10 האלבומים שעשו את 2015 (ואחד לשנה הבאה)

מאת – מירי אפרמוב

הרשימה לפניכן היא לא דירוג, והיא גם לא קביעה חד משמעית או כוללת. יש פה אוסף (בסדר רנדומלי!) של 10 (+1) נשים בולטות שיצרו מוזיקה בולטת/מיוחדת/נהדרת ב2015, עם חלק תסכימו, אולי חלק יעצבן אתכן עד העצם, וחלק יכול להיות גם סתם דרך להכיר אלבום או אמנית מבריקה.
נתחיל-

1. Bjork – Vulnicura
ביורק תמיד הייתה מוזיקאית שונה. מיוחדת. אקסצנטרית. כל תיאור שינסה להסביר במספר מילים את הזמרת האיסלנדית הזו יחטא למטרה. וזה בסדר, זו הכוונה שלה מלכתחילה.
ב-2013 היא ובן זוגה מת׳יו בארני נפרדו אחרי 13 שנים יחד, ובאלבום הזה, שפירוש שמו הוא ״תרופה לפצעים״, ביורק מתמודדת עם שברון לב, ומפרקת ומגדירה מחדש מונחים כמו אהבה, אובדן וצער.
אחרי יותר מ-20 שנים של מילים מופשטות ומעורפלות, ביורק שרה באופן חד וברור את הכאב שלה: ״כיבדתי את הרגשות שלי, אתה בגדת בלב שלך, השחתת את האיבר הזה״. העוצמה האמתית היא הכנות הזו. ביורק סיפרה בראיון שהיא בעצמה מתקשה להאזין לשיר הזה שנקרא Black Lake, והוא למעשה עשר דקות של סימפוניה, לא פחות.
המוזיקה של ביורק אף פעם לא הייתה קלילה ופשוטה להאזנה, היא תובענית ודורשת ריכוז. ב-Vulnicura, אולי יותר מתמיד, היא לא רק נחשפת; היא עומדת וצועקת את הכאב שלה, כמו מונולוג פנימי שאי אפשר לעצור.
האזינו: Lionsong

2. Susanne Sundfør – Ten Love Songs
יש שני מחנות: אנשים שאוהבים את הקול של סוזן סנדפור, ואנשים שממש שונאים אותו. אבל אי אפשר להיות אדישה. היא מזמרת בקול גבוה ודק, כמעט לוחש, ואז מגיעה שנייה שבה היא פשוט שואגת בכוח, מובילה צבא של אישה אחת מעל סינטסייזר כבד ועקבי. בהבלחות השאגה הקטנות האלה, סנדפור כמו מזכירה לנו שיש לה סוד קטן שהיא לא מוכנה לחלוק.
בתחילת העבודה על האלבום סוזן סנדפור רצתה לכתוב על אלימות, אבל לאורך העבודה השירים הפכו להיות על יחסים בין אנשים, אינטרקציות, וניסיון להבין איפה היא עומדת ביחס לסביבה שלה, והכל מעל קלידים ולופים ממכרים שמכריחים אותך לקום ולרקוד. מוזיקת פופ היא לא מילה גסה, ואין שום סיבה ששירים שאפשר לשמוע במסיבה לא יזיזו משהו גם מבפנים וגם בחוץ.
האזינו: Delirious

3. Madonna – Rebel Heart
די. מספיק. נראה כאילו מהרגע שמדונה הגיעה לגיל 50 לפני כמה שנים, העיסוק היחיד של כולם הוא ״האם מדונה עוד רלוונטית?״ (דוגמא ראשונה, עוד אחת, והיי! יש גם את זה). כאילו מישהו מערער על הקריירה המוזיקלית של ברוס ספרינגסטין, בון ג׳ובי או רובי וויליאמס (למישהו יש ספק שאם היה אישה לא היו מפסיקים להזכיר את הגיל המופרז 41?). רק שבניגוד לשלישייה הזו, מדונה היא עדיין כוכבת על, וזה מעצבן אנשים. לא רק כי היא ממשיכה לשחרר מוזיקה מצליחה, אלא גם מפני שהיא מסרבת ״להזדקן״, כפי שצפוי מנשים שמגיעות לגיל מסויים. כל כוכבות הפופ הצעירות קופצות ברגע על ההזדמנות להשתתף בשירים או בקליפים שלה (אם זו ניקי מינאז׳, ביונסה, או מיילי סיירוס), וכולם עדיין עוקבים באופן אובססיבי אחרי כל מה שקורה בחיים האישיים שלה.
עכשיו בואו נדבר מוזיקה. Rebel Heart הוא לא אלבום אייקוני. הוא אלבום פופ שעשוי טוב, ומאוד מתאים ללהיטי התקופה, הבעיה היחידה היא שמדונה הייתה פעם פורצת דרך; מקדימה את הטרנדים, מכתיבה אותם, אבל כבר כמה שנים שהיא חלק מהזרם. חלק מצליח ורווחי מהזרם, פשוט לא פורץ דרך.
אבל בחייאת רבאק, היא השיקה את האלבום במקום השני במצעד הבילבורד. ההישג הזה רחוק שנות אור מ״לא רלוונטית״. תנוחו.
האזינו: Living For Love

