נכתב לרגל יום פטירתה של איימי ויינהאוס.
את איימי ויינהאוס גיליתי מאוחר מדי. קצת אחרי מותה, הקשבתי בפעם הראשונה לאלבום המלא "Back to Black", וגיליתי יצירת מופת; עד אז הכרתי אותה רק מהלהיטים בגלגל"צ. גוון הקול המיוחד שלה היה יוצא דופן בין רצף הלהיטים השחוקים, אבל בשביל להכיר את המוזיקה שלה באמת צריך ככל הנראה לצלול פנימה ולהקשיב. ואת זה, לצערי, עשיתי רק לאחר מותה בטרם עת, כשהצטרפה ל"מועדון ה-27" הידוע לשמצה – או לתהילה – תלוי את מי שואלות.
ויינהאוס נולדה בלונדון ב- 14.9.1983 למשפחה יהודית. היא למדה בבי"ס לאמנויות הבמה אך סולקה ממנו בגיל 14 לאחר ש"לא מיצתה את יכולותיה". באותה תקופה היא גם החלה לנגן ולכתוב שירים. אלבום הבכורה שלה, "Frank", יצא ב-2003, זכה בעיקר לשבחים, והיה מועמד מספר פרסי מרקורי. ויינהאוס כתבה את רוב השירים והלחנים באלבום, אבל בדיעבד היא אמרה עליו שהיא עומדת רק מאחורי כ-80% מהאלבום, ושחברת התקליטים אילצה אותה לכלול בו שירים שלא אהבה.
בשנת 2006 יצא אלבומה השני "Back to Black", שזכה להצלחה רבה וגם ל-5 פרסי גראמי, והיה לאלבום הנמכר ביותר בבריטניה בשנת 2007. האלבום כולל בתוכו הרבה יותר מ"רק" רצף של להיטים; טביעת קולה הייחודית של ויינהאוס כיוצרת וזמרת עם איכויות ווקליות מרשימות, הופכת אותו ליוצא דופן בנוף אלבומי הפופ. אי אפשר לצמצם אותה רק לז'אנר מוזיקלי אחד, בעצם: היא בכלל זמרת ג'אז ענקית, ואת ההשפעות המוזיקליות שגדלה עליהן, וכן את האהבה הטוטאלית שלה למוזיקה, אפשר להרגיש בכל צליל באלבום.
בגיל 23 בלבד היא הוציאה כזאת יצירת מופת – ואי אפשר שלא לחשוב על העתיד המבטיח שנקטע כל כך מוקדם. לאורך השנים ויינהאוס עלתה לכותרות של מדורי הרכילות סביב התמכרויות לסמים ומוסדות גמילה, הפרעות אכילה והסתבכויות עם החוק. אבל מתחת לתדמית התקשורתית והצהובה של "הילדה המופרעת", הסתתר המון כאב; אולי היא פשוט היתה רגישה מדי. אולי היה לה עור דק מדי בשביל התעשייה הזאת. בסרט "איימי" (2015) מתוארת דמותה באופן רגיש ונוגע ללב; אי אפשר שלא להתאהב בה. אבא שלה, בן זוגה לשעבר – נראה שכולם רצו חתיכה ממנה, מההצלחה שלה, והיא – היא רק רצתה לעשות מוזיקה. הסמים והבולימיה אולי היוו איזושהי בריחה – לא מוצלחת במיוחד – מכל הלחץ החיצוני הזה. מהפפראצי ומהביקורות האכזריות והלועגות. וכמה עצוב זה, שבסופו של דבר, אף אחד לא הצליח להציל אותה ולעזור לה להיחלץ מכל ההרס העצמי הזה.
ביום הולדתה ה-27, בספטמבר 2011, יצא הדואט של ויינהאוס עם הזמר טוני בנט ("Body & Soul"). אלבומה השלישי, Lioness: Hidden Treasures, יצא בדצמבר 2011, לאחר מותה. אני לא יכולה להקשיב לו מבלי להרגיש צביטה של החמצה; איזו מוזיקאית גדולה היא היתה, כמה דברים היא עוד היתה יכולה להספיק – וכמה מוזיקה טובה העולם הפסיד. אבל בעיקר, איזו טרגדיה זאת, למות צעירה כל כך, רק בת 27.
