אלבומי העשור של נשים במוזיקה הישראלית
אין דבר כזה דירוג אובייקטיבי של מוזיקה, ואיך אפשר בכלל לבחור רק אחד? או עשרה? אז הנה כמה אלבומים מעולים שיצאו כאן בין השנים 2010-2019

ביום חמישי האחרון שודר ב"כאן 88" המצעד של אלבומי העשור הישראלים. ככל שהתקרבו למקומות הראשונים, הייצוג לנשים ברשימה הלך והתמעט, באופן שדי משקף את מקומן של נשים גם בתחומים אחרים בחברה: ככל שעולים גבוה יותר בהיררכיה – יהיו שם פחות נשים. למען האמת, אני לא חושבת שאפשר להתיימר לדירוג אובייקטיבי של מוזיקה, בין אם הוא מבוסס על חוכמת ההמונים ובין אם מבוסס על חוכמת המבקרים או העורכים. וכמו שאומרות אצלנו בפוליטיקלי: "אובייקטיבי זאת מילה של בנים". ולדרג – זה כבר בכלל של הפטריארכיה. אנחנו כאן כדי לקדם שוויון, לא היררכיות מדומיינות.

הרשימה הזאת היא לא תגובת נגד למצעד של כאן 88 (או לכל מצעד אחר בכל תחנה אחרת בעשור האחרון) – זאת פשוט נראתה לי כמו הזדמנות טובה להיזכר במוזיקה מעולה מהעשור האחרון שיצרו נשים. אז בחרתי עבורכן כמה אלבומים שלדעתי האובייקטיבית כדאי להקשיב להם, אחד לכל שנה: 

2010: כיס אוויר/ רוני אלטר

כבר כמה שנים שרוני אלטר גרה ופועלת בפריז, ובשנים האחרונות היא שרה בעיקר באנגלית. אבל אלבום הבכורה שלה, "כיס אוויר", כולו בעברית, וכולל בתוכו לא מעט שיתופי פעולה: למשל עם ורד קלפטר, שכתבה והלחינה את השיר המופלא ושובר הלב "נמרים", או עם קורין אלאל, שהלחינה שני שירים באלבום. השיר שממנו נלקח שם האלבום, "ערומה" ("ערומה בכיס אוויר/ הכאב מסתובב על ציר"), ואחד היפים ביותר בו, נכתב על ידי עינב ג'קסון כהן, והולחן על-ידי אלון לוטרינגר. באלבום היא גם שרה דואט עם אביה, נפתלי אלטר, שהלחין את מילותיו של אלתרמן בשיר "הבכי", בביצוע שלא ישאיר אתכן אדישות.

אלטר נותנת לא מעט מקום ליוצרים ויוצרות אחרות באלבום הזה, אבל הקול שלה והאינטרפרטציה הפרטית הם אלו שנותנים ומכתיבים את הטון של האלבום, שכולו יצירה אחת שלמה: עצובה, דוקרת, ערומה וחשופה. בשיר "למות קצת", אחד הבודדים באלבום שאלטר כתבה, היא שרה: "החלון שלי פתוח לבפנים/ אני נמשכת ואתם לא מרגישים/ יום אחד תגלו אני אינני/ רחוקה בלי מילים // איך זה תמיד עובר כל כך לאט/ חבל שאי אפשר למות לקצת". עם הלחן המקליל של אלון לוטרינגר וקולה הרך והעוטף של אלטר, משאלת המוות מעולם לא נשמעה כל כך יפה. כי מי מאיתנו לא היתה רוצה לפעמים למות לקצת, ואז לחזור אחרי שהכל כבר הסתדר?

