13 סיבות לראות את "13 סיבות"

כותבת אורחת: רוני קידר

את "13 סיבות" ראיתי ביממה אחת. קיוויתי שזה יעזור לי לשכוח את הכאב הפיזי שעובר עלי כתוצאה מעקירה כירורגית כפולה שעברתי באותו יום – אבל טעיתי. כאב לי יותר. למרות הוואליום והנורופן. אבל זה היה כאב חשוב.

"13 סיבות" היא סדרה חדשה בנטפליקס. הסיפור מבוסס על ספר בעל אותו שם שיצא ב-2007. לא קראתי אז אין לי מושג אם זה דומה ולא באמת אכפת לי. הגיבורה שלנו היא האנה, שם פופולרי בימים אלה לגיבורות אמריקאיות. האנה מחליטה למות ויש לה הרבה סיבות לעשות זאת. 13 סיבות זמניות שהיא לא חשבה שאי פעם יעברו לה. כולנו היינו שם ואם לא היינו אז אל תדאגו, זה בדרך.

האנה מקליטה את סיפורה על קסטות וכל צד של קסטה היא פרק בו היא מספרת על אירוע נוסף שקרה שהוביל אותה להאמין שאין לה סיבה יותר לחיות. הגיבור שמאזין לסיפורה הוא קליי (החתיך מהסרט "לא לנשום"). הוא מקשיב ומת לדעת מתי הוא מופיע בקלטות. בעוד שאר האנשים מהתיכון שלה שמהווים סיבות למותה של האנה – מאזינים, מדחיקים ומכחישים את מעורבותם – קליי לוקח אחריות מלאה על הכל ורוצה לנקום, הוא רוצה לעשות משהו. הוא רק רוצה שכל זה יהיה הגיוני ושהוא יבין למה הבחורה שהוא כל כך רצה שתחיה – שמה קץ לחייה. אתם חייבים לראות את הסדרה הזו. למה? הנה 13 סיבות:

