תחקיר: אבקילש קולץ', יעל לניר | עריכה: נועה בורשטיין חדד

תל אביב, 1977; אלי בואנוס, אבא שלי, מגיע כבכל מוצאי שבת למערכת עיתון "חדשות הספורט" ברחוב התושיה 3 על מנת לאחוז בעותקים הראשונים שירדו לדפוס ולגלות את תוצאות המשחקים וציוני השחקנים בטרם הדיו הספיקה להתייבש. ירושלים, 2020; בלחיצת כפתור אחת אני מתעדכנת באירועי החדשות האחרונים. רטט קל בטלפון מכניס אותי מיד לענייני השעה ודפדוף זריז באפליקציות האקטואליה השונות פורש בפניי לא רק את תוצאות משחקי הכדורגל האחרונים, אלא גם את כל ה"מי אמר למי ולמה" במגוון תחומים.

ריח הדיו החמוץ, המגע של דפי העיתון הדקים והשיח שהתעורר בעקבות הקריאה, הפכו כולם לזיכרון רחוק, או לחוויה השייכת בקושי לסוף השבוע. מוכרי העיתונים, עומדים בקרן רחוב סואן, צועקים בקולי קולות את הידיעה האחרונה, משכנעים את העוברים והשבים לקנות עיתון ולעלות על הכביש המהיר של המידע, הפכו כבר מזמן לדימויים תרבותיים ולסצינות קולנועיות, רחוקות שנות אור מכפתור ה"טאץ'" ומה"פושים" של ימינו.

אך דבר אחד לא השתנה: בימים בהם אנו מרעננים שוב ושוב את האפליקציה, כמו בימים בהם היו הידיעות מגיעות אלינו רכובות על אופניים, עולם התקשורת היה ונשאר חלק בלתי נפרד מהיום יום של האנושות. המקצוע העתיק בעולם, אם תרצו. בתקופות של משבר ובימים של שגרה מלווה אותנו הרדיו בדרכים, תוכניות האקטואליה מתפקדות כשומר מסך קבוע וההתראות בנייד מבשרות על כל תזוזה אקטואלית. גם הקלישאות נותרו נכונות: אז כמו היום, "החדשות של היום הן עטיפות הדגים של מחר". גם אם לא מדובר בדפי עיתון פיזיים, או בדגים של ממש.

לפנינו מעגל מחזורי, מדיום שמייצר עניין ושוכח ממנו שוב ושוב, אך בכוחו להשפיע על התודעה, התפיסה ומערך הכוחות בחברה שלנו; או כפי שאומרת קלישאה נוספת – "המדיום הוא המסר". המשפט הזה, שתבע מרשל מקלוהן אי אז בשנת 1964 הפך לאחד מן הביטויים הנפוצים והמוכרים בעולם התקשורת. היום כבר כולנו מבינים שה"מדיום" הוא המסר. אך מה לגבי מי שמציג אותו בפנינו?

"מהפכת הצווארון הוורוד" 

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, אחוז הנשים בתקשורת שאף לאפס. כך למשל בשנת 1955, רק 7% מבעלי התפקידים בששת העיתונים המרכזיים של אותה תקופה ("ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ", "דבר", "על המשמר" וה"ג׳רוזלם פוסט") היו נשים, כפי שמציגה פרופסור עינת לחובר, מהמחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, במחקרה עם פרופסור דפנה למיש מאוניברסיטת ראטגרס. ואולי אין זה מפתיע, בטח לא בתקופה ההיא, בה גנרלים היו כוכבי הביצה ונושא הביטחון, שתפס את מרכז השיח הציבורי, דחק נשים הצידה. גם בעשורים שלאחר מכן (1966, 1976) אחוז הנשים בעיתונות הכתובה נותר נמוך ועמד רק על 10.8%. נראה כי אפילו העובדה שבראשות הממשלה עמדה אישה לא השפיעה על מצב הנשים בתקשורת והן נותרו לרוב במדורים המיועדים לנשים.

