הטלפון צלצל

מאת: עדי נבון

מהעבודה, עם האופניים, על רוטשילד, מרמורק, אבן גבירול, קצת רחובות צדדיים, להיזהר ממשאיות והיישר לעמותה. יום קפוא, כובע חם, כפפות, צעיף. איפשהו אחרי הבימה נהיה חם ונועה הורידה את הצעיף והכובע, הניחה אותם בסל בקידמת האופניים, התיק הכתום על גבה. היא קיוותה שהגוף לא ישים לב שעשר מעלות בחוץ בשלוש דקות הנסיעה שנותרו. היא לא זכרה אם המשמרת היום לבד או עם מתנדבת חדשה. זוגתה הקבועה למשמרות התחילה תואר שני, שתי עבודות, בן הזוג, אלמנט החיים הראשון ליפול הוא העמותה לסיוע.

יש דברים קבועים בחיים, והחיים עצמם הם מה שקורה בריבועי הקלנדר ביניהם. עכשיו המשמרת גם הייתה ריבוע מקווקו ולא ברור. נועה קיוותה שיתבהר בקרוב.הטלפון צלצל פעמיים בעת צעדה לתוך המרכז, שמעה אותו מתחיל וממשיך לצלצל מהמסדרון לחדר, תוך כדי שהורידה את הכפפות. בשולחן מולה ישבה מישהי שלא הכירה, אבל זה בסדר, כי היא לא הכירה את נועה גם. המתנדבת הייתה באמצע שיחה בקו השני, הטלפון שהתחיל כשנועה נכנסה נדם אחרי ארבעה צלצולים, לפי ה'כן' של המתנדבת  וההסכתה אל השפופרת והטון הרך הבינה שמדובר בשיחה לא פשוטה. נועה החליטה לתת לה את המקום לנהל את השיחה בשקט והלכה להכין קפה. "טוב, זה היה לא קל" אמרה המתנדבת ולגמה מכוס קפה כשנועה נכנסה חזרה לחדר. "היי, אני נועה, נעים מאוד". "היי, אני מור" אמרה וקמה. "אלך להכין קפה חדש, זה כבר קריר. בסדר?" נועה הנהנה, חייכה, התיישבה, קירבה את הטלפון אליה. הביטה בפלאפון שלה, על שקט. יופי.

השיחה היחידה של מור במשמרת הזו הייתה עם מישהי שרצתה לעזור לחברתה הטובה שהתוודתה על פגיעה מינית שעברה. השיחה היחידה של נועה הייתה השיחה שפספסה בקו השני. זו הייתה אישה שהבינה אחרי שנות נישואים רבות שבעלה פוגע בה מינית. האישה חשבה שכך הדברים. ערב אחד צלצלה ממספר לא מוכר מישהי שנסעה במונית שלו בשעת ערב מאוחרת, האישה במקרה ענתה, האיש הלך בדיוק לחדר. האישה ענתה לשטף של צעקות, קללות, "בעלך בנזונה, הרס לי ת'חיים", "אני אגיש תלונה במשטרה, אמרתי לו שיפסיק והוא לא הפסיק". האישה נאלמה וניתקה את השיחה. הפלאפון צלצל שוב עוד פעמיים, אך כשהבעל חייג חזרה להבין במה מדובר, לא נענה.

שעות ספורות ונגמרה המשמרת, סביב חצות יצאו מהעמותה וחצו את הכביש לרחוב ראשי. נועה התלבטה אם לחתוך ימינה או להמשיך עם מור, היא החליטה להמשיך עמה. סימסה ליוסי שתאחר קצת, כמה דקות, הביתה. נועה ומור הלכו יחד לתחנת האוטובוס. היה מעט מאוחר. נועה ליוותה את מור עד התחנה ברחוב הראשי הסואן והבטוח יותר. נועה עם אופניה בצידה. הן הסתכלו למעלה אל השלט המבשר מתי יגיע קו 5 הבא, 7 דקות. נועה נופפה למור לשלום והחלה לרכב במורד בן יהודה. מור נעמדה בתחנה ובהתה בשלט האלקטרוני.

