כל הלולים ריקים: תהל רן במבט נוקב על אחת הזוועות הגדולות שהתרחשו בהיסטוריה הישראלית

צילום תמונה ראשית: צביקה תורן

כשהיוצרת והשחקנית תהל רן נתקלה לפני מספר שנים בפוסט בפייסבוק, התמונה המצורפת לכדה את עיניה. זו הייתה תמונה מבית תינוקות ובה אמהות יוצאות תימן מחזיקות את התינוקות שלהן. היא החלה לקרוא את הפוסט והסתקרנה מה עומד מאחורי התמונה. זו הייתה החשיפה הראשונה והאמיתית שלה לפרשת חטופי תימן המזרח והבלקן – פרשת היעלמות הילדים בין השנים 1948 – 1954. להורים העולים נאמר כי ילדיהם נפטרו אולם מקום קבורתם לא נודע. למעשה, התינוקות נחטפו ונמסרו לאימוץ, בחלק מהמקרים עבור בצע כסף. תהל, שמגיעה ממשפחה תימנית, נדהמה לקרוא ולגלות את הדברים והחליטה שהיא חייבת ליצור בעקבותיו יצירה שתעמיד במרכזה את הזוועה, ותישיר אליה מבט נוקב.

רוצות עוד תוכן פמיניסטי מעולה? תרמו לנו, כדי שנוכל להרחיב את הפעילות

צילום: נבו שירזי

"מי ידע שבכלל קיים בארץ חומר נפץ כזה", מספרת תהל. "חשבתי לעצמי שאני לא יכולה להמשיך, אני חייבת לעצור ולחקור את הדבר הזה ולהביא אותו דרך היצירה שלי. קראתי כתבות, מחקרים, ראיתי אלפי ראיונות בטלוויזיה. ראיתי אמהות שהזמן קפא בנפשן. הן היו כל כך אמיתיות גם מול המצלמה. האמת של הכאב והרגשות שלהן כל כך זעזעה אותי. התרגשתי והזדהיתי ויכולתי לחוש פיזית את הכאב שלהן. יצרתי קשר עם נשים שעברו את הדבר הנורא הזה והן סיפרו לי את הסיפור האישי שלהן. יונה מנצור, גיבורת ההצגה, היא לא אישה אחת והסיפור שלה לא מבוסס על אישה אחת אלא עם הרבה נשים שדיברתי איתן. ראיתי מונולוג שחזר על עצמו, של נשים שבאו לבית התינוקות ואמרו להן שאין ילד. זה אותו מונולוג מנשים שונות שלא מכירות זו את זו".

ההצגה, שאורכה כשעה, היא מסע בזמן של אם, יונה מנצור, שמגיעה לקחת את ביתה התינוקת חבצלת. נמסר לה כמובן, שחבצלת מתה. יונה המומה. רק אתמול שיחקה עם התינוקת, הניקה אותה, איך יכול להיות שמתה? מה זאת אומרת? שואלת תהל המומה בדמותה של יונה ונתקלת בקיר אטום, בדמותן של השחקניות הנוספות בהצגה, היוצרות על הבמה מעין מקהלה יוונית עם טוויסט מכני ומצמרר. משחקן האחיד והמדויק יוצר את גוש האטימות שחוזר שוב ושוב על אותו מענה ברפטטיביות מכאיבה כצליפת שוט. יונה מנסה להתחקות אחר הצעדים שהובילו אותה לנקודה זו, היא מרגישה שהיא משתגעת ומנסה להילחם, להיאבק על שלה – לשווא. תהל, שחוותה ילדות מורכבת התחברה לתחושת החוסר הפרטית שלה ואותה היא מביאה לבמה מידי הצגה.

תהל רן. בימים אלו מתכוננת להצגתה החדשה בתיאטרונטו. צילום: צביקה תורן

איך היה המפגש שלך עם האמהות?
"מאוד ריגש אותי מה שהן סיפרו. זה ישמע מוזר אבל מגיל 10 רציתי תינוקת. בכיתה ד' אני זוכרת שהלכתי לביקור בכותל המערבי, שמתי שם פתק, ביקשתי מאלוהים שאהיה בלונדינית ושיהיה לי תינוק. אני ניסיתי להבין את המקום הזה מהנטישה שלי. מהאובדן שלי והפחד שלי. אני לא יכולה אולי להבין אמה שבנה נחטף ממנה באכזריות כזו אבל אני יכולה לדמיין. דמיינתי את הלולים. את הריק. זה קורע לב".

