מיטל סטרול

הרבה חשדנות ליוותה כל אחת ואחת מהשיחות שקיימתי עם מעל מאה נשים אקטיביסטיות, ישראליות ופלסטיניות, ממגוון מאבקים וקהילות בכל רחבי הארץ. גם אני הגעתי חשדנית למפגש ארגון הכנס הראשון של 'אקטיביסטה'. מפגש שהיה מאתגר מאוד מבחינתי: לא הייתי סגורה אם אני מתחברת לשלל המטרות שהועלו לאוויר, ולא היה לי ברור מי הן השותפות והאם יש לנו נקודת מפגש כלשהי, סביבה נוכל לייצר דיאלוג. מצד שני, זה משהו שדמיינו כבר הרבה זמן, וזו הזדמנות, וגם רק ההתחלה, כך שיש אפשרות להשפיע ולעצב את מה-שזה-לא-יהיה. מהמפגש השני כבר הברזתי. הגבול הדק שבין להתמסר לרעיון לבין הזרתו (האקטיביסטיות שבקוראות ודאי מהנהנות. זר-ת לא ת-יבין זאת). לפני המפגש השלישי התקשרה אליי אורנה עמוס, היוזמת והאגדה. "אני חוששת ששוב תברחי לי, תמיד אני מרגישה איתך שאת יכולה ללכת בכל רגע." (מה שנכון בסך הכל. למשל, בכל יום יכול להיכנס בי אוטובוס. אף פעם אי אפשר לדעת). "אני רוצה שתעבירי את הדיון לגבי הנושא שהעלית, על ייצוג של קבוצות מוחלשות ועל עבודה של ישראליות ופלסטיניות". וול, ידעה איך לסנדל אותי, האישה. הנה, אמרתי לי, יש לך מרחב לעשות ולא רק לזרוק מילים. נראה אותך מיישמת. זה לא המרחב הראשון של נשים מקבוצות בקונפליקט, שיצא לי להיות חלק ממנו. היה לי ויז'ן די מוצלח על איך זה צריך להיראות

חמישה חודשים אחר כך, בין שיחות עידוד, מחלוקות קשות וניסיונות להגיע להסכמות- קראתי את הפנייה של איה זינאתי לאקטיביסטיות הישראליות, והסכמתי עימה. שמש הדיכוי לא קופחת מעלינו באותה עוצמה. הסכמתי גם עם סמאח סליאמה, שפנתה למי שרואות בעצמן שותפות שלה, ותיארה את אכזבתה. חשבתי על כל זה. כמה מאיתנו לא הרגישו נבגדות/ נצלבות/ נקרעות/ נשחקות/ נדחקות/ נמקות? כמה מכל זה קרה לנו מול מי שהיו עתידות לקחת חלק בכנס, או לפחות להיות ממוזמנותיו, ואולי בהמשך גם בפורום? ומה זה אומר לשבת פנים אל פנים מול מי שלקחה או לוקחת חלק בדיכוי שלך? בדיכוי של בת הברית שלך? במחיקה? מהם הקווים האדומים, ואיפה שמות את הגבול? ואיך לעזאזל יוצאות מהלולאה הזאת שאין לה תוחלת או סוף?

רק לפני חודשיים היה לי הכבוד להשתתף בדיון על ׳פמיניזם הדור הבא׳ בכנס העשור לנעמת הצעירה. כמה שבועות קודם לכן בקשה ממני נורית חג'אג', הפנתרה האם, שאתדיין באירוע המתוכנן על השאלה: האם יש מקום לגברים במאבק הפמיניסטי? ("את נגד, לא?"). מפה לשם יצא שהתוודיתי מעל בימת הכנס, על כך שלא נולדתי פמיניסטית. גם לא גדלתי ולא התבגרתי פמיניסטית. למען האמת, ההתהוות הפמיניסטית שלי התחילה אי שם בסוף העשור השלישי לחיי, ועוד לא אמרתי מילה על משטים ואניות. למרות שתכננתי, לא אמרתי גם: "שימו לב איך מתוך שלושה דיונים שנערכו על הבמה הזו, הקדשנו שליש לגברים! נוסיף לזה עוד דובר אחד גבר באחד משני הדיונים האחרים, והופ, הגענו לחצי! חצי מזמן הבמה שיצרנו לעצמנו כנשים, דאגנו למלא בגברים במצב צבירה כזה או אחר… אני מעדיפה לדבר עלינו, הנשים. אחת מקבוצות המיעוט שאינן מיעוט כלל".