***

לאה נתנה את הבחישה השלישית שסוגרת את העסקה לסיר עם הקציצות וכיסתה אותו עם המכסה חצי כיסוי, משאירה פתח צר לאוויר. האורז נח בסיר כפול, סיר גדול למים וסיר קטן בתוכו האורז, קצת בצל קצוץ מעל, מחכה לקציצות בסבלנות. מדי פעם לכסנה לאה מבט לשקית במיה בפינת השיש שקנתה בשוק, קנתה כי שכחה ששרון ביתה לא סובלת במיה. איך יצאה לה בת כזו תהתה בחיוך. דודי מול הטלוויזיה, בהה במשהו עם צחוק מוקלט מראש וחשב האם לפתוח כפתור בג׳ינס או פשוט להחליף למכנסיים נוחות יותר. דודי ולאה גרים בדירה שהייתה חדשה לקראת סוף שנות ה-70 בפתח תקווה. היום אמנם יש מעלית שהתווספה עשר שנים אחרי שנכנסו ויש דיבורים על תמ״א 38 ומרפסות אבל בינתיים הבית נראה כפי שנראה כשנולד בן הזקונים נדב לפני 20 ומעט שנים.

לאה השאירה את הסירים מאחוריה והלכה לספה, התיישבה ליד דודי. הם חייכו זה לזו לרגע. דודי קם להחליף מכנסיים. הטלפון צלצל בדיוק כשסגר אחריו את דלת חדר השינה. לאה השתיקה את הצלצול והעבירה לערוץ אחר. בפעם השלישית שצלצלו מאותו מספר לא מזוהה ודודי עודנו בחדר השינה ענתה לאה ומיד העבירה לרמקול, שכן נראה לה מוזר לעשות אחרת.

״הלו״

לאה שתקה.

״הלו, זה דוד?״

לאה שתקה.

״דוד! אני שומעת רעשים״

״שלום״ אמרה לאה והחסירה פעימה, יכלה להישבע שאמרה בקול רם, אבל לא יצא קול.

״שלום, דוד, אני אסתי, נסעתי במונית שלך לפני יומיים ורק שתדע שאתה פשוט חלאה, זבל, תת אדם, מה שעשית לי זה… אתה הרסת לי את החיים, הרסת! אתה שומע?״

מתוך המילים היה נדמה שאסתי צועקת, אך קולה היה סדוק, שבור, גמור.

״אני לא ישנה, לא אוכלת, אתה… אתה…״

לאה ניתקה.

אסתי צלצלה שוב.

צלצול לא מזוהה, ממספר אחר.

לאה ענתה.

״שלום דוד, אני בני, חבר… חבר טוב של אסתי, היא סיפרה לי מה עשית לה, אתה צריך להתבייש בעצמך, ככה להתנהג לנשים, אנחנו בדרך למשטרה להגיש נגדך תלונה. חכה חכה חבר-..״.

לאה ניתקה.

דודי חזר לסלון עם טרינינג אפור, נאנח אנחת רווחה. לאה לבנה כסיד, הטלפון של דודי בכף ידה של לאה, לא מרפה, השרירים נתקעו בתנוחה שהחזיקה אותו כשדיברה. ״מישהו צלצל?״ שאל דודי והתיישב ליד לאה, הבין שמשהו לא כשורה. לאה התנערה מעצמה, היד שיחררה את הטלפון, לקחה שאיפת אוויר מלאה ונשענה לאחור. ״מי זה? בועז? הוא במשמרת עכשיו, תמיד מתקשר לחפור, לעשות דאחקות, משעמם לו מאז הגירושים תאמיני לי״. ״לא, לא בועז״. ״לאה, הכל בסדר?״ דודי קרא לה בשמה למשוך אותה מהמסדרון הארוך  שבנפתוליו הרגיש שנעלמה. לאה שתקה. לא ידעה מה להגיד. לא הצליחה להגיע להחלטה. ׳כן׳ לא מתאים, גם ׳לא׳. דודי מבולבל לקח את הטלפון לבדוק שיחות אחרונות, יש שיחות לא מזוהות. התקבלה הודעה. ״אנחנו ננקום בך, עלוב נפש זבל בזיון של בנאדם, שתישרף באש הגיהנום״. ״מה זה? מי זה? לאה? מי צלצל?״ ״לא יודעת דודי. זה שוב פעם?״ ״לא לאה, לא, מה פתאום נראה לך? מה אמרו לך? זה קונפורטי? אני סגרתי את החוב איתו, סיימתי אי-״ ״מישהי אמרה שהרסת לה את החיים״.

