כותבת: גליה אביאני
בנייר עמדה שפורסם לאחרונה על ידי ארגון "אישה לאישה – מרכז פמיניסטי, חיפה" (קישור לנייר העמדה המלא) הודגש הקשר המגדרי שאפשר לראות בשתיים מהפרשות המזוויעות בהיסטוריה של מדינת ישראל – חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן וחלוקת דפו פרוורה לנשים ממוצא אתיופי. ניתוח פמיניסטי של שתי הפרשות חושף את הדרך בה מטרות לאומיות השפיעו על פעולת הממסד הרפואי ויחסו לנשים בישראל, בעיקר בתחומי פיריון וילודה.
חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן כסוגיה מגדרית
מידי שנה בילדותי, כאשר משפחתי חגגה לי את יום ההולדת, היה אבי פונה אליי ואומר: "את יודעת שיכולה הייתה להיות לך אחות גדולה ממך? את יודעת שבעצם את לא הבת הבכורה?" כך, מדי שנה, היה אומר בדרכו המתבדחת תמיד, וכך, מדי שנה, הייתה אמי פורצת מיד בבכי, כשאבי מנסה להרגיעה. זה היה ריטואל יום ההולדת של שנות ילדותי. איני יודעת האם אכן מתה התינוקת בלידתה או לא, שכן מעולם לא חיפשנו הוכחות, אולם יודעת אני שמאז שבה אמי מבית החולים ללא בתה הבכורה, גישתה השתנתה; בהריונותיה הבאים היא סירבה להיות מטופלת אצל רופאי קופת החולים, והסכימה להימצא במעקב ולהיבדק רק בידי רופאים פרטיים. לתפיסתה החדשה של אמי, היא יכולה הייתה לסמוך אך ורק על רופאים שמכוח כספה היו מחויבים לה לבדה ולא למערכת מתוכה פעלו. חלפו עוד שנים מאז ילדותי, ונחשפתי לסיפור אחר במשפחתי, שהתרחש כעשור טרם אותה לידה טראומטית שעברה אמי. דודתי שרה, אחות אבי, ילדה בשנת 1946 את בכורה דני, תינוק יפהפה כשאר ילדיה שבאו אחריו. דני גדל להיות פעוט בריא ואהוב, עד אותו יום בו התלונן על כאבי בטן ונשלח עם הוריו לבית החולים 'הדסה' בתל אביב, אותו בית חולים בו נולד שלוש שנים קודם לכן. למחרת אשפוזו הודיעו בבית החולים להוריו שבנם נפטר. הדבר היה בלתי נתפס מבחינתם; יום קודם לכן הם הביאו ילד בריא שרק סבל מכאבי בטן, ויום למחרת בנם כבר לא היה עמם. רק שנים לאחר מכן, פנתה המשפחה למשרד הפנים וביקשה לאתר את תעודת הפטירה של דני. התשובה הממה אותם. נאמר להם שהמידע האחרון שתועד לגבי הילד הוא כתובת מגוריו מ-1949 וכי תעודת פטירה על שמו אינה בנמצא.
לסיפור של דודתי התוודעתי רק בשנה האחרונה, ואילו סימני השאלה המרחפים מעל סיפורה של אחותי הבכורה, עלו בי רק עם פרוץ המאבק של עמותת עמר"ם בשנים האחרונות. עד לא מזמן, האסונות המשפחתיים, גם אם השפיעו על הבית בו גדלתי, הופרדו בתודעתי מהשדה הפוליטי בו פעלתי. החשיפה שלי למאבק של עמותת עמר"ם טרפה את הקלפים, וההפרדות הללו כבר היו בלתי אפשרויות עבורי. כפמיניסטית לא יכולתי שלא למקם את הסיפור האישי-משפחתי שלנו, על רצף היסטורי של עוולות מערכתיות כלפי נשים בכלל, ומזרחיות בפרט.