בשלהי שנות ה-80 החלה בישראל כניסתן המסיבית של נשים לתעשיית התקשורת. שילובן של נשים בעיתונות הישראלית קיבלה את השם "מהפכת הצווארון הוורוד" (על בסיס המונח שנתבע במלחמת העולם השניה לתיאור תהליכי כניסה של נשים לתחומים מקצועיים). מאז, חלפו שלושה עשורים וה"מהפכה", שנראה היה שתשנה לחלוטין את מפת התקשורת בישראל, לא ממש עמדה בציפיות.

בשנת 1994 פרסמו דן כספי ויחיאל לימור מאמר הקרוי ״הפמיניזציה בעיתונות הישראלית". היה זה המאמר הראשון שהציג את השינויים הסיסטמטיים בכניסתן של נשים לתקשורת הישראלית. כספי ולימור קשרו את השינויים בעולם התקשורת לשינויים החברתיים שהתחוללו בשעתו. הם הביטו בתהליך הפמיניזציה בתקשורת כחלק מתהליך רחב יותר בחברה הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים. כספי ולימור טענו שאם תמשיך המגמה באופן דומה, יהפוך המקצוע לנשי באופן מובהק.

שלושה עשורים לאחר אותו מאמר,  נראה כי הבטחת ה"פמיניזציה" לא לגמרי הגשימה את עצמה. אמנם בדיון הקבוע על נשים בתקשורת נהוג להזכיר את מגישות החדשות כמייצגות המהפכה המגדרית המלאה, אך כפי שמציינת ענת סרגוסטי, עיתונאית ותיקה וממקימות "תא העיתונאיות"

״ככל שאנחנו יודעות להזכיר את שמן של כל המגישות זה רק אומר שהן מעט מדי״.

בהתייחס לאותה סוגייה, מסבירה פרופסור לחובר כי

״יש פער גדול בין שיעור הנשים שנמצאות על המסך לבין שיעור הנשים שנמצאות בתפקידים אחרים. כמובן, ככל שאנחנו עולים בהיררכיה של תפקידים, יש פחות נשים. אבל דעת הקהל, אפילו בתוך המילייה המקצועי, מאמינה לנראות הגבוהה הזו, שמייצרת מצג שווא שאנחנו כבר שם. העובדה שנשים נמצאות יום יום על המסך ומובילות את מהדורות החדשות יוצרת תחושה שהן אלה שמגדירות לנו את המציאות, אבל זה לא נכון״. 

ובעוד שאנו מלאות הערכה וכבוד כלפי הנשים המופיעות על המסך בפריים טיים, ניכר כי ייצוג הנשים בתקשורת לא השתנה משמעותית בשנים האחרונות ונותר לא מאוזן. אז יצאנו לבדוק – איפה הנשים בתקשורת הישראלית?

תחקיר מערכת "פוליטיקלי קוראת" מעלה כי גם היום, בפתחה של שנת 2021, עומד אחוז הנשים בתפקידי עריכה, ניהול וקבלת החלטות בתקשורת על מספר נמוך מאד ביחס לגברים – 26% נשים בסך הכל בכלל גופי התקשורת הגדולים, לעומת 74% גברים. שלב התחקיר של הכתבה כלל סקירה של גופי התקשורת הגדולים בישראל, בדיקה של שמות ומגדר הא.נשים שממלאים שם תפקידי עריכה ותוכן ואימות הנתונים. כך למשל, בעולם הטלוויזיה והרדיו, אחוז הנשים בתפקידי הפקה גבוה מאד ביחס לאחוזן בתפקידי תוכן. התמונה המצטיירת מתוך הנתונים מעלה מסקנה מתבקשת: נשים נמצאות לרוב בתפקידי ביצוע "טכניים" ולא מהוות חלק משרשרת קבלת ההחלטות על אופי, סוג ומהות התכנים עצמם.

בערוץ 11, "כאן", שהוקם בגרסתו המחודשת בשנים האחרונות, נמצא 23% נשים בתפקידי עריכה. בתפקידי הפקה לעומת זאת – נמצא 58% נשים. בערוץ 12, מצב עריכת התוכן נראה קצת יותר טוב, עם 33% נשים בתפקידי עריכה ו57% נשים בתפקידי הפקה. בערוץ 13, לעומת זאת, ישנן נשים בודדות בפסגת עולם התוכן, כאשר המספרים מעידים על 17% נשים בלבד בתפקידי עריכה, לעומת 80% מפיקות.