מה שכן אמרתי הוא, שמאבק צריך להתגבש קודם פנימה ורק אחר כך החוצה. לקח לי שנים לחנך את עצמי מחדש ולהיפרד משנאת הנשים העצמית (ושנאת מיעוטים בכלל), לשלחן על קאנו אל הים הגדול, ועדיין יש לי עוד כלכך הרבה דרך לעשות, כמעט לכולנו יש. וזה דורש מרחב וזמן. אנחנו צריכות לחזק את עצמנו, לטפח את המודעות שלנו, לבנות את הסולידריות בינינו ולגשר על דורי דורות של הפרד ומשול של כל אחת מאיתנו, מאחיותיה. כניסה של גברים לתוך המאבק שלנו על עצמנו דורשת משאבים. כדי להיות שותף למאבק הפמיניסטי צריך גבר הרואה עצמו ככזה, לגלות המון רגישות והבנה, לקחת בחשבון שתמיד תהיה לו נקודת עיוורון, ושלעולם הוא לא יוכל לתפוס את מלוא החוויה של היות אישה (או לא 'גבר') בעולם. וכן, גם להכיר בכך שההגדרה של גבר כ'פמיניסט' לא משנה את העובדה, שמול מי שאיננה גבר, הוא ייצוג של גבר. נקודה. כנשים, אנחנו מגיבות לייצוג גברי. זה סוד גלוי: נשים מדברות אחרת, ועל דברים אחרים ומתנהגות בדרך אחרת כאשר הן בין נשים, וכאשר ישנה נוכחות גברית בחדר. גם אם הן לא יודעות עליו דבר. זה יהיה כך כל עוד קיים דיכוי גברי. בהינתן התבניות האלה, לא יתכן 'גבר פמיניסט', גם אם הוא באמת ובתמים 'בן ברית'. יש מבחן קטן שאני נוהגת לעשות כששואלים-ות אותי למה זה לא יתכן: 'האם את-ה יכול-ה לקחת הפסקה מהמאבק? אם ענית "כן", זה לא המאבק שלך'. אני מאמינה שכל זה מתקיים גם במאבקים נוספים לשחרור.

כך תהיה בן ברית

גברים יכולים להיות 'בני ברית', זה אכן יתכן. לפעמים גם לגברים יש אינטרס לפעול לשינוי הסדר הקיים. ועדיין, כבני המין המדכא, אשר מעוניינים בסיומו של הדיכוי, חובת ההוכחה עליהם. מול ההיסטוריה, מול המציאות, למען עתיד שוויוני יותר, בני ברית חייבים להוכיח שהם שונים, שהפעם זה אחרת, שיש עילה לתת בהם אמון (הקרדיט אזל). כבני ברית, התפקיד של גברים במאבק הפמיניסטי איננו להעצים נשים, או לסייע להן בהתהוות הפמיניסטית שלהן. התפקיד של גברים הוא… מול גברים אחרים! מול נערים, מול בנים, מול הבנים והנערים שהם היו, מול עצמם היום, מול הברית שהיו רוצים להיות חלק ממנה. אף אישה לא תוכל לעשות זאת במקומם. לא כשיש לה על הראש את המשימה של לשחרר את עצמה. וגם זה, אני מניחה מתוך לא מעט שנות ברית, תקף גם בזירות אחרות.

אנו נדרשות להשקיע משאבים רבים בזמן שאנו בונות את המאבק שלנו, הנשים, לשחרור ושוויון, תמורת האפשרות לברית עם מי מקרב הכובש-המדכא, לטובת הסיכוי לשותף אמת לדרך ולמאבק. אנחנו צריכות לאפשר, נדרשות להפנות קשב, לגלות סבלנות, להבליג, להסביר להתקדם מ'האישי הוא פוליטי'. נשאלת השאלה, האם יש לנו משאבים מיותרים להפנותם לגברים-שותפים פוטנציאלים? בסופו של דבר זו החלטה של עלות מול תועלת. לפעמים התשובה היא כן, ולפעמים לא. לפעמים הבחירה מתגלה כטעות ומתווספת לערימה הגבוהה של אמון שנוצל-נשבר-שומש ונזרק. עצם האפשרות הזו לברית לכאורה, משפיעה עליי כאישה בהווה, ואני נשפטת על פי יחסי אל דמותה הדמיונית. גם אם ניתקתי כל קשר אליה, נטל כריתתה מונח על כתפיי. כיתפי רקמה נשית אחת חיה, סרבניות חוף ומצפות בנמלים, כאחת.