4. Alabama Shakes – Sound and Color
בכל כמה שנים, מצליחה להקת אינדי לחצות את הקווים, והופכת להצלחה במיינסטרים. זה קרה לקינגס אוף לאון, שהפכו לתופעה גלובלית, ובקנה מידה קטן בהרבה גם לבלאק קיז. איזה כיף לראות שאלבמה שייקס הם הלהקה הבאה בתור. איזה כיף לראות את בריטני האוורד, הגיטריסטית והסולנית, אישה שחורה וגדולת מימדים שלרגעים נשמעת כמו נינה סימון ולרגעים כמו זמר בלוז מהסיקסטיז, מופיעה על הבמה של Saturday Night Live כמו הרוקסטאר שהיא: צווחת, צועקת, וקורעת את הגיטרה בדיוק ובכישרון מדהים.
האלבום Sound and Color נשמע כמו שוטטות בין הרחובות המלוכלכים של ניו יורק בשנות השבעים, קפיצה לפאב שכונתי אפלולי ומפוקפק, עם עשן סיגריות שממלא את החלל, והאור היחיד שנראה מאיר על הבמה, שם מנגנת להקה שקועה בטראנס. כאילו אין דבר אחר בעולם מלבד הרגע הזה, המוזיקה והשפעת האלכוהול.
האזינו: Gimme All Your Love

5. Miley Cyrus – Miley Cyrus and Her Dead Pets
הפעם, נפתח בהבהרה: מיילי סיירוס בעייתית מאוד בעיניי. אמנם היא מקדמת תדמית גוף חיובית ומיניות פתוחה, אבל אי אפשר להתעלם מהחיפצון המתמשך שלה כלפי נשים שחורות, ובכלל ניצול התרבות השחורה ורידודה לטובת התדמית ה״אדג׳ית״ שמיילי פיתחה בשנים האחרונות. נקווה שגם הסוגיה הזאת תשתפר לאורך הדרך, כדי שנוכל לאהוב את מיילי בלי יסורי מצפון.
הייחוד באלבום האחרון של מיילי סיירוס הוא לא בדרך ההפצה העצמאית שלו (אלבום בהפתעה הוא טרנד שביונסה התחילה לפני שנתיים) אלא בנועזות שלו – אלבום פופ פסיכדלי שלא כולל אף להיט ברור מאליו בין 23 (!) השירים שמופיעים בו. לא עניין של מה בכך, בעיקר כשנזכרים ש-Wrecking Ball היה אחד מהלהיטים הגדולים של השנה שעברה. במקום להיטים, מיילי נותנת נקודת מבט בוגרת על מערכת יחסים שנגמרה בBB Talk,  או מרגשת באופן בלתי צפוי כשהיא מספידה את הדג שלה בPablow The BlowFish.
קל לשכוח שמיילי סיירוס בסך הכל בת 22, ולמרות שכבר במשך שנים החיים שלה לא טיפוסיים לצעירה בת גילה, היא מתמודדת עם בעיות טיפוסיות: הגדרה עצמית, חברים, משפחה וחיות מחמד וגם מערכות יחסים.
האזינו: Dooo It!

 6. Sleater-Kinney – No Cities to Love
בשנת 2006 המצבה על הקבר של אחת מלהקות הרוק החשובות של שנות האלפיים, כבר הייתה מוכנה וממוקמת. זמנה של סלייטר קיני, להקת הנשים שהתעסקה בפוליטיקה ובפמניזם בלי בושה – עבר. החברות בה התפצלו לפרוייקטים אישיים, וכל אחת יצאה לדרכה.
אולי זה המחסור ביורשות לדרכה של הלהקה, או אולי פשוט געגוע, אבל השנה חזרה השלישייה לפעילות עם אלבום מבריק, נשכני, ויותר מהכל – רעב. כבר בשיר הראשון שיצא מהאלבום הן שרות ״הוציאו את גופות האלילים שלנו, קברו את החברים״. סלייטר קיני חיות ובועטות, ואל תשכחו את זה. הרעב הזה בולט בעיקר בבחירה של הלהקה להסתכל קדימה. זה לא איחוד מלא בתחושות נוסטלגיה, זה שיתוף פעולה מחודש למען עיצוב העתיד של הלהקה בכלל, ושל כל חברה בה באופן אישי.
שירים כמו Fangless, שעוסק בנוכחות של הפטריארכיה במציאות הנוכחית, רק מזכירים לנו (בהשאלה מבאטמן, אם יורשה), שסלייטר קיני הן לא הלהקה שמגיעה לנו – הן הלהקה שאנחנו צריכות.
האזינו: A New Wave