המלצות לאלבומים נוספים מ-2010: שילה פרבר שרה אלתרמן/ שילה פרבר, כל החתיכים אצלי/ כל החתיכים אצלי, אגו/ ירונה כספי, קצת אחרת/ רוני דלומי, אה אה אה אהבה/ אפרת גוש
יצא בסוף 2009, אבל לא יכולתי שלא להתייחס אליו: אלבום הבכורה של דניאלה ספקטור

2011: עץ נופל ביער/ עינב ג'קסון כהן

"אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל..?" על השאלה הפילוסופית הזאת עינב ג'קסון כהן לא ממש מתיימרת לענות באלבום הבכורה שלה, אבל היא כן מצליחה להעביר היטב את התחושה של עץ שנופל על הלב שלך, מרסק אותו לרסיסים, בעוד שאת הצעקה שלך אף אחד לא שומע: "אז אם אני רוצה/ להכיר את הצער/ כמה שאצרח/ זה עץ נופל ביער". אבל עינב ג'קסון כהן לא צועקת ובוודאי שלא צורחת; היא שרה בשקט, מלווה בפסנתר התמידי שלה, וכשיד אחת פורטת על הקלידים, היד השנייה אוחזת תער. עם אצבע על הדופק ואצבע בגרון, כמו בשיר אחר באלבום ("שיר הרס". עצמי), היא מפלרטטת עם הכאב ועם החושך הפנימי, ואת הסכין שמופיעה במערכה הראשונה היא תנעץ בלב שלכן במערכה השלישית; מדויקת, חדה ופוצעת. כי עינב ג'קסון כהן לא מרחמת לא עצמה ולא על המאזינות שלה, אבל הקול שלה והפסנתר שעוטפים ברכות את כל העצב הזה יגרמו לכן רק לבקש עוד ועוד מהדבר הזה. 

עינב ג'קסון כהן היא מוזיקאית די מינימליסטית, גם בכמות וגם באיכות. היא לא מוציאה הרבה אלבומים (תזמנתי פעם ב-7 שנים), והלחנים והעיבודים לשירים שלה מתבססים בעיקר על פסנתר (ועל אורגנית קאסיו, כשהיא ממש רוצה להתפרע). היא פשוט לא צריכה יותר מזה בשביל ליצור אלבום שהוא כולו ניתוח לב פתוח. 

המלצות לאלבומים נוספים מ-2011: Time for Creation/ תמר אייזנמן, שני פלג/ שני פלג, 101/ קרן אן, המראות ונחיתות/ רונה קינן, Safe & Sound/ מאיה איזקוביץ', Nili Fink/ נילי פינק

2012: Robin/ אפרת בן צור

מוזיקאית נוספת שלא מרבה להוציא אלבומים, וחבל, היא אפרת בן צור. אמנם לאחרונה היא הוציאה את האלבום המעולה "עיר מרוחקת", שגם כתבתי עליו כאן ממש לא מזמן, אבל קדמה לו המתנה של שבע שנים. נראה שבן צור נמשכת במיוחד לשירי משוררות: האלבום "Robin" שיצא ב-2012, כולו מורכב מלחנים שלה לשירים של אמילי דיקנסון, המשוררת האמריקאית בת המאה ה-19. לא בחירה טריוויאלית במיוחד. אבל מה לאפרת בן צור ולטריוויאילי.

בן צור היא מעין מכשפה מודרנית, אם אפשר לעשות לתואר הזה ריקליימינג לרגע: גם כשחקנית על במה, וגם כמוזיקאית, היא פשוט תכשף אתכן בעוצמות שלה. באלבום הנוכחי היא צוללת לאפלת הנפש ולתחושת הניכור והבדידות שבשירים של המשוררת האמריקאית, מקימה אותם לתחייה ומעניקה להם אינטרפרטציה אישית. יש לבן צור טביעת אצבע מוזיקלית די ייחודית, והיא תמיד מצליחה לקחת שירים, גם כאלו שכתבו אחרות, ולהפוך אותם ל"שלה". 