אז מה המוצא?

ראשית, אנחנו לא מחכות. יש לנו מאבק לנהל, ומי שמעוניין, מוזמן לקפוץ על הדוגית שלנו בזמן שהיא שטה לדרכה. שנית, בן ברית (וזה נכון לא רק לגברים במאבק הפמיניסטי, אלא לכל בני-ות הברית באשר הן- אשכנזיות למאבק המזרחי, ישראליות למאבק הפלסטיני, פעילות לנאבקות על דיור ציבורי ומתאגדות בארגון העובדיםות, לבנות למאבק על חייהם של שחוריםות, וכן הלאה עד אחרון הכלובים), תפקידו, כבן ברית, לקבל את העובדה שהוא לא יהיה תמיד "נכון"/"צודק"/"יודע". אולי, רחמנא לצלן גם לא לשלוט בסיטואציה (חידדה עבורי רוני פלזן) לא מדובר פה על ערכים תיאורטיים ומוסר עקרוני –  מדובר במאבק הישרדות. אנחנו נלחמות על החיים שלנו, פשוטו כמשמעו. וזה הבסיס המוסרי שלנו (ותודה לרוויטל מדר על השיעור בפילוסופיה ובחיים עצמן).

בן-ת הקבוצה השלטת המעוניין בברית עם המדוכאיםות, מוטב שיכנס לתנוחת למידה מתמדת. מלחים רדומים, לא על הדוגית שלי! ולא, אין דוגמה שעל פיה צריך לפעול. מאבק לשחרור הוא לא רשימת כללי 'עשה ואל תעשה' והוא גם לא תמיד נחמד, הוא מאבק. הלימוד החשוב הוא להבין את המהות שמאחורי מקרה פרטי זה או אחר, העיקרון המארגן ומסדר את יחסי הכוח. אני לא יכולה לנהל מהתחלה שוב ושוב מו"מ על הגדרת המצב (פטריארכיה/ כיבוש/ קפיטליזם/ אחר. הקיפי בעיגול את התשובה המתאימה) וחלוקת התפקידים בתוכה. זה גורם לי לצעוד במקום, ולפעמים כשכבר מותשות ולא בא להיות המעיקה-חופרת-זו שיש לה תמיד מה להעיר, זה מאפשר להתבלבל ולבלבל בין מי שקורבן לדיכוי, לבין מי שמקריב-ה או מתקרבן-ת. כי אנחנו בוחרות את המלחמות שלנו, כי המרחב והזמן קצרים וצרים ולכי תסבירי שזה שכולנו משלמים-ות מחיר, לא מכניס את כולנו לסירה אחת. גם לא לשתיים סימטריות. התנאי הראשון לברית בין מדוכאת למדכא-ת הוא הכרה בדיכוי.

איכה תגיע הדוגית לחוף

ומה מהצד השני, כבת ברית לאחרות מודרות, מה תפקידי?

george-sand-the-boat-1820-1876
"הסירה". עבודה של הפמיניסטית בת המאה ה-19 אמנטין לוסיל דופין, שכתבה וציירה בשם הבדוי ז'ורז' סנד

לא לעשות הנחות לעצמי ולא למי שאני רוצה להיות לה לבת ברית. להביא ולא לבטל את עצמי (כי אז אין פה שותפות, אלא סוג אחר של יחסים). אם אני רוצה להיות פרטנרית, אני חייבת להיות נוכחת במציאות ועם זאת, לשמור על האיזון העדין שבין לשים את טביעת רגלי, לבין לתפוס משקל ונפח באופן מוחצן. עליי לפנות מקום ולא מתוך אפולוגטיקה או ניהליזם, אלא מתוך הבנה שהסיכוי היחיד לחיים שפויים פה, הוא איזון ביחסי הכוח וצדק חלוקתי במשאבים וטובין. פינוי מקום איננו שלילת הקיום שלי עצמי, ולא עיסוק חסר תוחלת באשמה, אלא לקיחת אחריות. גברים בני ברית צריכים לפנות מקום (ויש להם המון מקום לפנות). זו המשמעות המעשית של להיות הגירסא הפמיניסטית בגבר. לפנות מקום זה עניין חומרי אבל לא פחות מכך, זה עניין של תודעה. להיפרד לשלום מתפיסת 'מגיעלי', ו'בעלביתיות', מהנחת הנייטרליות, האובייקטיביות, הנורמה והסימטריה, שלא מתקיימות במציאות הלא הגמונית. פמיניזם בשבילי זה לשים עצמי בנעלי האחר-ת מצד אחד, ומצד שני לא לנכס לעצמי נעלי אחרות. הפמיניזם שאני רוצה להיות, לא מפרידה בין דיכויים, כי הם אחד. גם אם בכלי שיט שונים. הם אחד, לא כי הם זהים, אלא בגלל שהם תלויים זה בזה. "כי אף אחת לא חופשייה עד שכולן חופשיות". הפמיניזם שלי כולל גם את השחרור של אלה שמעבר לגדר מופרדים-מנותקות-מנושלים, או אלה שבצלחת מבותרות-מבושלים, גם אלה שנשלחו לפריפריה או לדירות עמידר מתפוררות ואלה שמועסקות באופן פוגעני ו/או עובדות במשמרות, אלה שבגלל הצבע-הלא-נכון יצאו מהיתקלות במשטרה עם עצמות שבורות, והרשימה ארוכה. תקראו לי פריבילגית, אני לא עושה הפרדות.

