50 גוונים של סגול

מאת: תמר

אתמול, 23.9, היה יום הנראות הבי-סקסואלית.
לא מספיק שיש שבוע גאווה? למה דווקא בי-סקסואליות צריכות יום נפרד משלהן? האמת, זאת שאלה טובה. אולי מפני שכדי לקבל בי-סקסואליות אנחנו צריכים לקבל תפיסת עולם שונה לגמרי מזאת שבתוכה אנחנו חיים.
העולם דורש מאיתנו לבחור כל הזמן. אמא או אבא? שוקולד או וניל? בנים או בנות? אלו דוגמאות פשוטות ופשטניות, אבל נסו רגע לחשוב עד כמה זה מוטמע בנו. שחור או לבן? חורף או קיץ? סטרייטית או לסבית? תענו מהר, בלי להתבלבל! מזגן או מאוורר? ים או בריכה? גברים או נשים? אבל באמת, מה יותר? אני מבינה ששניהם, אבל תכל'ס, בינינו… את יותר לסבית, לא? נו, תגידי את האמת, עם בנות זה סתם בשביל תשומת הלב, נכון?

אני חושבת שהדבר הכי קשה בבי-סקסואליות, יותר מהתמודדות עם הביפוביה מבחוץ, זו הספקנות מבפנים.
כביסקסואלית, כל יום דורש התמודדות עם אנשים שמכחישים את הזהות שלך.
החברה הלסבית שאומרת – אחותי, את לסבית.
בת הזוג שאומרת – בסוף תתחתני עם גבר.
אמא שאומרת – זה רק שלב.
חבר שאומר – מה זה כבר משנה, את הרי עם אישה, לא? אז את לסבית!

אבל כל זה קשה במיוחד מפני ששורשיו נטועים במציאות. אלו לא קללות הומופוביות פשוטות, בסגנון "גועל נפש", או "מה השלב הבא, לשכב עם בעלי חיים?" עם זה אני יכולה להתמודד. כשהסביבה אומרת דברים שברור מעל לכל ספק שהם טיפשיים, נמוכים, אלימים, מגיעים מפחד – את זה אפשר להדוף, לנצח. כשהיא משתמשת נגדך בפחדים האמתיים שלך, זה כבר יותר מסובך.
כי מה אם אני באמת מבלבלת בין חברות אפלטונית להתאהבות? מה אם בגלל שגדלתי בלי הרבה חברות קרובות, התפקידים השונים האלה נהיו בראש שלי למשהו שהגבולות בו פרוצים מאוד?
כי מה אם אני מגדירה את עצמי כבי-סקסואלית כי אני פוחדת להגדיר את עצמי כלסבית? כי חוברתתי כל כך חזק להיות אובייקט מיני עבור גברים, שאני לא רוצה להחמיץ את זה? כי אם אהיה לסבית, זה אומר שלנצח אהיה האחר, ובתור ביסקסואלית עוד יש לי סיכוי לחיים נורמליים?
כי מה אם אחרי שאני עם גבר שנה, כבר לא אהיה עם נשים יותר, סתם כי התרגלתי?
כי מה אם אני עם נשים בגלל שכל החברות שלי לסביות, וזה השפיע עלי יותר מדי?

יציאה מהארון, עבור כל הקשת הגאה, זה משהו שעושים בכל יום מחדש. אין "יציאה מהארון" חד פעמית, ואחריה העולם כולו יודע. בכל יום את צריכה לבחור – לצאת מולה עכשיו מהארון? להנכיח את הזהות שלי? או ללכת על הבחירה הקלה יותר (בהנחה כמובן שיש לך ברירה). אצל ביסקסואליות זה ממשיך לשלב הבא.
"יש לך חבר?" "חברה". ואז חיוך מבין עניין, ואת מתמלאת בצורך להסביר, שזה לא ישאר ככה, בזהות הלא נכונה. אבל איך מספרים?
"אתה ממש מזכיר לי את האקס שלי!" אוקי, לא. זה שקוף נורא.
"וואו, איזה חתיך, הייתי יוצאת איתו" מטריד, מגעיל, לא.
"אבל אני ביסקסואלית" מי שאל אותך? למה את מפרטת? את חייבת משהו למישהו? ולמה לעזאזל זה כל כך חשוב לך?
למה לעזאזל זה כל כך חשוב לך?
למה זה כל כך חשוב לך?
להגיד – אני ביסקסואלית.
להנכיח – זה לא או-או. זה גם וגם. או – לפעמים כך ולפעמים כך.
דווקא כי הזהות הזאת נעה, משתנה, מתחלפת, לפי המחזור, לפי הירח, לפי עונות השנה, לפי הלב.
דווקא כי מול עצמי אני לפעמים צריכה לשאול – אני עדיין ביסקסואלית? או שהפכתי כבר ללסבית?
דווקא כי כשאומרות לי "איזה כיף לך, את יכולה לבחור" אני עונה – "לגמרי, הטוב מכל העולמות", במקום לענות – "ממש לא, ואם הייתי יכולה לבחור לא יודעת מה הייתי מעדיפה".
דווקא כי כששואלות אותי "ולא קשה לך להיות רק עם מין אחד?" אני רוצה לענות – "כן! מאוד! אבל זה שווה את זה!" אבל עונה – "זה כמו שאת מוותרת על כל הגברים האחרים כשאת עם החבר שלך".
דווקא כי היציאה השניה מהארון היתה קשה יותר מהראשונה, אבל רק אחרי השלישית אמא שלי הבינה שזה אמתי.
דווקא כי לפני כמה חודשים היא אמרה לי: "רגע, את לא לסבית?" והבנתי שהיא לא הבינה כלום.

והלוואי שיכולתי לקעקע על העור שלי את ההגדרה של רובין אוקס: "אני קוראת לעצמי ביסקסואלית כי אני מכירה בפוטנציאל שבי להימשך רומנטית ו/או מינית, לאנשים מיותר ממין אחד, לא בהכרח באותו הזמן, לא בהכרח באותו האופן, ולא בהכרח באותה מידה."

הלוואי שיכולתי לקעקע אותו על העור שלי גם מהצד הפנימי.