המלצות לאלבומים נוספים מ-2012: שמחה ועצב/ יעל דקלבאום, זוהר/ קרולינה, A Paris/ ריף כהןמאפיה של אישה אחת/ ירונה כספי, My Middle Name is Misery/ רות דולורס וייס

2013: אספר לך أحكيلِك/ לונא אבו נסאר

לונא אבו נסאר שרה בעברית ובערבית. והיא לא משלבת רק בין השפות השונות; האלבום שלה משלב גם שירים שקטים עם שירים קצביים יותר, והשפעות של מוזיקה מערבית עם השפעות של מוזיקה ערבית. ואל תבקשו ממנה לבחור בין השפות, הזהויות או הז'אנרים המוזיקלים האלו, שחיים אצלה בקיום משותף וטבעי. אמנם קשה לחמוק מהפוליטי, בימים שבהם לשיר בערבית כבר נהיה אקט רדיקלי, אבל השירים של אבו נסאר הם קודם כל מאוד אישיים. בשירים שלה היא לא רוצה לדבר על הסכסוך הלאומי, אלא דווקא על זה הפנימי והפרטי. והיא עושה את זה מצוין, בכל שפה ובכל ז'אנר מוזיקלי שתבחר, בשירים כמו "רכבת", "בינת מין", "צלקת", או "מישוואר". האמת היא שפשוט אין שירים לא טובים באלבום הזה.

שיר הנושא באלבום, "אספר לך", ראוי בעיניי לתואר "השיר הכי עצוב בעולם" (או לפחות אחד מהחמישה). בשיר היא נכנסת לנעליה של האם שפונה לילדתה: "רוצים לקחת אותם ממני/ כשתגדלי/ תביני/ רק תזכרי/ כולם רעים/ כולם רעים/ תקשיבי לי". תעדכנו אם הצלחתן להקשיב לזה בלי לבכות.

המלצות לאלבומים נוספים מ-2013: ואיך אצלך/ חוה אלברשטיין, Step into my World/ מרינה מקסימיליאן, מעליי דממה/ אהובה עוזרי, 6:28/ טליה אליאב, כל החיות ידעו/ נינט טייב, כלבי רוח/ כלבי רוח, לא הספיקה שמש/ טל אורן, ראשון/ תמר פילוסוףאניה בוקשטיין/ אניה בוקשטיין

2014: בשפת בני האדם/ רות דולורס וייס

רות דולורס וייס היא טעם נרכש; סביר להניח שגוון הקול הייחודי וההגשה המעט תיאטרלית של השירים לא מחליקים לכולן בגרון כל כך בקלות. וייס היא גם קודם כל משוררת, לא רק Singer-Songwriter, והשירים שלה היו יכולים לעמוד בפני עצמם, כשירה (poetry). זה בא לידי ביטוי כבר באלבום הקודם והמצוין שלה ("בעברית"), ובאלבום השני היא שוב מביאה עמה את השילוב שבין פגיעות לעוצמה, כשהיא ממשיכה לחקור באמצעות המילים והמוזיקה את העולם: את הטבע, האור והחושך, את עצמה ואת משפחתה, את החיים והשבריריות שלהם.

ואולי "שבריריות" היא המילה המתאימה לתאר בה את רות דולורס וייס ואת המוזיקה שלה; את הקול שלה, שלמרות העוצמות שלו תמיד נדמה שעוד רגע יישבר, את הסערה הפנימית, את תחושת האאוטסיידריות התמידית, והאופן שבו היא מרגישה שהיא אינה "דוברת את שפת בני האדם" (בשיר "מבוישת"). האדם הוא יצור חברתי, ואינו יכול לשרוד מחוץ לקבוצה, ואם היא אינה דוברת את שפתם, אם היא אינה מובנת לקבוצה ואינה יכולה לתקשר עם שאר בני אדם – הרי שמדובר בגזר דין מוות. והמוות והאובדן אכן נוכחים באלבום הזה, אך לא פחות מהם – גם החיים וההמשכיות שלהם ("מאמצת את ילדיי אל חייקי"). והכל, כאמור, כל כך עדין שברירי: "הכל לאבד/ החיים יפים מנשוא". ואיך שיופי יכול לרפא.