  1. זה יעיר את המצפון הרדום שלכם – ילדים עושים דברים רעים. הם מבינים למה רק כשמאוחר מדי. זה יכול להיות בגלל לחץ חברתי, זה יכול להיות בגלל סביבה, זה יכול להיות כי ככה חינכו אותנו או כי אנחנו במרד שמסנוור לנו את שיקול הדעת. אפילו הגיבור שלנו ששונא את חבריו לתיכון כשהם מתנהגים בבריונות, נוהג כבריון כדי לנקום – וממשיך את המעגל. הסדרה הזו תזכיר לכם את הדברים הרעים שעשיתם ושעשו לכם. אבל יותר מזה – היא תזכיר לכם שיש לכם מצפון ושזה טוב שהוא שם. תשתמשו בו. תיזכרו שכשאתם הולכים ברחוב ומחייכים לאדם זר – אולי הוא קצת פחות ירצה למות. תמיד יש מישהו ברחוב שרוצה ללכת הביתה ולהתאבד – החיוך שלכם יקשה עליו.
  2. דרך להכיר את הילדים שלכם – "13 סיבות" תעמיד אתכם מול האמת שאתם הכי מפחדים ממנה. אתם לא מכירים את הילדים שלכם ואתם גם לא תכירו באמת. ברגע שתשלחו אותם לבית הספר – החיים שלהם זה הימור. כל הכסף שבעולם וכל החום – לא באמת יעזור לכם לשלוט במי הילד שלכם ובאיזה מין אדם הוא יהיה, ויותר גרוע – במה שעושים לו. יכול להיות שהבן שלכם בריון או אנס או סובל מהתעללות בבית הספר. יכול להיות שבתכם אובדנית ו"קאטרית" בסתר, יכול להיות שהיא תהיה סיבה שילדה אחרת תנסה ואולי גם תצליח להתאבד. הילד שלכם לא יהיה מכונה מושלמת. אל תהיו שאננים. תוודאו טוב טוב שהילד שלכם מקבל את מה שהוא צריך ותמיד תהיו שם להתעניין. חשוב יותר מאייפון, בגדים ופלייסטיישן – תעניקו לו מוסר.
  3. כדי לא לתת לבריונות לנצח – כל התכניות נגד בריונות בבתי הספר האמריקאים איבדו מהחשיבות שלהם כשטראמפ התמנה לנשיא ארצות הברית. זה המסר הכי עצוב שיכול להיות. אותם בריונים שתופסים לילדות שלכם בתחת ואומרים להם שהן שמנות ומכוערות – מגיעים למקומות הגבוהים. הנשיא קצב מסתובב לו בקריית מלאכי ומחפש עוד קורבן. זאת המציאות. אבל אולי אם מישהו היה עוצר אותם בעבר, אומר להם, מודע אליהם – הם לא היו מצליחים להתברג? בולשיט. העולם חרא. תראו את השרים בממשלה שלכם ואיך הם מתנהלים. הדבר היחיד שאתם יכולים באמת לעשות – זה לא להיות כמוהם ולא להצביע להם. וזה הרבה.
  4. אל תשכחו את האונס שלכן – שוב, האנסים מגיעים למקומות הגבוהים. הרבה מהם גם לא מחשיבים אונס כאונס. בגלל שיש מודעות עכשיו וקל להגיע למסקנה שכמעט כל אישה "נאנסה" – מורידים מהערך של זה. אונס זה אונס. זה לא משהו שאמור להיות, אל תתנו לזה להיות נורמלי ובסדר. זה לא. נאנסתן, נאנסתם, תחזיקו את זה חזק. ותפיצו את האנס. גם אם לא משטרה, ספרו לחבריכם/חברותיכן ממי להתרחק. שקט אוכל מבפנים, שקט הורג. נכון שמשטרת ישראל חובבת אונס, אתן לא חייבות להתלונן אבל תפיצו את השם של המניאק. תגידו לאחותו ולאמא שלו ולחברה שלו ולאנשים שעובדים איתו. זאת המהפכה החדשה, בנות. אין לנו ברירה.
  5. זאת הטלויזיה שבאמת מגיעה לכם – עזבו את התאגיד. גם אם יהיה או לא יהיה – אין אף אחד בטלויזיה הישראלית שיש לו ביצים לעשות סדרה כזאת. המיינסטרים האמריקאי מכיל התאבדויות וגוף שמן ערום. תתמודדו. בארץ (אני כמובן מכלילה, ברור שיש יוצאי דופן) תקועים בלייט, בכאילו, בסימונים, בפרווה. בשאר העולם כבר יודעים – טלויזיה טובה היא טלויזיה לא כשרה. ואנחנו מדינת היהודים בפיגור – נדפקתם. אומץ טלויזיוני יגיע אלינו בוודאי בעוד עשר שנים. עכשיו הם עסוקים בללטף אתכם ולבדר אתכם – לא בלהראות לכם איפה אתם חיים ואיפה כואב לכם. גופי הטלויזיה שלכם מפחדים שלא תבינו. אולי בגלל שאתם מצביעים ביבי כבר תשע שנים. הם לא מבינים שאתם רואים גירלז, שראיתם דקסטר, שקראתם בוקובסקי, שאתם יודעים שראש הממשלה שלכם נוכל ושקרן. חשוב לומר שיש פה יוצרים מבריקים ומדהימים – וזה לא קשור אליהם. גופי הטלויזיה שלכם בישראל מתעלמים מהאי קיו שלכם ומביאים לכם את שיא הבינוניות. מגיע לכם יותר. מגיע לכם נטפליקס.
  6. בשביל האוזניים שלכם – איזה פסקול, אלוהים. איזה יופי. מפתחות מוזיקליים ללב שלכם. לא תתחרטו. תקשיבו לשירים ותקשיבו טוב.
  7. כדי להזכר בדברים הפשוטים– אלו היו הימים; קסטות טייפ, אופניים לא חשמליים, הורים לא גרושים. הסדרה מתרחשת ב2017 – אבל עם אלמנטים מהעבר, כשהיינו ילדים. כשהסתכלנו עמוק בעיניים ולא עמוק בווטסאפ. כשהסתכלנו על מפה ולא בוייז. אולי תרדו מהאופניים החשמליות המטופשות שלכם ושאר המכשירים המשונים האלה שאתם קונים – ותחזרו להיות קצת בני אדם. עם רגליים. ומוח. זה ישתלם לכם.
