חייילת, מגיע לך יותר!

תגובה למאמר שקורא לחיילות: "תסרבי"

הקמפיין #יותר_מבוכריס שבר שיאי תפוצה לקמפיין פמיניסטי והעלה את נושא הענישה לעבירות מין בכלל ובצה"ל בפרט לסדר היום. במאמרה "תסרבי" קוראות רחל בית אריה, ליאור אלפנט ותמי דיינס לבנות העומדות בפני גיוס להשתמט כצעד מחאה נגד הצבא אשר לדבריהן, לא די בכך שהוא צבא כובש, אלא שהוא גם מפקיר את גופן. לדעתי, מדובר בהסקת מסקנות פזיזה ועלינו להתמקד בשינוי המערכת ולא בבריחה ממנה.

מדוע המחאה הזו, אחת מני רבות, הפכה לויראלית? הרי בוכריס אינו עבריין המין הראשון שמקבל עונש מגוחך בצבא או מחוץ לו, ומקרים אחרים לא הצליחו לסחוף את המיינסטרים – זה שאינו פמיניסטי. מה שמייחד את הקמפיין הזה הוא הקשר לצבא – חוויה מעצבת עבור רוב הישראלים. כפי שאמרה עירית לינור – בוכריס זכה ל"הנחת גיבור" – לחם והציל ולכן יש לגמד את מעשיו. הנחת גיבור פסולה מעיקרה, ועלינו, החברה הישראלית המקדשת את לוחמיה כגיבורים כל יכולים, לנהוג בביקורתיות ולשפוט כל אדם על מעשיו. גיבורים יכולים לחטוא, כך ניסתה ההיסטוריה ללמדנו, כך משה, דוד וגם גנדי. גיבורי מלחמה, מנהיגים דגולים – ובכל זאת, רוצחים, אנסים וגנבים.

רחל, תמי וליאור רואות ב"גבורתו" של בוכריס מעשי כיבוש, וכורכות את עברו הצבאי עם עבירותיו הנוכחיות. בעיניי, בחינת מעשיו של בוכריס בפריזמת העבר בעייתית בין אם נסתכל על עברו כגיבור ובין אם נראה בו כובש. עליו להישפט ללא משוא פנים על מעשיו, ולא על אישיותו או עברו. אלימות מינית היא הנושא כאן, לא הצבא הכובש או צבא ההגנה.

הויראליות של המחאה מלמדת כמה קרובה הסביבה הצבאית לכולנו, כמה צבא העם עדיין פועם בליבנו. צבא העם, שהגיוס אליו הוא חובה ומעצב את החברה שלנו. כשם שחובתנו היא אליו, כך חובתו היא אלינו – לשמור, לכבד ולדאוג למתגייסים ולמתגייסות. לא ללמד אותם להתנהג באופן משולח רסן, לא ליצור סביבה ארסית בה כל מי ששונה או חלש מרגיש לא בנח. ובטח שלא ליצור הערצה עיוורת לגבורה, פז"מ או דרגות, שמאפשרת למכובדים לרמוס אחרים. בעיניי, דווקא המחאה הזו התפשטה, כי כולנו היינו חיילים קטנים, שמסתכלים מלמטה על המפקד. כולנו קיבלנו עונשים שלפעמים מכעיסים אבל לימדו אותנו ברגליים שמה שעשינו אסור. ולכן כולנו שותפים לציפייה שגם המפקדים שלנו יקבלו עונשים ראויים ויהיו ראויים בעצמם – לאמון שלנו ולכח שניתן להם. הקול הרם שהושמע השבוע מבשר תקווה בעיניי. ההתגייסות, גם אם מינימלית, למאבק שעד לפני כמה שנים היה בלתי אפשרי מסמנת שינוי קרב – עלינו רק לדחוף לישורת האחרונה.