אחרי שהתגבש הרעיון, איך התחלת את תהליך העבודה על ההצגה?
"לקח לי שנה רק לחשוב מה אני רוצה לעשות בהצגה. ניסיתי המון ניסיונות. התחלתי מהצגת יחיד. לא הייתי שקטה, לא היה ברור לי ולא ידעתי איזה פנס אני רוצה לכוון. לקח הרבה זמן עד שהחלטתי שאני יונה ויש נשים נוספות על הבמה. לאט לאט זה התגבש למה שההצגה היא היום. ראיתי את הנשים האחרות כמשהו מכני, מונוטוני שחייב לתפקד. היו גם ניסיונות של תמונה וריקוד. הליהוק של השחקניות זה משהו שקרה בהמשך הדרך. עשיתי אודישנים וזה התגבש. אני לא כל כך אוהבת לנתח מה היו הכוונות שלי. הרבה פעמים אני פועלת מאינטואיציה ואני מקווה שכל אחד מהצופים ייקח את זה למקום שלו".

לא נגלה את כל הסודות, אבל אני בהחלט יכולה לומר שבהצגה יש שימוש ייחודי במוזיקה ובפרט בקונוטציה שמוזיקה ספיציפית יוצרת.
"הרבה אנשים מגיעים להצגה ומצפים לשמוע תופים ושירה תימנית. יש הרבה שירים שאני אוהבת ושירים שחשבתי איך אני יכולה להעביר דרכם את חווית האובדן והיתמות. נוצר כאן משהו שהוא מוכר וזר כאחד. מוכר מבחינת השירים, זר באופן בו נעשה בהם שימוש בהצגה. אלה שירים שמעוררים בי געגוע. דווקא בגלל שלא תמיד אני עושה דברים מתוך מודעות אני שמחה אחר כך לגלות שהאינטואיציה שלה פעלה גם על אנשים אחרים. באופן דומה לכך גם עשיתי שימוש באלמנטים ואביזרים שעל הבמה. את ההצגות שלי אני עושה בלי תקציב לרוב. אם היה לי תקציב הייתי ממלאה את כל הבמה באביזרים, עוד נשים ותופים. אני רואה את זה קורה יום אחד – ההצגה עם מאה נשים".

היו תגובות של נשים שעברו את זה בעצמן וראו את ההצגה?
"אכן ואלה תמיד התגובות הכי מרגשות. אגב, היו הרבה תגובות גם של מי שלא קשורים לסיפור. כולם מתחברים לזה. לי זה לא היה ברור כל כך, רציתי שיונה תיגע בהרבה אמהות. הכי כואב לי שכבאים בנים ובנות של מי שעברו את זה שאומרים לי שהמילים שאני אומרת הן בדיוק המילים של האמא שלהן. או אמהות שאומרות לי את זה. עד היום, זה פשוט לא נתפס לי. הייתה גם אישה שבעקבות ההצגה הבינה שהיא רוצה להשמיע ולספר את הסיפור של אמא שלה כי היא חייבת. רק זה, עבורי – עולם ומלואו".

ההצגות הקרובות של "כל הלולים ריקים" בתיאטרון תמונע, יום שישי 23.3.2018 בשעה 20:00, יום שני 26.3.2018, בשעה 20:00
תחקיר, כתיבה, עיצוב חלל, תלבושות ובימוי: תהל רן
שחקניות:
תדמור ברטל
נועה חדד
כלנית כץ
טוהר הורביץ
גל ברמלי
תמר לוי אלדר
תהל רן
קוד הנחה מיוחדת להצגות הקרובות בתיאטרון תמונע עבור קוראות פוליטיקלי קוראת: לומר בקופה – יונה. 

 

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.