  8. בשביל להזכיר לכם שחברה בריאה מתחילה בכם – כריסטיאן סלייטר אמר את זה ב"מלכות הכתה". בית הספר הוא החברה. והחברה שלנו, גם בתיכונים וגם בחוץ – על הפנים. יש לכם ממשלה שמרעילה אתכם בגזענות, צבא שמרעיל אתכם באלימות, עם כבוש שקיים פה גם אם נתעלם ממנו, חרדים שמקבלים זקפה מדרדסים ושמאלנים שלא מבינים איך הכל הדרדר כל כך מהר ובטוחים שהפתרון הוא הפוך עם סויה. אבל חשוב בתהו ובוהו הזה לזכור – אתם החברה. השינוי הקטן שתעשו כשתתנהגו כמו בני אדם בכביש, ברחוב, בקופת חולים יכול לחלחל גם בחברה הכי אלימה והכי משוגעת – החברה הישראלית. תהיו טובים ותתאפקו. תהיו נחמדים. רוב הסיכויים שיעיפו אתכם מהאח הגדול הרבה לפני הגמר – אבל לפחות לא תסתכלו במראה ותראו את שרון גל. כמו שאחד מהשירים בפסקול של הסדרה אומר: KILL EM WITH KINDNESS.
  9. כדי להזכיר לכם שבית ספר הוא לא הסוף – המורים שלכם נכנסו למקצוע כדי לחנך ועל הדרך הם התעיפו ושכחו. התנאים במשרד החינוך ושר החינוך המשוגע שלכם לא עוזרים. זה לא שלא אכפת להם מכם, זה שהם שכחו שאכפת להם. אל תשכחו שבית ספר והחרם, האלימות, האכזבות, הריבים – הכל זמני. בעולם האמיתי תוכלו לבחור את הסביבה. בכל אספקט של החיים יהיה חרא – תבחרו היטב את החרא שאתם רוצים להתמודד איתו.
  10. כדי שלא תשכחו שהרעים יקבלו את שלהם – למרות שהאנה לא שורדת לראות את הצדק שנעשה – הצופים כן. וזה משמח קצת. אנחנו חייבים להאמין בזה. בזה שהרעים סובלים ומתחרטים. למרות המקום שאנחנו חיים בו. טראמפ יפול. ביבי יפול. ויהיה פה נעים. מתישהו.
  11. כדי להזכר שבדידות זה נורמלי – כמה בודד הוא אדם שלא משתף. נולדנו לבד ונמות לבד אבל באמצע – יש דרכים להנעים את זמננו. יש חברים וגם כשהם לא נותנים לנו את מה שאנחנו צריכים – צריך לזכור שאנחנו לא באמת לבד. אם מחפשים חזק מוצאים אנשים כמו טוני וכמו קליי. ואם אנחנו כן מרגישים הכי לבד בעולם – זה מאד זמני. בדידות זה נורמלי וזה עובר. אולי זה הוואליום מדבר. גם הוא חבר שלי.
  12. כדי לזכור שעצב זה סיבה להמשיך– אם עצוב לכם מהסדרה הזו – סיבה שהלב שלכם עובד. זה תזכורת שאנחנו חיים. השיא שלי היה בסוף הסדרה כשהאנה התאבדה (זה לא ספוילר כי כבר הבנו את זה). הסצנת התאבדות הזכירה לי סצנה מהסרט שלי "סופעולם". מיררתי בבכי על מותה של האנה, על הכאב שלה, על מה שעשו לה. בכיתי הרבה יותר עליה מאשר שאני בוכה על חבריי האמיתיים כשמשהו רע קורה להם. יכול להיות שאני חרא של בן אדם. אבל האנה גרמה לי להרגיש בחיים. לא סתם מזדיינים הכי הרבה בזמן שבעה. כשהווליומים גבוהים (לטוב או לרע) – אלו הרגעים ששווה לחיות למענם.
  13. כי אולי זה ישנה אתכם – אתם יכולים להסתכל על הסדרה ולהגיד שהאנה היא כמו כל בחורה או בחור שקשה לו בתיכון. קצת הטרידו אותה, צחקו עליה, דחו אותה, לא אהבו אותה מספיק, אולי גם אנסו אותה – אז מה? אולי אתם אומרים לעצמכם "מה לעשות? היא רגישה מדי". אבל אולי יש מה לעשות. מה אם האנה היא הנורמלית? מה אם היא צודקת בכך שכואב לה מדי? אולי אנחנו, שהופתענו רק מרצח רבין, אבל התרגלנו עם השנים לפיגועים, לשחיתות, לאונס, לתאונות דרכים – אנחנו אלה שטועים? מה אם העור שלנו עבה מדי והעור של האנה בדיוק במידה שעור של אדם נורמטיבי אמור להיות? מה אם האנה מסמלת את המוסר שכבר נקבר מזמן? מה אם אנחנו קהים מדי? מה בדיוק נורמלי בלשמוע על מאה ילדים סורים שמתים מהתקפה כימית ולהישאר אדישים? אנחנו נורמלים? באמת? פה זה הרגע שלכם לעצור ולשנות. להשתנות. אפילו אם זה ליום, לשעה, לרבע שעה – משהו בסדרה הזו, אם תרצו, יגרום לכם להיות אנשים טובים יותר. העולם מלא טוקבקיסטים אכזריים שרק שופטים אותך, אנשים שלא נזהרים עליך, שלא שומרים עליך. וכשאתה רואה את זה מול העיניים – יש לך רגע שאולי תחליט להשתנות בו. ולהיות טוב יותר. בני אדם יכולים להיות סיבות למות – אבל אתם יכולים גם לבחור להיות סיבה של מישהו לחיות. עזבו את כל מה שאמרתי לפני. זה הכי חשוב. אם הסדרה הזו לא תשנה אתכם לטובה – כנראה שמאוחר מדי. אתם כבר ציניים, אולי ויתרתם ואולי אתם פשוט חלק מחברה רקובה שגם בניתוח כירורגי כפול אי אפשר לעקור אותה. אם כך, צר לי שבזבזתי את זמנכם. רק בריאות.