רוב הילדים (כ-70%) שנחטפו במדינת ישראל מידי הוריהם, היו ממשפחות תימניות ומיעוטם ממשפחות יוצאי ארצות ערב, מגרב והבלקן. במהלך שנות החמישים, על פי דיווחיהן של משפחות תימניות, כל ילד שמיני נעלם למשפחתו. על פי עדויות אלו, עוד טרם הגעת המשפחות התימניות לישראל, כבר במחנה המעבר חאשד בעדן, חוו הנשים היהודיות-תימניות מפגש טראומטי במיוחד עם נציגי מערכת הבריאות, רופאים ואחיות. בקהילות היהודיות המסורתיות בתימן, שימרו הנשים לאורך דורות ריטואלים שונים לימי הלידה וליולדת. אלה היו שונים בתכלית מהנוקשות המערכתית המאפיינת את הרפואה המודרנית, אשר דרשה מהן באותה עת להתאים את עצמן אליה. דוגמה מעניינת לריטואלים אלו הוא למשל תפקידן המשמעותי של המשוררות התימניות בתהליך הלידה. במהלך הלידה ולאחריה, אפשרה שירת הנשים לבטא את רגשות הכאב, השמחה או העצב שחוותה היולדת במהלך הלידה, ועזרה להכיל את עוצמתם. הפער בין תהליך הלידה בתימן בתוך מערך קהילתי ותומך הנמצא בשליטה מוחלטת של נשים, לבין חוויית הלידה בתוך מערכת הבריאות המודרנית הנוקשה, בעלת הדומיננטיות הגברית, היה לעיתים רב מלהכיל עבור הנשים שהגיעו לישראל.
על רקע זה ברור כיצד תרם המרחב הרפואי הממסדי בישראל, לאובדן מרחב אוטונומי נשי משמעותי. את מה שהנשים יוצאות תימן חוו אז בעוצמה, חשות נשים רבות אחרות עד היום בחדרי הלידה: ניכור והרחקה של האשה מהגוף שלה עצמה לטובת הפיקוח והמשטור של ההליך הרפואי. התמודדותן של הנשים שעלו מתימן עם החוויה החדשה והמנכרת, דרשה משאבים פנימיים רבים. חטיפת הילדים, שברובה התרחשה הישר מבית היולדות, הוסיפה לכן טראומה על טראומה.
פרשת דפו פרוורה כתופעה של אלימות מערכתית
ככל שאנו נחשפות לתוצרי המחקר של פעילות ארגונים פמיניסטיים בעשור האחרון, עולה ומתחוור לנו הקשר בין מעמד ואתניות לשימוש בפרקטיקות רפואיות בעייתיות. המקרה הקשה ביותר שנחשף בשנים האחרונות, הוא פרשת התוויית תכשיר למניעת הריון בשם דפו פרוורה שניתן באמצעות הזרקה לנשים יוצאות אתיופיה בישראל. הדפו פרוורה הוא אמצעי מניעה הניתן בזריקה אחת לשלושה חודשים. כאשר יצא לשוק לראשונה בשנות השישים בארה"ב, נראה היה שזהו הפתרון הפשוט והנוח לנשים החפצות במניעת הריון. אלא שדי מהר לאחר שנכנס לשוק, התברר כי מדובר בחומר שמתאפיין בתופעות לוואי בריאותיות קשות וביניהן ירידה חדה אצל נשים צעירות בצפיפות העצם, סיכון גבוה לעקרות, דימום יתר ומחלות סרטניות. אלא שבדיקת 'אשה לאשה' לפני כעשור העלתה, כי מדינת ישראל המשיכה, באופן גורף, להתוות את השימוש בתכשיר לנשים אתיופיות בגיל הפריון. מתן הזריקה החל עוד בעת שהייתן במחנות המעבר באתיופיה, ואחר כך גם בתחנות טיפות החלב בישראל וקופות החולים. לאורך שנים נשים נדרשו לקבל את הזריקה מבלי שנאמר להן דבר על נזקיה ומבלי לאפשר להן לכל הפחות בחירה מושכלת בין אמצעי המניעה השונים הקיימים בשוק. דוגמה אחת מיני רבות היא סיפורה של דינה (שם בדוי), שהגיעה לישראל בשנת 2004. במחנה המעבר בגונדר פגשה דינה במדריכה ישראלית, שאמרה לה "במדינה הזו אין כסף להביא ילדים" ואיימה עליה שאם לא תקבל את הזריקה, לא תוכל לקבל כרטיס חברות בקופת חולים. מהחשש שהיא וילדיה יהיו חולים בלי אפשרות לקבל טיפול, דינה הסכימה לקבל את הזריקה, אך לאורך השנים בהן קיבלה אותה מדי שלושה חודשים, היא סברה שמדובר בחיסון. בשום שלב, לא במחנה המעבר ולא בארץ, לא הובהר לה שמדובר באמצעי למניעת הריון, עד שכעבור כשנתיים בהן לא הייתה לה וסת, היא דיממה לילה אחד באופן כה קשה עד שהובהלה לבית חולים. במהלך הבדיקה בבית החולים, הסביר לה אחד הרופאים שהיא קיבלה אמצעי מניעה להריון והומלץ לה להפסיק לקבל את הזריקה באופן מידי. בעקבות פעילות של ארגונים פמיניסטיים ובראשם 'אשה לאשה' מול מוסדות המדינה, ובעיקר מול משרד הבריאות, יש ירידה משמעותית בשימוש הגורף באמצעי מניעה זה בקרב נשים אתיופיות בישראל.