לאה נשמעה כמו אסתי, קולה סדוק, שבור.פתאום דפיקה בדלת. בכי של תינוק. ״נוני נוני אל תבכה, עוד מעט תראה את סבא וסבתא״. לאה קמה לפתוח את הדלת, בארבעת המטרים מהספה לדלת נעלמו הדמעות והקול התאחה. ריח שרוף עלה מסיר הקציצות.

***

היא לא אמרה כלום. היא צרחה בהתחלה ואז לא זעה. זו אשמתה, תהיה בטוחה שנים אחר כך. זו אשמתה. היא לא צריכה לעלות על מונית לבד בלילה. היא הייתה בדרכה מערב עם הבנות. מאז ההריון השני לא העיזה. חשבה שלא תניק וכשנולדה הקטנה הייתה כה חמודה ואהובה ושברירית שאסתי פשוט התחילה להניק מבלי לתהות בכך. רק אחרי חודש יזכירו לה ״אמרת שלא תניקי״. אסתי הנהנה ותהתה מדוע לאנשים חשוב להזכיר לה זאת. מעניין מה עוד אפשר לומר ואנשים יקפידו להזכיר לך שוב ושוב, ׳פעם חשבת אחרת׳. כשרק הכירו רצתה אסתי לשמור על עצמה ועל עצמו של גדעון ולרוב הלכה בגפה לאירועים חברתיים שאפשרו כך, ימי הולדת, מסיבות, חגים. האנשים החלו להתחלק בעיניה לשניים, אלו שישר שאלו: ״איפה גדעון?״ ואלו ששאלו מה שלומה, איך היא. איך בעבודה. הכל, רק לא למה את לא נמצאת עם הגבר שלך. אסתי דמיינה איך רגע אחרי שפנתה מהשיחה לחדש את המשקה לחשו בליבם לעצמם ׳הם בטח בבעיות׳. לא היה לה נעים להודות אבל בדמיונה רקדה על שברי מערכת היחסים של השואלים ריקוד הורה לבדה. כשרק הכירו אמרה שבחיים לא תעזוב את תל אביב. לאסתי יש ניצוץ מיוחד בעיניה אך הבורגנות נעימה גם לה וגם היא וגדעון עברו לכפר סבא אחרי שהרתה בשנית. בילד הראשון עוד הלכה עם העגלה ברוטשילד, עוד נרשמו לגן במלצ׳ט. הדירה אמנם לא הייתה גדולה אבל הם הסתדרו. כשהרתה בשנית העניין נהיה לא מצחיק ופשוט לא פרקטי. הם אמרו לעצמם שיש את הסבתות שיעזרו, חנייה, אוויר טוב, קניון ליד, כמה חברים טובים שעברו לפניהם. למזלם לא היו החלוצים והיה מי שיחפוף אותם על חיי הכפר. לאסתי היו ספקות אבל עברה.

הן חבורת בנות מהיסודי. אסתי, דינה, הילה וטלי. דינה עוד בת״א, כל פעם היו נפגשות במקום אחר, הפעם החליטו לבדוק את התאילנדית החדשה ליד אלנבי. אסתי חשבה לקחת אוטו אבל דינה והיא, שתמיד היו הכי קרובות, תכננו להמשיך לעוד בר כשהילה וטלי בטח יתקפלו מוקדם. הן נשארו לעוד שתי בירות בבר ליד, אסתי ודינה. השעה הייתה חצות. גדעון חזר מהעבודה מאוחר ושיחרר את הבייביסיטר, חיכה לאסתי לראות את הפרק החדש שהקליטו בממיר. זו הייתה מונית מזוהה, האיש נראה נחמד, אמר שהגיע בדיוק מבני ברק, לפני כן היה בבת ים. הוא עצמו גר ליד ראש העין. ״מי פנוי באלנבי?״ צחק הנוסע ועשה בכאילו עם הקשר במונית של בועז. בועז חייך והעביר להילוך שלישי. פעם באה שישב מאחור. הנוסע, צבי, המשיך לשחק, ״מצחיק לא? זה כזה קלאסיקה של נהג מונית, ׳מי פנוי בבן יהודה?״. הם המשיכו דרומה לטיילת, יפו, עד בת ים. המונית עצרה מחוץ לבניין תעשייתי בשכונה מעורבבת, בנייני מגורים ותעשיה.

