טוב, הכל טוב? הסרט לא כל כך פועל את פעולת המתח ממרחק של למעלה מ-60 שנות קולנוע. הצפיה בו בעיקר גרמה לי לחשוב שהמדבר מוצג בקולנוע כשטח הפקר, מרחב חסר הגנה ובטחון. בודאי שהוא מוצג כך בקולנוע מוקדם, ששימש כרעש ויזואלי לבן בילדותי. כמי שהמדבר כרוך בחייה, אני תוהה כיצד הסרטים הללו עיצבו את הקשר הכה מורכב שיש לי עם המדבר. האם יש להם חלק בתחושות שלי שהמדבר שקט מדי, רחוק מדי, חום מדי, חם מדי? האם כל ה"מדי" האלה הם רק תחפושת של אימה מודחקת מזוועות שהמסך סיפר לי שהמרחב הזה מכיל?
54. מאחורי המספרים/ תיאודור מלפי (2016)
הסרט מבוסס על עיבוד לספר באותו שם שכתבה מרגוט לי שטרלי והוא מחזיר להיסטוריה את הנשים השחורות שעבדו כמחשבות ומתמטיקאיות בנאס"א טרם עידן הטכנולוגיה והמיחשוב. מעבר לדיון המבורך שהספר והסרט עוררו, שטרלי הקימה ארגון שמטרתו לארכב את עבודתן של הנשים הללו ולהשיב להן לנצח את כבודן האבוד. כמה מנחם שנשים שבות להיסטוריה, מצמיחות לכולנו שורשים. את העיבוד לתסריט כתב הבמאי תיאודור מלפי יחד עם אליסון שרודר. הם עשו עבודה מצוינת ואני לגמרי מבינה שגם גברים יכולים לעשות סרטים טובים על נשים ובכלזאת, לא יכלו למצוא אישה שתכתוב ותביים את זה? סריוסלי?
55. הפסנתר/ ג'יין קמפיון (1993)
אתחיל ואומר שאינני מומחית לג'יין קמפיון. לא צפיתי בכל סרטיה ואני לא מתיימרת להציע פה ניתוח רחב של יצירתה. אני רק רוצה לומר שעייפתי מלראות אישה שמתאהבת עד כלות בגבר שמנצל את חולשתה ומבוגר ממנה בשני עשורים ויותר. קשה לי לשאת את הנרטיב של הנצלן שהופך מושיע. אני פשוט לא קונה את זה. אולי אני צדקנית. אולי אני לא אפלה מספיק. אולי. בכל מקרה, קשה לי לקרוא לזה סיפור אהבה. וכן. אני מבינה מאוד למה דווקא הסרט הזה מכל סרטיה היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הבימוי. הגברים המחולפים של הוליווד מתים על סיפורים כאלה. אני פחות.
56. חומה/ סימון ביטון (2004)
לחומה יש שני צדדים והיא בסופו של דבר כולאת את היושבים מכאן ומכאן. התנאים כמובן מאוד שונים. ואולם, בני ובנות האדם דומים בתכלית. כולןם רוצותים לחיות בשקט ובשלווה. ביטון, במאית הסרט, שואלת ברגע מסוים חבר פסיכיאטר מעזה האם היא משוגעת בגלל שהיא מרגישה ערביה (בשל מוצאה המזרחי) ויהודיה (עקב מוצאה הדתי) בו בזמן? במרחק של 14 שנים, השאלה הזו הפכה כמעט לא חוקית. "חומה" מצליח לתאר ברכות אינסופית את בניית גדר ההפרדה והמחיצות שהיא חוצצת, פנימה והחוצה, בין ערבים ויהודים, ישראלים ופלסטינים. כל כך יפה לראות טיפול רך בנושא קשה. מעורר השראה.
57. לא פה, לא שם/ מייסלון חמוד (2016)
אחת המתנות הגדולות של סולידריות בין נשים היא מציאת אסטרטגיות חדשות להתמודדות עם אלימות מינית. גיבורות הסרט "לא פה, לא שם" אמנם שייכות למרחב אנומלי, אבל הן לגמרי ביחד שם, מפגינות סיסטרהוד במלוא תפארתה. בשיאה של האחיות הזו, הן מצליחות לכפות על הארוס של נור לבטל את נישואיהם אחרי שאנס אותה, מפרקות אותו מכוח הפטריארכך ומשחררות את נור מחיים של התעללות מתמשכת. בעקבות הסרט, הואשמה הבמאית בבגידה בבני עמה והצגתם באור שלילי ואפילו הוציאו עליה פתווה. אחרי זה אנשים אומרים שסרטים לא משפיעים על המציאות…
58. מטען הכאב/ קתרין ביגלו (2008)
הסרט שמספר את קורותיה של חבורת חיילים בעיראק, גרם לי לתהות איזו מין ילדה הייתה קתרין ביגלו. האם הייתה טום בוי שאהבה לשחק ב"צעצועים של הבנים"? בטנקים קטנים ורובים ומלחמה ובם בם? היא הייתה בת יחידה. כנראה שזה אחד הדברים שאיפשר לטפח בה את התחושה שהשמים הם הגבול. ואולי גם לימדו אותה לזהות, אינטואיטיבית או לא, שהעולם הזה הוא מגרש המשחקים של הבנים וכדאי מאוד ללמוד מהם את הכללים. אולי זה יביא לה אוסקר יום אחד.
59. ווג'דה/ הייפאא אל מנסור (2012)
בשעה שבשמיים נדלקים זיקוקים מחתונת אביה עם אישה שניה, מקבלת ווג'דה מאמה את האופניים שייחלה להם. הכסף, שחסכה האם לשמלה אדומה, "שתוציא את העיניים" לכלות שניות פוטנציאליות, מושקע בזוג גלגלים לילדה. זה רגע כל כך יפה שבו הבמאית מכריזה שהצעד הראשון בדרך לשחרור נשים, עובר ביחסי אם ובתה. אנחנו, האמהות, הראשונות שצריכות להפסיק להעביר את הדיכוי. לא מקובל שילדה תיסע על אופניים? אז לא מקובל. בעולם בו אישה שלא "מביאה בנים" נחשבת סחורה פגומה וזו העילה לשאת תחתיה אחת אחרת, לנשים אין ברירה אלא לעשות את מה שלא מקובל, כולל נסיעה על אופניים. ובכלל יש לאופניים ופמיניזם היסטוריה ארוכה ומפוארת 3>
60. קמרהפרסון/ קירסטן ג'ונסון (2016)
לפעמים קורה הנס הזה וניסוי בקולנוע הופך לסרט נפלא. זה הסיפור של "קמרהפרסון". קירסטן ג'ונסון לקחה שאריות מרצפת חדר העריכה של 25 סרטים שצילמה ויצרה מהם סרט אחד. התוצאה היא מעין יומן קולנועי אסוציאטיבי שמשוטט ברחבי העולם ומביא בבואות רבות של הבמאית. היה לי העונג לארח אותה בפסטיבל קולנוע דרום האחרון (2018) במסגרת "פוקוס נשים" שאני אוצרת. אני כל כך שמחה שפגשתי את האישה הזו. ושראיתי את הסרט הזה. תראו גם. ותודה לפיליפ בלאיש על השידוך.