במרכזן של שתי הפרשות שהוצגו לעיל, עומד היחס לאשה ולאם התימניה או האתיופית, כחסרה את המסוגלות ההורית הנדרשת לצורך תכנון הריון וגידול הילדים. נקודת המבט הפטרונית/ גזענית הזו הצדיקה לאורך שנים הדרת נשים מהחלטות על גופן ועל פרי בטנן, עד כדי אפשור עוולות ופשעים שמערכת הבריאות מילאה בהם תפקיד מרכזי. התבוננות פמיניסטית הפועלת לחשיפת מנגנוני דיכוי כלפי נשים, מגלה שעל אף מרחק הזמן, קיים חוט מקשר בין שתי פרשיות אלו כמו בין היבטים נוספים בשדה הפריון והילודה. המקרים שתוארו מהווים למעשה חלק מרצף של נורמות חברתיות, חוקים פרלמנטריים, סדרי עדיפויות חינוכיים, יעדים ומטרות לאומיים, הנוגעים לחיי נשים אך מופעלים מעל ראשן ולא תמיד לטובתן.
את מי משרתת מערכת הבריאות?
מדיניות הפריון בישראל שהתגבשה בין השנים 1962 עד 1974, משקפת את מדיניות הילודה הישראלית בראי המעמד האתני. למרות התפיסה הרווחת שהמדינה מברכת על ילודה יהודית, הרי ש'המרכז לבעיות דמוגרפיה' החליט באותן שנים, לאחר סדרת מחקרים בנושא ודיונים רבים בוועדות הכנסת, לעודד ילודה בעיקר בקרב משפחות קטנות, אשר נקבע שתרומתן החברתית גדולה יותר מזו של משפחות מרובות ילדים, שנתפסו כמכבידות על המשק. מתוך תפיסה זאת, הממסד הבטיח תמריצים כלכליים למשפחות קטנות בנות שני ילדים, שהיו ברובן ממוצא אשכנזי, כדי לעודדן להביא לעולם ילד שלישי. כך המדינה הסמי-סוציאליסטית החזירה את הנשים כולן למיקומן המהותני, לבית ולמשפחה, באמצעות שימת הדגש על תפקידן הלאומי כאחראיות על היקף הפריון היהודי ועל איכות הילדים כתורמים לכלכלה ולביטחון.
מעברה השני של סוגיית הפריון, אך לא במנותק ממנה, עומדים הקריטריונים להפסקת הריון. בישראל של ימינו, הזכות לבצע הפלה מוענקת על ידי המדינה לאשה העומדת באחד או יותר מהקריטריונים הבאים: צעירה מידי להיות אם או מבוגרת מדי לכך, אשה שאינה נשואה, או נשואה אך העובר לא מבעלה. הפלה מתאפשרת גם לאשה שנושאת ברחמה עובר עם בעיה רפואית, או שהיא עצמה חולה. כלומר, אשה שמוגדרת כבעלת מוגבלות פיזית או חברתית תקבל את עזרת המדינה בהפסקת הריונה. הקריטריונים הללו מקדמים בעיקר תפיסות שמרניות, ביניהן ניסיון להשיג 'בריאות חברתית' באמצעות הכחדת 'חוליים חברתיים' כמו ילדים לאמהות חד-הוריות, ילדים עם מוגבלויות, ילדים שנולדו מחוץ לנישואין וכדומה. מערכת הבריאות במקרה זה משמשת כזרוע ביצועית וכאכסניה לפעולות רפואיות המחזקות אג'נדות חברתיות, דתיות ולאומיות.