אם כך זה די ברור: מאחורי הקלעים החלוקה המגדרית עדיין אינה מאוזנת ואינה שוויונית, למרות שרבות ורבים חושבים אחרת כשמביטים במסך הטלוויזיה. ואכן, הנתונים מגבים את החשיבה הזאת באופן חלקי כאשר אנו מתמקדות במגישי ובמגישות החדשות. בכלל הערוצים, חולקים את התפקיד הזה נשים וגברים באופן כמעט שוויוני: בערוץ 11 – 47% נשים, בערוץ 12 – 50% נשים ובערוץ 13 – 48% נשים. אך לעומת החלוקה השוויונית בתחום ההגשה, החלוקה בין הכתבים אינה מאוזנת באותו האופן. מבין כלל הכתבים והכתבות בערוץ "כאן" נמצא בסך הכל 39% נשים. בחדשות 12 ישנן 36% נשים בתפקידים אלה ובחדשות 13, למרות האיחוד עם חדשות 10, רק כרבע מכלל הכתבים הן נשים (26%).

בעולם הרדיו המצב לא מאד שונה: תחנות האקטואליה שנבדקו מראות מספר נמוך מאד של נשים בתפקידי תוכן – לעומת מספר גבוה של נשים בתפקידי הפקה:  40% עורכות תוכן בתחנת הרדיו "כאן רשת ב'" לעומת 80% מפיקות. 25% עורכות תוכן ב"גל"צ", לעומת 64% מפיקות. ב״103FM״: 33% נשים בתפקידי עריכה והפעם – המפיקות לא כאן כדי לכסות על הפער: פחות ממחצית מהמפיקים – 43% – הן מפיקות.

ובעיתונות הכתובה? אל תצפו להרבה

80% ממנהלי עיתון "הארץ" הם גברים, 100% ממנהלי "מעריב" הם גברים. ב"ישראל היום" ו"במקור ראשון" נספרו 67% גברים בתפקידי ניהול ואילו ב"ידיעות אחרונות", אור קטן באפילה, מצאנו 55% נשים בתפקידי ניהול. העורכים הראשיים של כל העיתונים הגדולים בישראל הם גברים ("ידיעות אחרונות" – נטע ליבנה, "ישראל היום" – בועז ביסמוט, "מעריב" – דורון כהן וגולן בר יוסף, "הארץ" – אלוף בן, "מקור ראשון" – חגי סגל).

בתפקידי העריכה הזוטרים ב"ידיעות אחרונות" נמצאות בסך הכל כ-20% נשים. ב"מעריב" המצב מעט יותר טוב עם 25% נשים בלבד, כך גם ב"ישראל היום" וב"הארץ" (27%). ב"מקור ראשון" מצאנו אחוזים נמוכים מאד של נשים בתפקידי עריכה: 14% בלבד מכלל העורכים הן עורכות.

ובאשר לחלוקה המגדרית בקרב הכתבים והכתבות: ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות", מצאנו 42% עיתונאיות. ב"מעריב" וב"מקור ראשון" ישנן 39% נשים בתפקיד זה וב"ישראל היום" ישנן בסך הכל 30% נשים המתפקדות ככותבות קבועות.

אז כנראה שניתן לשאול ״איפה הנשים?״ לא רק בקרב העמדות הניהוליות של עולם התקשורת, שכן רק אחוזים נמוכים מדפי העיתון והמסך נכבשו עד היום על ידי נשים. אך השאלה המתבקשת לאור הנתונים הללו, היא מה כל זה אומר על נקודות המבט המסוקרות?

והרי החדשות - ועיקרן תחילה

במרץ האחרון פרסמו חברת "יפעת מחקרי מדיה" ועמותת "הצלחה", מחקר עדכני הנוגע לנשים בתקשורת. במסגרת המחקר נבחנו האייטמים המוגשים לנו בערוצי הטלוויזיה במשך חודש ימים. במהלך אותו חודש אותרו 16,925 אייטמים שונים סך הכל, שכללו 39,010 הופעות תקשורתיות של אנשי מערכת ומרואיינים גם יחד. אלא שלמרות שנשים מהוות יותר ממחצית מהחברה, רק 15,179 הופעות תקשורתיות היו של נשים ו-23,840 מתוכן היו של גברים. המשמעות היא שאחוז ההופעות התקשורתיות של נשים עמד על 39%, בעוד שאחוז הגברים עמד על 61%. התקדמות מסוימת – אבל בפתחה של שנת 2021, זה פשוט לא מספיק.

