ראיון עם ד"ר חנה קהת, ממקימות "קולך", ואחת מהאמהות של הפמיניזם הדתי, לרגל זכייתה בפרס רפפורט* לעשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית.
מרוה: מתי ידעת שאת פמיניסטית? מתי העזת לצאת עם זה החוצה?
חנה: בגיל ממש מבוגר הרשיתי לעצמי לקרוא לי פמיניסטית, אפילו שעשיתי מגיל מאד צעיר את הפמיניזם שלי. עזבתי את העולם החרדי, את מאה שערים, כי נשבעתי לעצמי שלא כמו כל הנשים החרדיות, לא אפסיק ללמוד תורה ובכלל להשכיל. הקמתי בית מדרש לנשים עדיין כחרדית ואח"כ הצטרפתי להקמה של ברוריה וניהלתי את המקום לשנה אחת ועדיין הכחשתי את הפמיניסטיות שלי. מחיתי על העדר פתרונות לתפילה לנשים עם ילדים (אחרי יום כיפור ראשון עם תינוקת מחוץ לבית כנסת) וניסיתי להציע יוזמות לפתרון הבעיה ואני עניתי לכולם שאני לא פמיניסטית. רק בגיל 35 הבנתי שמשהו רקוב בעולם הדתי ושאני חייבת לפעול באופן עקבי לשיפור מצבן של הנשים בחברה הזו ומאז שהתחלתי בתהליך שהביא להקמת קולך – הפכתי פמיניסטית מוצהרת
מרוה: ואו, איזה מסע מופלא.
חנה: קשה נורא, הנטישה של החברה החרדית, הייתה הליכה למדבר, לבדידות ולהתחיל מאפס.
מרוה: מה חלמת כשהקמת את קולך? האם את רואה את החלום הזה מתגשם?
חנה: האמת שבכלל לא תארתי לעצמי עד כמה הצרכים והאתגרים גדולים. הייתי נאיבית, ועדיין האמנתי ברבנים, וחשבתי שאם אני וחברותי נעשה סיבוב בין הרבנים ונסביר להם שזה לא יפה ככה להתייחס לנשים, להמשיך להדיר אותן ולא להכיר בהן כשוות, הם מיד יבינו. אחרי שהקמנו את קולך הוצפנו מפניות מהשטח, הבנו שהמטרות הדתיות – רוחניות – מנהיגותיות, חשובות, אבל מתחת לפני השטח יש אתגרים הרבה הרבה יותר דחופים: אלימות כלפי נשים, מסורבות גט ועגונות, אלימות מינית שמושתקת במגזר הדתי, בריאות נשים חרדיות, שהיא במצב זוועתי ועוד ועוד בעיות שרק חיכו לכתובת וקולך הפכה לכתובת. כך שנפלו עלינו אתגרים שלא תכננו אותם, וקיבלנו אותם באהבה, אבל זה אז שינה את כל התכניות. אבל יש לנו הישגים… ויש סיפוק. ויש עוד המון המון עבודה…
מרוה: כל פעם מדהים אותי מחדש לשמוע את האומץ והאותנטיות שלך. מהיכן את שואבת את הכוחות האלו?
חנה: ממך… ומחברות כמוך… ברצינות, מזה שאין ברירה שאנחנו פשוט חייבות להלחם יחד כדי לתקן את המצב המעוות שהפטריארכיה יצרה…למזלי יש לי בן זוג וילדים מאד תומכים ולמדתי – יחד עם חברות להיתמך, לבקש עזרה (בגלל קולך הייתי צריכה בעצמי לפעמים לקבל יעוץ ותמיכה… כי היה ממש קשה) והסוד של הsisterhood הוא אמתי. ואני יודעת שאנחנו בתוך מהלך היסטורי ממש.
מרוה: מה היית רוצה להגיד לפמיניסטיות צעירות? מה הדבר שהכי היית צריכה לשמוע כשהיית בתחילת דרכך? וברגעים הקשים?
חנה: שזה הדבר הכי אמתי היום. מי שרוצה לעשות משהו משמעותי בחיים שלה (והם חד פעמיים) זה התחום הכי נדרש, שם הקלקול הכי גדול, שם הכאב הכי רב, שם התקוות הכי גדולות (כי דברים כן זזים, ולא דומה המצב היום למצב שהיה לפני 15 שנה, ההבדלים מאד גדולים). זה דבר אחד, מצד שני זה ממש לא גן של וורדים, זו מלחמה קשה ואגרסיבית מול כוחות חזקים ואימתניים, אבל יש לנו הצלחות. אני שומעת על מה שקורה במשטרה ומאושרת כל יום מחדש על כך שהשוטרות מנצחות… כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה שהמנוולים האלה יפלו.
מרוה: איזה מחיר המלחמה הזו גבתה ממך?
חנה: מחירים רבים, עיכוב רב בהתקדמות האקדמית, בריאות, כסף, ניסיון לפטר אותי ומאבק משפטי מכוער, מתוקשר מלא השמצות בגלל המאבק שלי נגד רב שהטריד מינית, אבל אני אחרי זה ועכשיו הכל יותר טוב.
מרוה: ויש חרטות?
חנה: הרבה פעמים שאלו אותי אם אני לא מתחרטת שנכנסתי לזה… שזה סחט אותי כל כך כל הבלגן שנוצר בחיים שלנו בגלל קולך, אז אני לא מתחרטת לרגע. בסופו של דבר העשייה הזו גם נתנה פשר להרבה פצעי ילדות, פחדים ופגיעות שחוויתי כילדה… וזה נותן סוג של משמעות ונחמה לחיים. כך שאני מאד שמחה וההכרה של פרס כזה מאד מעודדת
.
מרוה: תודה רבה חנה יקרה, המון מזל טוב על הזכייה בפרס! כל כך מגיע לך!
*
בשנת 2013 החלה קרן רפפורט בשיתוף עם מגזין 'לאשה' להעניק את "פרס רפפורט לעשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית". הפרס מוענק לנשים אשר עשייתן במרחב הציבורי, החברתי, הקהילתי או הכלכלי בישראל הינן יוצאת דופן וראויות לציון.