מיולדת לאם: המדינה המגדלת את האמא
כפי שניתן לראות הן בפרשת הילדים החטופים והן בפרשת הזרקת אמצעי המניעה דפו פרוורה, לתחנות לאם ולילד (טיפות חלב) היה תפקיד בתיווך היעדים הלאומיים באמצעים רפואיים. עוד מתקופת המנדט הבריטי, היוו התחנות דוגמה לאופן בו פעל הממסד הרפואי הציוני מליווי הליך ההיריון ועד להתערבות בגידול הפעוט. דפנה הירש מציגה את חוסר העקביות לגבי האם ביחסו של הממסד הרפואי להריון ולאמהות: מחד, הוא מעביר מסר של הגשמה נשית באמצעות הלידה וההורות כהליך טבעי מקודש ומאידך, מומחי רפואה וחינוך נדרשים כדי להדריך את האם על כל צעד ושעל. הניגודים הללו עולים, בין השאר, מהרצון להכפיף את הטבע הנשי לצרכים המוסדיים.
הדבר עולה באופן ברור עוד יותר מתוך תיאורים והגדרות שונות שניתנו בעבר לאופיה חסר הרסן של האם המזרחית. הכתיבה של חוקרים וחוקרות אשכנזים על 'האשה המזרחית' התאפיינה, ולעתים עדיין מתאפיינת, בשלילת תכונותיה וערכיה גם כאשר הן מתנגשות ביניהן: האם המזרחית הטיפוסית מוצגת כבעלת אובססיה לניקיון אך גם כבעלת נטייה להזנחה של הניקיון; כמי שלוקה בחוסר הטלת משמעת כלפי ילדיה, אך גם כמי שילדיה סובלים מנטייתה למשמעת יתר ועוד כהנה וכהנה סתירות בתפיסת ההורות המזרחית, עד שנדמה שכל תכונה הורית שתוצג במסגרת הניתוחים הללו מייעדת את הילד או הילדה לכישלון ידוע מראש.
גם אם על רקע זה ברור כי הגזענות של מערכת הבריאות לא הייתה שונה מזו של כלל הממסד, היא בכל זאת יצרה כיסי התייחסות ופעולה ייחודיים כלפי נשים מקבוצות אתניות שונות, בעיקר בכל הקשור לאפשרויות הבחירה שלהן על גופן, ובפרט בתהליכי פריון וילודה. המקרים שהוצגו כאן הם הפן הקיצוני יותר של התערבות הממסד הרפואי על בסיס אתני-מגדרי, התערבות שאת השפעותיה הקשות ניתן עדיין להרגיש בחברה הישראלית.
הקולות שנאלמו, הקולות שהועלמו
ועדות החקירה שהוקמו על ידי המדינה במהלך השנים בעניין חטיפות הילדים של משפחות מזרח, תימן ובלקן, לא נתנו משקל רב לעדויות הורי הילדים. מאות עדויות נמסרו לוועדות החקירה השונות, רבות מהן דמו דמיון רב זו לזו בכל הקשור למקומות בהם התקיים הפשע, גילאי הילדות והילדים החטופים, אמצעי החטיפה והאמצעים להשתקת ההורים, אולם בסופו של יום הוועדות לא קיבלו את עמדת ההורים שמדובר בחטיפות של בניהם ובנותיהם. העובדה שהיו אלו עדויות של אבות ואמהות יוצאי המזרח אשר הוצבו אל מול עדויות רופאים, אחיות ואדמיניסטרציה רפואית שרוב רובה אשכנזית, ביטלה בקלות יחסית את משקל עדויות ההורים, שכשלו אל מול הסטריאוטיפ הרווח הנובע מהתבוננות האוריינטליסטית שעדיין לא נס ליחה, של המערב הגברי והרציונאלי על המזרח הנשי וההיסטרי. השילוב בין שני אלה גרם לכך שההורים הצטיירו בפני חברי הוועדה ובפני קוראי הדו"חות בו זמנית כלא אמינים, מתבכיינים ובעלי דמיון מזרחי מפותח, ולכן אין לסמוך על עדויותיהם.
