סגירתו של תיק החקירה נגד השוטר שאנס לכאורה שופטת, מעלה שאלות אתיות ומהותיות קשות בדבר הגשה או אי-הגשה של תלונה. כאמור, השופטת המדוברת בחרה שלא להגיש תלונה במשטרה אודות המקרה, שלראשונה הובא לידיעתה של המשטרה מפיו של חברה הקרוב. החלטה זו גררה תגובות נזעמות מצד נבחרי ציבור, גורמים רשמיים, ואף נשמעו קריאות ציקצוק ביקורתיות בקרב הציבור. אך מהו דינה של שופטת שנאנסת, ומי אנחנו שנדון אותה?
אם הנאנסת לא הייתה שופטת, שמכוח תפקידה נמצאת במעמד ציבורי חשוב ורם, כנראה שלא הייתה מתפרסמת כותרת שונה מזו שמודיעה על עוד אונס של אשה, אם בכלל הייתה מתפרסמת. אלא שסיפורינו כאן מעט שונה. זה קרה לשופטת, ורחמנא לצלן, גם כזו שלא מעוניינת להתלונן.
חוסר מוכנותה של השופטת להתלונן מודגש באופן ברור וחד בכותרות, והוא צורם לאנשים רבים. חברת הכנסת זהבה גלאון אף טענה כי "אם שופטת לא מתלוננת ולא מוכנה לעבור את דרך החתחתים שכרוכה בהגשת תלונה ובעמידה בבית משפט, אז אף אשה אחרת לא תתלונן."
אין ספק כי מדובר פה במלכוד קשה, אך נראה שנבחרי הציבור שוכחים שאותו מלכוד קשה הוא של השופטת – ושלה בלבד. הנאנסת היא לא רק שופטת, היא גם אמא ואישה. יש לה זכויות, יש לה רגשות ולבטים, וככזו, היא לא חייבת להכניס לחייה הפרטיים את מחלקת חקירות שוטרים, את בית המשפט, ובטח שלא את כלל הציבור המצקצק. הגיוני לחשוב, שאם היא הייתה אדם אנונימי, ייתכן מאוד שכן הייתה מתלוננת.
מעשה אונס הוא מעשה של חילול כבוד האדם ופגיעה קשה באמון שלו. הוא מחלק את החיים לשניים – לפני האונס ואחריו.
סביר לחשוב שחברה של השופטת רצה בטובתה ולכן פנה למח"ש. אלא שהוא לא הבין, שבידיים חשופות הוא פותח דלת לקן צרעות שהשופטת, שבאה במגע יום-יומי עם גורמי משטרה, תצטרך בעל כורחה להתמודד איתו. וזכותה שלא להתמודד איתו, אלא שכבר מאוחר מדי. גופה כבר מלא סימנים אדומים.
ההתמקדות הציבורית היא סביב מעמדה הציבורי של הנאנסת, וחובתה המוסרית להתלונן במשטרה. ח"כ גלאון צודקת באומרה שאם היא תחליט להגיש תלונה, היא תצטרך לעבור את אותה דרך חתחתים שהיא מנת חלקה של כל מתלוננת. אלא שבעקבות מעמדה, את דרך החתחתים הזו של העימות המשטרתי, החקירות האינסופיות והחשיפה שתבוא בעקבותיהן, תעבור גם משפחתה וילדיה, מכריה וקולגות נוספות.
מקרה זה רק מחזק את הטענה שעבירות מיניות הן מנת חלקה של כלל האוכלוסייה, ללא קשר למעמד כלכלי, סטטוס חברתי או גיל. זוהי רעה שפוגעת בחברה שלנו, וזוהי רעה שמטשטשת את הגבולות בין מי שאמור לשרת את החוק לבין העוברים עליו, ובכך הוא נוגע לכולנו.
עם זאת, ישנם חוקים במדינה שנועדו להגן על נפגעות תקיפה מינית. הם לא נועדו להגן על תפקידן הציבורי של הנאנסות, והם לא נועדו להגן על בעלי סטטוס גבוה או נמוך. בראש ובראשונה, מחובתם של מערכת המשפט, המשטרה והציבור להבין את זכותה של נפגעת עבירה מינית – לא להתלונן. זוהי זכות בסיסית של כל נפגעת עבירה מינית באשר היא, והשופטת היא קודם כל, נפגעת עבירה מינית.
(ליאור אלוני)