רון כהן, עורך המחקר, מעיד כי הייצוג הגברי על המסך כמעט כפול מהייצוג הנשי. ואין הכוונה רק לחלוקה המגדרית בין התפקידים השונים, אלא גם בהבחנה הנוגעת לזמן המסך ולמספר ההופעות שכל קבוצת אוכלוסיה מקבלת. המחקר מראה כי הייצוג הגברי עומד על 1,138 הופעות ביום לעומת הייצוג הנשי, שעומד על 645 הופעות ביום. בנוסף על כך, על פי ממצאיו של כהן, ״שיא הייצוג הגברי נרשם במועד קריטי, לקראת החרפת הנחיות משרד הבריאות, בעוד שיא הייצוג הנשי נרשם כשחלק ניכר מהשיח עסק בהכנות לקראת חג הפסח בצל הקורונה.  בייצוג הגברי התפקיד הבולט הוא "מומחים". כמו כן, יש ייצוג בולט הרבה יותר של נבחרי ציבור. פערים אלה בייצוג עשוים לחזק תפיסות מוטעות לגבי תפקיד הנשים בחברה לעומת תפקיד הגברים״.

כך, במילים פשוטות, מסביר כהן את הקשר בין אחוז הנשים בתקשורת לבין מקומן בחברה הישראלית. את הקשר הזה מחזק גם מחקר שבוצע על ידי הרשות השנייה ביחד עם חברת ״מדגם״ ו"יפעת מחקרי מדיה" בשנת 2016, על פיו:

״נרשמת נראות גבוהה של נשים באייטמים בנושאי חינוך וצרכנות, בריאות ועבודה ורווחה. לגברים נרשם יתרון באייטמים השכיחים יותר כמו חדשות חוץ, משטרה ומשפט ופוליטיקה. הנשים הנראות על המסך הן בעיקר נשות תקשורת ובידור, נבחרות ציבור, אמניות ומנהלות בכירות. למיעוט מהדמויות הוצמד תואר (כגון ח"כ, שר, עו"ד, ד"ר, פרופ', מנכ"ל, יו"ר). מתוך כלל הדמויות שהוצמד להם תואר, הרוב הגדול הם גברים״. 

פרח רותם, סמנכ"ל מדיניות ומחקר ברשות השניה, מוסיפה: ״אמצעי התקשורת מעצבים תודעה ושיח ציבורי ולפיכך, הרשות מייחסת חשיבות רבה לתקשורת הנותנת ביטוי מתאים למגוון התרבותי של החברה הישראלית וספציפית מאזנת ומקדמת ייצוג הולם למגדרים השונים. הרשות פועלת לחשוף בפני גופי הטלוויזיה והרדיו השונים בפיקוחה את ממצאי מחקרים אלה, להציב מטרות בהתאם ולדון בדרכים ובאמצעים להשיגן״.

מהיכן נובע הפער? 

״יש המון חסמים וזה לא בהכרח דבר מכוון. להיפך, לעיתים זה נובע מחוסר מודעות. למשל, מכרזים המנוסחים עבור גברים ונשים כאחד אבל  אין שום אישה שיכולה לעמוד בתנאי  הסף, כך שמדובר באמירה ריקה. אף אחד לא חושב על האפליקציה המעשית של זה.״ סרגוסטי מתארת למעשה את המכרזים שאמנם מנוסחים בלשון פנייה שוויונית, אך מביעים דרישות שכמעט אך ורק גברים יכולים לעמוד בהם. למשל כשתחנת רדיו דורשת 15 שנות ניסיון בניהול רדיו לטובת תפקיד מסוים ואין אף אישה שיש לה נסיון כזה.  ״חסם נוסף״, אומרת סרגוסטי, ״הוא הגדרת המומחיות. למשל, משום מה מחשיבים מאד את ביטחון המדינה ואת התחומים הפוליטיים והכלכליים כתחומים חשובים, אבל אלה תחומים שגברים שולטים בהם ברוב המקרים״. 