גם דו"ח מבקר המדינה משנת 2015, שחקר את פרשת זריקות הדפו פרוורה, לא טרח לתשאל את הנשים שבמרכזו ולהביא את עדותן בכל הקשור לזריקה שפגעה קשות באיכות חייהן ובריאותן. מבקר המדינה מביא את עדויותיהם של עובדי מערכת הבריאות, קופות החולים ומשרד הבריאות, אך לא כולל תשאול או ראיון של הנשים עצמן לגבי נסיבות קבלת הזריקה, והשפעתה על גופן ובריאותן. המבקר גם לא שאל את הנשים האם הייתה בידן היכולת לבחור ולהחליט האם לקבל אותה, והאם הוצעו להן אמצעים אחרים למניעת הריון.
חוסר אמון בדיווחיהן של נשים על מצבן הרפואי או על חוויותיהן הסובייקטיביות במערך הרפואי הוא תופעה מוכרת, שאינה מצטמצמת לנשים מקבוצות מוחלשות. תלונות רבות של נשים בעניין בעיותיהן הרפואיות נתפשו בעבר כחלק מקטגורית 'ההיסטריה הנשית', וגם אם כיום המושג הזה פס מעולם המושגים הרפואי, הרי שנקודת מבט מבטלת, המתייחסת לתלונות רבות של נשים על תסמיני חולי או קושי, כמאפיין חברתי או רגשי של היותן נשים, עדיין מתקיימת במערכת הבריאות, כפי שניתן לראות, למשל, בסוגיית המחלות השקופות, שעיקרה חוסר אמון מערכתי באפשרות קיומן של מחלות שבעיקר נשים סובלות מהן.
איך להתקדם, איך לתקן
יש הטוענים שעוולות כמו חטיפות הילדים או עוולות אחרות שהיו נגזרת של גזענות מובנית במערכת הבריאות, הן נחלת העבר. אך לא היא. כיצד אנו יודעות זאת? ראשית וקודם לכל בשל העובדה הפשוטה לפיה עד כה לא הייתה הכרה בפשעים. הכרה היא הדרך לריפוי הפוגע והקורבן כאחד שכן לצורך ההכרה בעוול, הפוגע, במקרה זה הממסד הרפואי, נדרש לעבור תהליך התבוננות פעילה פנימה, אל תוך המערכת, כדי לבער את הגורמים שהביאו לפגיעה בנשים ובאוכלוסיות שלמות, ובה בעת להכיר פומבית בעוול אל מול הנפגעות והנפגעים. הנטייה הנפסדת להאשים קורבנות כמתבכיינים, נובעת בין היתר מהקושי של הפוגעים להכיר במעשיהם באופן פומבי שכן ההכרה הפומבית לא מובילה להתנצלות בלבד, אלא מבנה מחדש את יחסי הכוחות בין הפוגע לנפגעת, והפוגעים נדרשים לקבל את מקומם הנכון והראוי ביחסי הכוח עם הנפגעות.
עניין נוסף שמחזק את יסודות מבנה הכוח החדש שנוצר עם ההכרה הפומבית, הוא הפיצוי לנפגעים. בפרשות שדנו בהן כאן עסקנו בנשים האתיופיות שסובלות עד היום מהשלכותיה הקשות של התרופה, ובמשפחות הילדות והילדים שנחטפו. מדינת ישראל ממעטת להכיר פומבית בעוול שנעשה על-ידה לקבוצות אוכלוסייה על בסיס לאומי, אתני, מעמדי או מגדרי. אפילו ההכרה המסוימת שנעשתה בפשע הגזזת, שהותיר אחריו חולי סרטן רבים ורבות, היא הכרה בחצי פה, שלוותה בפיצוי לא הולם למי שתבעו את המדינה בגין מחלות סרטניות קשות הנובעות מ'הטיפול' שניתן להם כהתוויה רפואית כנגד גזזת. כל הכרה בעוולות הממסד הרפואי כלפי הנשים והמשפחות המעורבות בשתי הפרשות בהן דנו מעלה, צריכה להיות מלווה בהתנצלות ופיצוי כספי ומערכתי משמעותי, שיקל במקצת על סבלן.