המלצות לאלבומים נוספים מ-2014: כל הדברים היפים באמת/ דניאלה ספקטור, שרות חוה אלברשטיין/ עבודה עברית, Mirror Maze/ אלה רונן, אסתר רדא/ אסתר רדא, לחם אהבה/ עלמה זוהר, נגה שלו/ נגה שלוג'יין בורדו/ ג'יין בורדו, דת בית אלוהים אהבה/ קובארי

2015: רופאה במערב/ הילה רוח

אי אפשר באמת לסכם את העשור הזה בלי להזכיר את הילה רוח. וכל מי שראתה אותה על במה פעם בוודאי מבינה על מה אני מדברת. הילה רוח בהחלט יודעת מה היא עושה: כיוצרת וזמרת, גיטריסטית, ומפיקה – רוח היא אחת המוזיקאיות הבולטות ברוק הישראלי כיום. לאחר שנפרדה מההרכב "כלבי רוח" אחרי אלבום משותף, היא יצאה לדרך עצמאית, וב-2015 הוציאה את "רופאה במערב". בשנה שעברה הוציאה את אלבומה השני, "מוסיקה לפרסומות".

היא גדלה בבת ים ("פרדוקס קו החוף/ מבת ים/ עד אינסוף") וחיה בתל אביב ("שמעתי חברים מדברים בגנותך/ ושיתפתי פעולה"), ובשני האלבומים שהוציאה עד כה היא מצליחה לזקק ולתרגם לסיפור עם מילים ולחן את חוויות החיים של אישה ש"תכפ בת 30", על הקו שבין צפון בן יהודה לאלנבי ופלורנטין. מצוידת במנעד קולי מרשים וביכולות אדירות כפרפורמרית, במוזיקת אינדי-רוק, בשירי משוררות, או עם סאונד יותר אלקטרוני – אל תנסו לצמצם ולהכניס אותה לאיזושהי משבצת; כי הילה רוח הרבה יותר מדי מגניבה בשביל זה.

המלצות לאלבומים נוספים מ-2015: ID/ דאנה איבגי Habib Galbi/ A-Wa, סער ליבן/ עזה תל אביב, It's Ok I'm Alone/ Nomke, מלכת השושנים/ עדן בן זקן, אנוש/ יעל דקלבאום, לימבו/ תמר אייזנמן, לפני שהשמש עולה/ טל גורדון, מה יגידו/ חן רותם, לפני השינה/ ענת מלמודBlue Bound/ נועה בביוף, עושי הסיכומים/ נועה שמר

2016: 2023/ איה כורם

האלבום "2023" נקרא על שם השנה שבה איה כורם היתה אמורה להשתחרר מהחוזה הדרקוני שחתמה בגיל צעיר מאוד מול חברת התקליטים שלה. עד אז, על פי החוזה, חברת התקליטים היתה בעלת הזכויות על כל המוזיקה שאיה כורם תעשה. לאחר מאבק משפטי ממושך, כורם הצליחה להשתחרר מהחוזה. בינתיים היא גם קידמה חקיקה של חוק שיעזור למוזיקאים אחרים במצבה (מוכר גם כ"חוק איה כורם"), שעבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת ב-2017. 

האלבום, אותו שחררה מיד לאחר שהשתחררה מחברת התקליטים, מספר את סיפורו של אלכס (בקולו של יובל מסקין), שחי בשנת 2023, ומכר את המחשבות שלו כדי להתפרנס. האלבום כולל קטעי קישור שבהם אלכס מדבר, וביניהם שירים שמבוצעים על ידי מיטב האמנים: דני ליטני, אפרת גוש, ארקדי דוכין, רונה קינן, אלון עדר וקרן הדר, דנה עדיני, ישי לוי, נילי פינק, יהוא ירון, נצ'י נצ', דניאל זמיר, מזי כהן ולאה שבת. איה כורם מבצעת בעצמה רק את השיר האחרון באלבום. זה אלבום מורכב ומעורר מחשבה, שעוסק בשאלות של השלכות הטכנולוגיה, שעבוד, חופש, ובחירה. ומעבר לזה, הוא גם מאוד מאוד יפה. 