השאירו תגובה

2 תגובות

  1. סדרה מדהימה. אני ראיתי אותה אולי קצת מוקדם מדי ואני עדיין לא בתיכון (וגם לא בחטיבה) וכן דילגתי על התיאור של ההתאבדות שלה כי ידעתי שיהיה לי קשה לראות אבל אהבתי נורא את הסדרה הזאת כן היו חלקים שזה הרגיש כאילו הולך להיות ואז הרסו את זה כמו שכל סרט/ספר/סדרה טוב עושה אבל היו חלקים של פשוט דברים נחמדים כמו בחלום שלו מהנשף שזה היה חמוד ומוזר כזה. ובקיצור אני מסכימה לגמרי עם מה שכתבת.

  2. סדרה מדהימה ומזעזעת. לא הצלחתי להירדם אחריה, וראיתי דבר או שניים בחיים. אני חושב שאף פעם לא הייתה סדרה כל כך אמינה (כן, יש הרבה חורים בעלילה, אבל עדיין) על בני נוער, ובכלל על חוויות קשות כמו אונס, אלימות, בריונות. כאילו עד היום אלה היו נושאים שאנשים מצקצקים עליהם ושואלים איך זה קורה ואיפה זה קורה ובטוח לא אצלינו.
    אהבתי את הכתיבה ליאור, ואני מסכים, הסדרה הזאת היא מהפכנית, ואני בטוח (או אולי סתם תמים) שהיא תשפיע על אנשים רבים להיות יותר נחמדים, לשים יותר לב וכו'.