7. Grimes – Art Angels
2014 הייתה שנה קצת מסובכת לגריימס (או בשמה האמיתי, קלייר בושר). היא הוציאה את Go, שהיה להיט לא קטן וגם זכה לביקורות נלהבות, אבל השינוי בסאונד גרם לתגובות קשות בקרב המעריצים שלה, עד כדי ביטול האלבום שהיה צפוי לצאת באותה השנה.
בגלל זה מאוד משמח לראות איך גריימס הצליחה השנה להיכנס לכל רשימת ״Best of 2015" עם האלבום שלה Art Angles, בזכות, ולא בחסד. גריימס מצאה את הסאונד שנכון לה, והפעם לא היססה ללכת עליו בפול גז. לא פעם היא סיפרה איך מקטינים את החלק האומנותי שלה במוזיקה, מגדירים אותה כ-״זמרת חמודה״ ולא כמוזיקאית ששולטת על הכיוון האומנותי שלה והסגנון. לא סתם היא שרה ״ויתרת על להיות טובה כשהכרזת מלחמה״. גריימז לוקחת את כל הביקורת והעלבונות ומכוונת אותם לאנרגיה יצירתית.
האזינו: Flesh Without Blood

8. Adele – 25
וידוי: אני לא חלק מהשיגעון סביב אדל. היא, בעיניי, גלגול מודרני של ברברה סטרייסנד – זמרת מבריקה, אבל הרגש שלה מהונדס מידי. כמו כינורות שנועדו להיכנס בדיוק בסצנת מוות בסרט, הכל מחושב בכדי לגרום לי לדמוע.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהבחורה הפרטית והצנועה הזו מעיירה קטנה באנגליה מצליחה לעצור את סיבוב העולם בכל פעם שהיא פותחת את הפה, ואי אפשר לבטל את הכוח שיש במילים שלה – עובדה שמיליונים ברחבי העולם מצליחים להתחבר לרגש ולמסר שלה.
האזינו: Hello

9. Florence and The Machine- How Big, How Bold, How Beautiful
לפלורנס וולש יש סיפור מקסים על האופן בו גילו אותה, והפכה מזמרת אלמונית לכוכבת. במהלך מסיבה, וולש תפסה את מי שהפכה למנהלת שלה בשירותים ושרה לה את Something's Gotta Hold On Me של אטה ג׳יימס. איזה מזל שהאירוע המקרי הזה התרחש, כי הקול של פלורנס הוא כוח טבע. עם העוצמות והנפח שהיא תופסת מעל המוזיקה שמלווה אותה, היא כמו מטיפה דתית, מגרשת שדים ואז רוקדת איתם.
הדילוגים בין מקהלה, לחצוצרות ולגיטרות רוקאנ׳רול טיפוסיות, הולכים יד ביד עם ההוריקן שיוצא מהגרון של פלורנס. שניהם יחד דורשים שתצטרפו בצעקה.
האזינו: What Kind of Man

10. FKA Twigs – M3LL155X
הצליל והסגנון של FKA Twigs כל כך מוגדרים ובטוחים בעצמם, שקל לשכוח שמדובר בצעירה בת 27. היא יוצרת מעין עולם מקביל, אפוקליפטי, שכולו קרוב ומוכר לעולם שלנו. העוצמה טמונה בכל הצדדים המנוגדים שטליה ברנט מראה: היא עוצמתית אבל רכה, שולטת ועדינה בו זמנית. איכשהו, בתוך כל הביטחון הזה היא עדיין מפקפקת בעצמה – ״אני כבר רוקדת בצורה סקסית?״. האלבום של ברנט הוא למעשה EP, ״האזנה מקוצרת״, סך הכל 16 דקות. אפילו לג׳ורג׳ אורוול לקח יותר זמן ליצור מציאות חדשה.
האזינו:M3LL155X

ואחת לשנה הבאה: Janet Jackson – Unbreakable
ג׳נט ג׳קסון תמיד פעלה בצלו של אחיה הגדול מייקל. העובדה הזו ליוותה אותה מתחילת דרכה המקצועית והיא התייחסה אליה הרבה – אם זה בדואט המשותף של האחים, או בכיוונים המוזיקליים שפנתה אליהם. עכשיו ג'קסון מרשה לעצמה לחזור לדמות הנפרדת שיצרה בשנות ה90 (Rhythm Nation האייקוני) ובמקביל למתוח את הגבול של הדמות הזו. היא עוברת בין השפעות מג׳וני מיטשל ללהיטי מועדונים וגורמת להכל להישמע לא רק טבעי, אלא נכון ומחמיא לקול שלה. זה עדיין אלבום R&B, אבל יש פה נינוחות וביטחון עצמי. ג׳נט יודעת מה עובד לה ומה מתאים לה.
האזינו: No Sleep

ולסיכום: 11 המוזיקאיות כאן הן נשים בעלות השפעה, ורובן גם מתייחסות לפמניזם באופן פומבי וחשוב. הפעם החלטנו להתמקד במוזיקה נטו, ולאו דווקא באג'נדות הפמיניסטיות של היוצרות. עצם העשייה וההכרה במוזיקה שלהן הן אקט פמיניסטי. הנוכחות שלהן בתרבות הפופ והעצמאות והדוגמה שהן מהוות, עומדות כולן בזכות עצמן.

לחיי שנת 2016 פורה, נשית ומוזיקלית!