"אז מה מביאה עימה הדור הבא של הפמיניזם?", שאלה לסיום, חמוטל גורי בתפקיד המנחה אותי ואת בת-שיחי. הדור הבא של הפמיניזם מביאה מודעות וידע וידיעה. מודעות של נשים בראשית דרכן שמבינות את מה שאני רק חלמתי עת נשקתי לשלושים, בזכות מרחבים חדשים ששברו הפרדות מסורתיות. ידע שעבר פעם מפה לאוזן, בכיכר השוק או ליד באר, עובר וחוצה היום יבשות, לאומים, שפות, גזעים, גילאים, דתות וסיפורי חיים. כל מה שצריכות זה לרצות לדעת ולחפש. והידיעה, אנחנו יודעות. יודעות היום שליציאה למאבק מחיר כבד, אבל גם יודעות שהמחיר של להשלים עם מה שיש, כפול ומכופל.

לא יצאנו למשט הזה כדי למחוק ולהכחיש עוול ולא בשביל לשחזר הפרדות עתיקות. שאלתי את עצמי הרבה שאלות השבוע, על בריתות ועל התפקידים הנגזרים מהן, על שאכזבתי ואולי גם הפרתי אמון שעמלתי ובניתי במשך שנים. חשבתי על אכזבות שנחלתי אני, ממש לא מזמן, מצד מי שחשבתי לשותפיי. חשבתי על האתגר ששמתי לי, על המחירים, האפשרות שפתחתי לי ברעיון של לשבת יחד עם מי שפגעו בי ונהגו כלפיי באלימות בגלל שהעזתי לפתוח את הפה, אולי בשביל להוכיח משהו לעצמי או לעולם. חשבתי על הגבול שבין יצירת אפשרות, לבין נירמול. על כמה עוד יש לי ללמוד ועל דמי הלימוד, ומי משלמם. אין עוררין על טענתן של איה וסמאח, לכל אחת מאיתנו כלי שיט משלה. אנחנו לא בסירה אחת, ולא נמצאות יחד על סיפונה של ספינת תענוגות שוקעת. אבל השאלה בעיני, לפחות זו שהעזנו להעלות באקטיביסטה Активиста Activista أكتيڤيستا አክቲቪስታ, היא בכלל לא על אניות. קפצתי כבר מכמה וכמה משחתות בחיי, וחלאס. אני רוצה להגיע אל החוף. אני רוצה שכולנו נגיע אל החוף. רוצה קרקע מוצקה ולא אדמה שנפערת דרך קבע ובולעת את מיטב בנותינו, משאירה אותנו לנסות לנחש מי הבאה בתור. כנס אקטיביסטה לא יתקיים ב-15.11.2016 כמו שרצינו שיהיה, אבל ככל שזה תלוי בי, אנחנו נלמד ביחד, אם צריך להשליך מלחים רדומים אל הים, כדי להתקדם, נעשה את זה יחד. למרות הקושי, אקטיביסטה עוד תקרה. היא חייבת לקרות.

 

תגובות

תגובה אחת

  1. מרתק וחשוב. בסיס מעולה *להתחיל* לדבר, בעיניי. הולכת לשייף את הקאייק שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית
השמאל העולמי מפנה גב לשמאל הישראלי, הימין רודף ומשתיק. עם המלחמה שהחלה בטבח בדרום, חווה השמאל הישראלי רגשות קשים של ניכור וחוסר מקום. אלה הרגשות שחוויתי אני מהשמאל הישראלי. אז אנחנו חייבות לדבר

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.