במחקר המדובר משנת 2016, נערכה השוואה בין התקופות הבאות: אפריל, מאי ויוני 2014, אפריל, מאי ויוני 2015 וספטמבר, נובמבר, דצמבר 2016. התקופות הללו נבחרו להשוואה משום שלא חלו בהן מבצעים צבאיים, בחירות, חגים או אירוע אחר שיכול להטות את הנתונים. התקופות שנבחרו, נעדרות המבצעים הצבאיים, מייצגות לכאורה שגרה מסוימת. אלא שבמדינה בה השגרה מופרעת חדשות לבקרים, האם באמת ניתן לחקור את ״השגרה״ וממנה ללמוד משהו על דפוסי התקשורת שלנו?

הקצב המסחרר בו אנו עוברים בין מבצע צבאי למערכת בחירות ולאירועים בסדר גודל לאומי מייצר שגרה חירומית של כמעט 365 ימים בשנה. כשאותם ׳אירועי שיא׳ מתרחשים, נוהגים ערוצי החדשות להפעיל פרוטוקול קבוע; לשלוח כתבים לעמדות שידור על גבול העימות, להזמין את מיטב המומחים לאולפן ולמלא שעות רבות בשיח על האינפורמציה המעטה שעומדת לרשותם. הפרוטוקול התקשורתי של "מצב חירום" מייצר היררכיה בתחומי הסיקור, על פיה נקבעים מימדי הסיקור, טייטל המרואיינים וה"יוקרה" של הפרשנים.

"ההיררכיה של התחומים באה לידי ביטוי בכמות הסיקור ובליין אפ", אומרת סרגוסטי. "זה לא בהכרח הסדר שחשוב לנו בחיים עצמם. נשאלת השאלה, למה "חינוך" נחשב לתחום רך יותר? למה הכתב לענייני ביטחון חשוב יותר מהכתבת לענייני רווחה? ההיררכיה הזו מבנה תודעה מסוג מסוים שעורכת חלוקה בין חשוב יותר לחשוב פחות".

מקרה הבוחן של הקורונה, מעידה סרגוסטי, שינה את כללי המשחק: "הקורונה היא אירוע אזרחי ולא אירוע ביטחוני. לקורונה אין פרוטוקול, לכן לפתע היה מקום לקולות שלא שמענו עד עכשיו בתקשורת. למשל, רופאות ערביות. בנוסף, בעקבות הקורונה מגיעות הרבה יותר נשים כמומחיות ולא רק כ"עדות ראייה". האירוע הזה טרף את הקלפים – אבל לא לגמרי. מי שמתווך לנו כרגע את המציאות הם עדיין גברים עם תפיסת עולם מוגבלת ואנחנו, הצרכנים, מפסידים תפיסת עולם נוספת, פרספקטיבות אחרות. נשים הן לא ייצוג מגזרי שמספיק להביא נציגה אחת ממנו לאולפן ולהקיף אותה בגברים. הרעיון הוא להביא תכנים אחרים, נקודות מבט חדשות״. 

האם נשים אכן מביאות תכנים אחרים? 

בשנת 1988, בימי האינתיפאדה הראשונה, הגיחה לשמי התקשורת כתבת צעירה בשם כרמלה מנשה. מנשה, שהחלה את דרכה ברשות השידור כפקידה ולאחר מכן ככתבת פלילים, הפכה לכתבת הצבאית של "קול ישראל". היא הייתה לאישה השנייה שמסקרת את התחום הצבאי (אחרי טלי ליפקין שחק). מאז ועד היום היא האישה הבכירה היחידה בתחום.

מנשה, שחשפה לאורך השנים מחדלים צבאיים גדולים ופרשות מושתקות, תכונה לימים ״האמא של החיילים״. כינוי שלוכד את המהפכה הגדולה שהיא חוללה בתחום. ״כרמלה מנשה הגדירה מחדש את התחום כי היא הסתכלה על חיי הפרט של החיילים", אומרת סרגוסטי. "בכך, היא רק הוכיחה לנו כמה אנחנו מפסידים כשאנחנו פוסעים באותו נתיב משופשף שלא מאפשר לעוד קולות להשמע״. 