האם השתמטות תבטיח שלא תיכנסי לסטטיסטיקה? תסרבי, קוראות הכותבות, ומנעי רגלייך ממסגרת שבה זכויותייך נרמסות ואת חלק מהפרס שמקבלים גיבורי הפטריארכיה. ואני שואלת: האם בריחה מהצבא תבטיח שלא תיאנסי או תוטרדי? מבט חטוף בנתונים מראה שהרוב המכריע של ההטרדות המיניות קורה דווקא בתוך המשפחה ואחוז משמעותי מתרחש במקום העבודה. האם על נשים להימנע מיציאה לעבודה? לעבוד רק מהבית ולהקים משפחות עם כרומוזום X בלבד? נכון, הצבא הוא מסגרת היררכית-מיליטנטית, בה רוב בעלי השררה הם גברים. גם במקומות העבודה ואפילו בתוך המשפחה, הפטריארכיה שלטת, והיא מאפשרת את קשר השתיקה שנמשך שנים רבות מידי סביב הטרדות מיניות. אפשר לקרוא לזה "סביבה גברית", אבל אני מעדיפה לקרוא לזה עולם לא מתוקן. עולם שבו החזק מתעלל בחלש ומשתיק את צעקותיו, עולם שבו קרבנות מתביישים במה שנעשה להם ותוקפים ממשיכים לשגשג. בשנים האחרונות הסביבה שלנו מתחילה להשתנות, השיח על הטרדות מיניות ועל אונס נהיה נפוץ יותר והמודעות למניעה של מקרים אלו גוברת. אפילו המשטרה, סביבה מיליטנטית וגברית לא פחות מהצבא, מנסה (ונקווה שהיא תצליח) להשתנות ואני מאמינה שגם בצבא שינוי הוא אפשרי.

הייתי יכולה לסיים את הכתבה כאן ב"איחלתי לחייל בהצלחה". אך למרות שהטרדות ואונס מתרחשים במסגרות רבות, המקרה הזה ייחודי לצבא. ראשית, ישנה "הנחת הגיבור" שקיבל בוכריס, אך לדעתי להנחה כזו זוכים מנהיגים גם במקומות אחרים, לדוגמא רבנים. ההבדל המשמעותי ביותר בעיניי, הוא שעבור חיילים – הצבא הוא הכל. הסיפור של בוכריס ואחריותו של הצבא בו לא מסתיימים במעשה שבוצע ובמרחב השיחה סביבו לאחר מכן. הרי גם המשפט של בוכריס התנהל במסגרת הצבא והנ"ל אחראי גם לפנסיה השמנה שבוכריס יקבל, למרות מעשיו. הצבא מקיף את כל תחומי החיים ולכן כאן, בניגוד למאבקים אחרים למיגור ההטרדות המיניות, דרוש שינוי מערכתי – מלמעלה למטה. הפרקליטות וגם אגף הכספים צריכים להשתנות כדי שהתנהלות כזו לא תחזור על עצמה, אבל מעבר לכך המפקדים צריכים להשתנות.

במקום העבודה, אם הבוס שלך מטריד אותך, את יכולה להתפטר, ואפילו אם לא, את יכולה לפחות ללכת הביתה בסוף היום. מערכות יחסים פוגעניות קשה מאוד לעזוב אבל זה אפשרי. בצבא, אין לך את הפריבילגיות האלו. ההיררכיה המוחלטת וההגבלות על החופש שלך מונעים ממך לברוח או להגן על עצמך. במצבים כאלו הכרחי, שבכל בסיס יהיה מי שיקשיב, מישהו שיראה וישים לב – לחיילת עצובה, למפקד מרצ'רץ'. נציגות היוהל"ן בבסיסים היא לא יותר מעלה תאנה. כפי שהשכילו להבין לגבי חינוך – מש"קית אלמונית היא לא הדרך להעביר תכנים חשובים, המפקד הוא הנושא באחריות לחייליו בכל תחום, ולכן הוא זה שמעביר את תכני החינוך. כך גם בנושא ההטרדות המיניות, על כל מפקד לדעת ולהבין את המשמעות של מעשים כאלו, את הנזק שהם גורמים לקרבנות ואת העונש הכבד שיגיע למבצע וגם לעשרות השותקים.

אז מה הלאה? בואו נמשיך לצעוק, לתייג ולשתף עד שהבכירים והפלאפלים במשרדיהם המרווחים ישמעו את צעקת הרש, יפתחו את חלונותיהם ויסתכלו מה קורה להם בתוך הבסיס ויזכרו במשפט הישן "חייל טוב הוא חייל שטוב לו" ויוסיפו עליו, מפקד טוב הוא אדם טוב ולא רק גיבור.

 

גרפיקה: שולמית פרבר

השאירו תגובה