פעולה חשובה נוספת, היא הכרה מוצהרת במבנה הכוח של החברה בה פועלת מערכת הבריאות, ובהשפעתה על הממסד הרפואי. אתוס מערכת הבריאות מציגה לכאורה כמערכת של רופאות ורופאים, אחים ואחיות ומערך אדמיניסטרטיבי, שמתוקף ערכי מדע ואתיקה מנהלים יחסי מקצוע נטולי משוא פנים עם כל מטופל ומטופלת ללא קשר למוצאם או מעמדם. על אף שזהו החזון וזהו האתוס, בפועל נותני השירות של מערכת הבריאות הם נשים וגברים אשר צמחו וגדלו במערכות אחרות, שהמאפיינים וההשפעה שלהן על בעלי המקצוע דומיננטיים יותר מאשר השפעתם של המוסדות בהם רכשו את השכלתם הרפואית. יש להכיר בכך שכולנו, לא רק אנשי ונשות הרפואה, גדלנו במסגרת גזענית כזו או אחרת: יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, גברים ונשים ועוד אינספור נגזרות של לעומתיות חברתית. ההכרה בגזענות ופירוקה היא עבודה קשה לכל אחד ואחת, אך הכרחית באופן מוחלט לכל מי שעוסקים בטיפול. א/נשי רפואה אשר לא מתעמתים עם הגזענות שבהם נידונים לשעתוקה אל תוך המערכות שבהן הם עובדים ועובדות. עבודת הפירוק והבניה מחדש של ערכי היסוד ביחסם של מטפלים למטופליהם חייבת להיות חלק משמעותי ומתמיד בהכשרה המקצועית. רק התבוננות פקוחת עיניים המזהה את העוולות והבעיות תאפשר יצירת יחסים בריאים יותר בין נותני השירות במוסדות המדינה לאזרחים ואזרחיות מכל דת, אתניות או מגדר.
נקודה אחרונה לסיכום: הפניית זרקור לצומת בו נפגשים רפואה ומגדר, היא מהלך מבורך שהולך ומתפתח כיום, וניתן לראות שרפואה מגדרית כבר מתחילה לקבל הכרה במרחבים שונים. להבדיל מכך, בחינת שדה הפעולה הממסדי-רפואי במבט פמיניסטי-ביקורתי הוא תחום שעדיין לא עוסקים בו די. במאמר זה הוצגה נקודת מבט הבוחנת בעזרת כלי הניתוח הפמיניסטי את מערכת הבריאות והנהגת המדינה, כמערך שחולק מערכת נורמות משותפת. ניתוח זה מאפשר הבנה מעמיקה של הנסיבות בהן שותפות זו אפשר עוולות רבות וביניהן חטיפת הילדים, תכנון ילודה על בסיס אג'נדה לאומית, התוויה גורפת של אמצעי מניעה על פי מוצא אתני, קביעת קריטריונים לחוק ההפלות המפקיעים מהאישה אפשרות בחירה רחבה ועוד. זוהי דוגמה לאופן בו שימוש 'במשקפיים פמיניסטיים' מאפשר את חידוד המבט על המציאות סביבנו, מתוך כוונה להביא לשינוי עמוק יותר בחברה. המשך בחינתם של הקשרים בין הממסד הרפואי לנשים בראיה פמיניסטית, יתרום להעלאת מודעות לקשייהן הייחודיים של נשים מקבוצות שונות במפגש עם המערכת הרפואית, תוך בחינת הקשר בין קשיים אלו למהלכים היסטוריים-פוליטיים. וחשוב מכל – יעודד יצירת מרחבים מתחדשים וחלופיים למציאות כיום, מהסוג שיאפשר שינוי משמעותי שכלל החברה תוכל ליהנות מפירותיו.