המלצות לאלבומים נוספים מ-2016: רחל ירון/ רחל ירון, סיפור אופטימי/ דיקלה, גולה גנדום/ מורין נהדר, שמונה שורות/ נעמי חשמונאי, ארמון מחול/ האחיות ג'משיד, שירלי קונס/ שירלי קונס, Bint El Funk/ Bint el Funk, , אל החצר הגדולה/ טל פוגלמכתבי אהבה/ שילה פרבר, FARSH/ Deaf Chonky

2017: ניתוקים/ שני פלג

במילה אחת: וואו. ביותר מילים: אם ענבל פרלמוטר ופיג'יי הארווי היו עושות ילדה, היתה יוצאת להן שני פלג. אבל מעבר לזה שהוא פשוט אלבום רוק מצוין, "ניתוקים" הוא גם אלבום חשוב. הוא חשוב כי פלג לא נרתעת מעיסוק בנושאים הכי טעונים באופן ישיר ובלתי מתנצל, ובגוף ראשון: אונס, מלחמה, אלימות, והחיים ברחובות. והעולם, כפי שמצטייר דרך העיניים, הקול והגיטרות של שני פלג, הוא מקום די קשוח. "או שאתה מרים ידיים או שאתה נלחם", היא שרה ב"רפונזל". זה עולם של מלחמת הכל בכל, שבו החזק שורד. ולמרות זאת, יש לה את האומץ לא רק להילחם ולשרוד, אלא גם לבטא עצב, קושי ופגיעות ("שוב מחיאות כפיים/ דמעה בצד העין/ אכזבה זוחלת בגרון", "הקוסם"). "ניתוקים" הוא אלבום שצריך לבוא עם אזהרת טריגר; אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אלבום העיף לי את המוח, נתן לי בוקס בבטן, שבר לי את הלב, ולמרות זאת גרם לי לרצות לחזור אליו שוב ושוב. 

פלג שולטת היטב במנעד הקולי המרשים שלה, ובאמצעותו היא מסוגלת להביע כל מנעד של רגש, ולספר את הסיפור דרך עיניהן של הדמויות שכתבה. היא יכולה לצעוק איתו או לשיר בשקט, לתת לך אגרוף לרקה, כמו ב"יום חדש" או דווקא להרוג אותך ברכות, כמו ב"הדוד גיבור", כשהיא מלווה בטריו מהודק של גיטרה-בס-תופים. הצעקה שלה אותנטית, היא יוצאת מהבטן, ונכנסת ישר ללב. לפעמים זה מרסק, ולפעמים זה דווקא מאחה – אבל זה בדיוק מה שמוזיקה טובה אמורה לעשות. 

המלצות לאלבומים נוספים מ-2017:  دوامة \ מערבולת/ לונא אבו נסאר, בוא נדבר אמת/ נרקיס, שבעה שירים/ איה זהבי פייגלין, אני יודעת שמדובר בסוף/ יעל איזנברג, Off the Radar/ Noga Erez, כלום לא עובר על ידי/ דניאל רובין,  Consolidate/ Folly Treeצעדי רדיפה/ עומר מושקוביץכן/ תמר לינדר, Remember Roses/ לולה מארש, שרה שרה/ שרית חדדויקטוריה חנה/ ויקטוריה חנה, Different Eyes/ אסתר רדאמקום/ FLORA

לסיכום שנת 2017 במוזיקה באתר פוליטיקלי קוראת

2018: מקום/ שרון טובה לוי

אם דנה ברגר ודיקלה היו עושות ילדה, היתה יוצאת להן שרון טובה לוי. שט"ל, שזכתה לאחרונה בפרס אקו"ם לעידוד היצירה, הוציאה לפני כשנה את אלבומה השני והמצוין, "מקום". כמו בשיר הנושא, גם באלבום כולו נראה שהיא מחפשת את המקום שלה בעולם, כשהיא נעה בין הרצון להתקרב, להשתייך ולהיות נאהבת, מצד אחד, לבין הרצון (והצורך) לשמור על האינדיווידואליות שלה, מצד שני: "לֹא הָיָה בִּי מָקוֹם/ הִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת/ הַמְּנֻסָּה/ לֹא הִשְׁאִירָה מָקוֹם/ אֲנִי שַׁיֶּרֶת פְּלִיטִים/ וְיֵשׁ לָנוּ בֹּץ/ עַל הַמֵּצַח/ וּבַסּוֹף הָעוֹלָם/ יֵשׁ/ בְּאֵר עֲמֻקָּה ("מקום").