צבי ירד מהמונית, נכנס לקומפלקס, בניין מרובע מבטון לא מסוייד שאמצעו חלול ומסדרונות חשופים לאוויר עם דלתות-דלתות מתכת כבדות על מסילות חורקות. צבי עלה במדרגות הבניין, דפק בדלת מתכת רחבה וכבדה בקומה השנייה. נקישותיו הטילו הד בחלל. גנאדי פתח סדק בדלת, זיהה את צבי, גילגל את הדלת עוד כמה סנטימטרים במורד הציר. בעיניים מושפלות אמר צבי ״היי גנאדי״. גנאדי לקח צעד לאחור וצבי נכנס. בועז חיכה בנוהל מחוץ לבניין. צלצל לדודי להעביר את הזמן. קודם כל, המתיחה הקבועה, חייג ממספר חסוי: ״הלווו זה דודי? כאן מושית מביטו..״ , ״די די בועז, מכיר אותך כבר, אני פה בארוחה עם הילדים״. 28 דקות לאחר מכן יצא צבי, כהרף עין והמונית כבר עולה את בת ים, יפו, ת״א והביתה.

בועז הוריד את צבי, הם החליפו מבט שאומר ״שבוע הבא, אותו מקום, אותה שעה״, הנהון ובועז נסע. הילדים ישנו כבר, הרבה אחרי מוצאי שבת, נטע על הספה נרדמה למסך טלוויזיה מהבהב. צבי עשה סיבוב בין חדרי הילדים, ברכם את ברכת הלילה טוב שחרז להם משנולדו, והלך לסלון, התיישב ליד אישתו. נטע התעוררה משנתה איך שהתיישב, קפצה בשנייה. צבי הביט בפניה וראה שהתייפחה בשעות האחרונות, עיניה נפוחות, טישו בידה וסביבה. נטע הניחה ראשה על צבי והמשיכה להתייפח את הבכי מלפני חצי שעה כשנרדמה. צבי ניחם אותה, חיבק אותה, ליטפה. ״מה קרה אהבה שלי? מה אהובתי? למה בוכה ככה?״ נטע אספה את עצמה עשר דקות עד שהישירה מבט אל צבי. עוד עשר דקות עד שדיברה.

״אני לא זוכרת את שם המחלה, לא רשמתי והרופא דיבר מהר מדי ולעניין. הוא אמר שיש עוד פתרונות אבל לא ככה, טבעי״. ״איך זה קרה? איך למען השם?״ ״הרופא אמר שהיא עוברת במגע מיני אבל אני הייתי רק איתך. אני נשבעת צבי, אני רק איתך הייתי. אני לא יודעת איך זה הגיע אליי. אנחנו רק אחת עם השני צבי, אני נשבעת״. נטע תפסה את חולצתו של צבי, מתחננת שיאמין לה. צבי לא הזיז שריר בפניו והסתכל אליה, חסר מילים. צבי ונטע עוד מעט בני שלושים, להם שלושה ילדים, עמוס בן 5, אוריה בן 3 ומיכל בת כמה חודשים. הם הכירו בשידוך, נטע נחשבה נאה מאוד. מצאו מכנה משותף אחד בשנייה בפנים וגם מבחוץ. היו היחידים בבני עקיבא שאהבו את מאיר אריאל.

״יהיו לנו עוד ילדים צבי, אני בטוחה בכך, יהיו לנו עוד ילדים, אנחנו נמצא דרך״.

צבי הסתכל על נטע, ואפילו שידע בלבו כי באשמתו חלתה, עדיין נראתה לו שווה פחות כשייתכן שלא תוכל עוד להרות.

עדי נבון נולדה וגדלה ברמת גן, תסריטאית ומפיקה, למדה קולנוע בניו יורק והתגוררה שם מספר שנים, כותבת למגירה ולמסך הגדול, מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, חובבת טיולים וקבב אצל ג׳סמינו.

השאירו תגובה