גם קרן נויבך, מגישת התכנית "סדר יום" ב"כאן רשת ב'", של תאגיד השידור הישראלי, נחשבת לחלוצה במקצועה. נויבך, שבתחילת הקריירה שלה שימשה ככתבת כלכלה ופוליטיקה, הפכה למגישת תכניות בשנת 2004. מאז שנת 2008 היא מגישה את התכנית "סדר יום", שזכתה בפרס "תכנית האקטואליה הטובה ביותר" בטקס פרסי הרדיו בשנת 2009. עם כניסתה של נויבך לתפקיד המגישה, הגיעו לקדמת החדשות נושאים שהיו שמורים לעולם התקשורת האלטרנטיבית. מצוקות היומיום, הפערים החברתיים וכמובן, אלימות כלפי נשים, הפכו בתכניתה של נויבך לאייטמים ראשיים ומשם, כפי שמרמז הפרס מ2009, לנושאים מרכזיים בסדר היום הציבורי.

 ״קרן נויבך ממש הגדירה סדר יום אחר״ מדגישה סרגוסטי. ״עם הצבת נושאים שלא כפופים לליין אפ הקבוע. כרמלה מנשה וקרן נויבך הן שתי נשים חזקות ועצמאיות שעובדות לאורך הזמן וזה מאד מרשים. אבל כשיש רק מקרים בודדים כאלה, זה מעיד על העוני ולא על העושר. אנחנו מפסידים נקודות מבט רבות".

״חדשות הן מקור מרכזי של מידע ופרשנות עבור רוב בני האדם ברחבי העולם, גם היום״, מוסיפה פרופסור לחובר, ״נכון שקיימת צריכת חדשות גם ברשתות החברתיות, אך החדשות המסורתיות נותרו מרכזיות ולא איבדו מהחשיבות שלהן. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאופן בו צריכת חדשות מסייעת בהגדרת והבנת המציאות. לכן אם אנחנו לא שם, אנחנו פשוט לא קיימות".

גם תוצאות המחקרים מהשנים האחרונות וגם תוצאות תחקיר "פוליטיקלי קוראת" מובילים אותנו למסקנה זהה: על אף השינויים המשמעותיים מהשנים האחרונות, גברים זוכים לנראות גבוהה יותר על המסך וכך גם נקודות המבט שהם מביאים עימם. נראה שהמאבק הפמיניסטי על עיטו של עורך החדשות רחוק מלהסתיים; ואולי הדבר טמון לא רק בכמות הנשים בפאנל, שאכן הלכה והתרחבה בשנים האחרונות: "עצם הנוכחות של נשים כנשים לא בהכרח תייצר משהו שונה. לא מבחינת הנושאים שאנחנו מסקרות ולא מבחינת נקודת המבט", מדגישה פרופסור לחובר"עלינו לדבר גם על מגוון ולא רק על מספרים. זו העבודה שלנו בתור אקטיביסטיות פמיניסטיות שמבינות את המשמעות של זה", מוסיפה סרגוסטי.

ומהי המשמעות של זה? בכתבות הבאות בסדרה נצלול אל משמעותם העמוקה של המספרים שהבאנו בכתבה זו ונבחן האם עולם התקשורת, כלב השמירה של הדמוקרטיה, הנושא את דגל האומץ, היושרה וההגינות, יכול באמת למלא את תפקידו כשמחצית מנקודות המבט לא מיוצגות בו?

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

רויטרס
לאחרונה חוקק בעיראק חוק "הניצולות היזידיות" שמפרט את תהליך שיקומן של נשים יזידיות שנשבו, נאנסו ועברו עינויים קשים על ידי אנשי ארגון המדינה האסלאמית - "דאעש". האם מדובר על נקודה של אור באפילה?
תמונה של ז'קלין כהנוב
מה קורה כשאישה מזרחית כותבת מחשבות הומניסטיות יהודיות בקהיר הקוסמופוליטית של אמצע המאה העשרים? נוצרים טקסטים מהפכניים שרק אישה יכולה לכתוב, ושרלוונטיים גם לנו כיום. הצצה לחיים ולטקסטים של הכותבת ז'קלין כהנוב, לציון יום מותה

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.