עם השפעות של אום כולתום, אלה פיצג'רלד, ומוזיקה קלאסית – קשה לשייך אותה לז'אנר מוזיקלי כזה או אחר; בלחנים, בעיבודים ובהגשה היא שומרת על ביטוי ייחודי, מה שהופך את האלבום הזה לאוסף של שירים מגוונים, מעניינים, ומצוינים. 

המלצות לאלבומים נוספים מ-2018: שני יסודות/ מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, בת זקונים/ קובארי, טוסקה/ אלה רונןאחת/ אקו, שני לבבות/ עינב ג'קסון כהן, כתר שקוף/ עדן דרסו, צבא של מכשפות/ עדי שחם, S H I R A N/ S H I R A N, קיקי מלינקי/ קיקי מלינקי, BAD INTENTIONS/ עדי אולמנסקיאוריגמי/ תמר גלעדי, לומדת ללכת/ נסרין קדרי

לסיכום שנת 2018 במוזיקה באתר פוליטיקלי קוראת/ גל כץ

2019: זמן התפוז/ רונה קינן

כאמור, אני לא מתיימרת לאובייקטיביות בכל הקשור למוזיקה, ובפרט בכל הקשור לרונה קינן. אבל דעתי האובייקטיבית היא ש"זמן התפוז" של רונה קינן הוא האלבום הכי טוב שיצא כאן השנה (והתחרות בהחלט לא קלה). שמונה שנים לאחר אלבומה הקודם, "המראות ונחיתות", קינן חזרה עם אלבום יפהפה, פוליטי מאוד, אך לא פחות מכך – גם אישי. "זמן התפוז" הוא אלבום בשל, שלם ומושלם, שנע בין האקוסטי לאלקטרוני, בין האישי לפוליטי, בין הילדות לבגרות, בין תל אביב של מטה לתל אביב של מעלה. כבר כתבתי עליו בהרחבה כאן באתר, אבל בחודשים שחלפו מאז, מהאזנה להאזנה אני מגלה בו עוד רבדים של עומק ומשמעות ועוד זרמים תת קרקעיים של יופי. 

כיאה לרונה קינן, זה לא אלבום שמח במיוחד. אבל זה עדיין לא אומר שאין בו גם תקווה לשחר חדש. אולי התפוז מת והכריזנטמה נבלה, אבל לפחות עץ הלימון עדיין פורח, בשיר האחרון באלבום ("אל תגידי לא"). ואתן יודעות איך אומרים: אם החיים נותנים לכן לימונים, אז תכינו מהם אלבומופת.

המלצות לאלבומים נוספים מ-2019: הסיפור בגדול/ דניאל רובין, The Birth of Hope/ האחיות לוז, תורי לומר/ דניאל סאן קריאף, פעם ביום/ רחל ירוןעיר מרוחקת/ אפרת בן צור, Supply & Demand/ The Paz Band, Everything Happens Only Once/ Totemo, מה שלא נאמר/ רות דנוןבמבה באיקאה/ מיקה דואריהתנגשות טובה/ ירונה כספי ויובל שפריר, Pour en finir avec le jugement de Dieu/ מאירה אשר, Imaginary Life/ רותם טלעל רצפת זכוכית/ נעמי ייבין, הגוף הזה/ שחר גוטמן, Immigrants of Lace/ סיון טלמורהגוף זוכר/ נעה סגל, אוקיינוסים/ ג'יין בורדוBayti Fi Rasi/ A-Wa

בתמונה בכתבה מופיעות עטיפות האלבומים: "ניתוקים"/ שני פלג, "בשפת בני האדם"/ רות דולורס וייס, "2023"/ איה כורם, "רופאה במערב"/ הילה רוח, "אספר לך"/ לונא אבו נסאר, "עץ נופל ביער"/, עינב ג'קסון כהן. התמונות לקוחות מעמוד האלבום באתר https://bandcamp.com.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תגובה אחת