תמר קוקי אריאל ("אנטיגונה רקס"), צועקת את מה שיש לה להגיד לכן על תרבות האונס

"אנגיטונה רקס" הם הרכב הפאנק הכי שווה שאתן עדיין לא מכירות. תמר קוקי אריאל היא הסולנית, והיא גם כותבת את השירים של הלהקה, שמתארת את עצמה כך: "פאנק פוליטי מישראל/ פלסטין. קראנו עיתון ובאנו לכעוס על זה". ואריאל וחבריה אכן כועסות: על הכיבוש, על תרבות האונס ועל האשמת הקורבן. כך למשל, ב"שפתיים כבר סדוקות", היא שרה:

"לא
אל תגיד לי שתלונות הורסות חיים של בנאדם
כשאנס יושב חודשיים וחוזר לתבוע דם
אל תגיד לי פמינאצית מה אכפת לי מסמכות
רוצחים אלפי נשים מדי שנה במדיניות

די – נגמר – סיימתי להקשיב
לעוד שיפוט ועוד עצות ממי שלא מבין
אחת מתוך אחת מותרת בעיני תוקפים
תגיד לי שוב להרגע כי לא כל הגברים

שיתפוצץ לך הזין יא אפס".

היא סיימה להקשיב, ועכשיו תורה לדבר, לשיר ולצעוק מכל הגרון; השירים של הלהקה לא פשוטים לעיכול – לא מבחינת המילים, ולא מבחינת ההגשה. את התסכול שלה אריאל מתרגמת למוזיקה, ואת הכעס היא צועקת למיקרופון. וביחד עם יהוא ירון (על הבס) וסתו בן שחר (על התופים), הם יוצרים את אחד ההרכבים הכי מעניינים בפאנק הישראלי. הם החלו לפעול "רק לפני 5 דקות", וכבר הספיקו להופיע ב"פסטיבל האישה הכי יפה בעיר" (באברהם הוסטל באפריל), ב"אפטר פארטי" של צעדת השרמוטות בלבונטין בתל אביב לפני כחודש, ואפילו בפסטיבל יערות מנשה. אז תפסנו את תמר קוקי אריאל לראיון קצר.

ראשית, לטובת מי שעדיין לא מכירה – ספרי לנו קצת על עצמך:

"כדרכן של רבות וטובות לפני נולדתי מתוך מצחו של אבי חמושה לחלוטין ובת 30, שמי תמר קוקי אריאל. הייתי למעלה ולמטה ובארבעת פינותיו של העולם הגדול והנורא הזה, לחמתי באויבים גדולים ושכבתי עם מאהבים מופלאים והדבר הכי חשוב שלמדתי הוא.."

מה היית רוצה שנדע על ההרכב שלך, "אנטיגונה רקס"?

"להקת "אנטיגונה רקס" קמה מתוך צורך אישי של שלושתנו להתנגד ולהוות דלק לאש ההתנגדות שכל כך חשובה כרגע על מנת לקום על כל אלה שבחייהם בוחרים לדכא את האוכלוסיות המוחלשות בארץ ובעולם. הבוז וההתקוממות נגד הממשלה, המשטרה, השנאה, ההומופוביה, השוביניזם, הגזענות, הכיבוש ושאר הרעות החולות ששולטות בעולם בשיטתיות מחליאה בוערים בשלושתנו. וגם להקות שותות בחינם".

בשירים שלכם – שאת כתבת – אתם עוסקים בנושאים כמו כיבוש, גזענות, וגם אונס והאשמת הקורבן, בלי שום פילטרים, "ישר לפרצוף". מה הביא אותך לעסוק דווקא בנושאים האלו במוזיקה?

"הזוועות והחורבן שבני האדם בוחרים להטיל על המין האנושי, האדמה ובעלי החיים בשם האגו ותאוות הבצע מתקיימים כהרגלם מדי יום ללא שום פילטר. לא רואה שום סיבה לצפות חרא בסוכר.

הטלת ספק ומראות שחורות הם הכלים שלנו כלהקה להתמודד עם כל מה שקורה כאן, אנחנו קמים מדי יום לכותרות מזוויעות שנכתבו בדם של אנשים חפים מפשע במדינה שעולה באש ומאוננת על נפגעיה. המוות כבר מכר קרוב, והנפש הלאומית נשארת אדישה לזעקת תושביה ושכניה, בשירים שאנחנו כותבים אנחנו מתעכבים על הנושאים האלה ומקווים לחזק את אלה שהספק והרחמים היא מנת חלקם."

איך את רואה את מקומם של אמנים/ות ומוזיקאים/ות, במחאה?

"מוזיקה זה די הכל. כשקאת'לין האנה צעקה על אונס במופעי שירה היא קיבלה עצה מחברה להקים להקה כי ככה אולי מישהו יקשיב לה, מפה לשם ככה נולדו ביקיני קיל. כמו שהמוזיקה של ביקיני קיל הייתה שם בשבילי ככה גם אנחנו מקווים להגיע לליבם של אלה שמותשים מהמאבק היום יומי במציאות של ישראל ב-2017. כשכתבתי את הטקסט ל'שפתיים כבר סדוקות' ,שיר שעוסק ספציפית בהאשמת קרבנות אונס ומגיני הפטריארכיה, הותקפתי בתחנת אוטובוס. ברחתי מהתחנה הביתה, וכשהגעתי רציתי לצרוח ולהרביץ לכל מה שסביב. החלטתי במקום לכתוב על זה, בשביל שבפעם הבאה שאיזה שמוק חושב שיש לו זכות על הגוף שלך יהיה לך משהו לשמוע שמזכיר לך שהאשמה באנס, לעולם לא בנאנסת.

אמנים יצרו אזהרות על תחלואות החברה משחר הציוויליזציה. הביקורת שלהם עיצבה אנשים ויצרה רעיונות שנובעים מתוך רגישות לסבל וחמלה לאלה שזקוקים לה – רעיונות בהופכם למעשים משנים את המציאות ומוזיקה היא נשק קומוניקטיבי וחופשי, וגם להקות שותות חינם".

איזה תגובות קיבלת על השירים האלו?

"דווקא סבבה".

ב"שפתיים כמעט סדוקות את שרה: "תגיד לי שוב להירגע כי לא כל הגברים", אבל שני שותפייך ללהקה הם דווקא כן גברים: סתיו בן שחר ויהוא ירון. מדוע בחרת לעבוד דווקא איתם? באיזה אופן, אם בכלל, המגדר שלהם משחק תפקיד, כשאתם שרים על נושאים כמו אונס ודיכוי נשים?

"נראה לי שמנגנת עם הגברים הכי פמיניסטים בעיר. הם עומדים מאחורי ולפני כל מילה שנכתבה בגב זקוף כי הם מאמינים בתוכן בדיוק כמוני. אני מאמינה שהמחאה והמהפכה הפמיניסטית נוגעת לכולם והחברים שמנגנים איתי הם הגשמת הרעיון הזה."

את בעצם מיעוט; קשה לי לחשוב על מוזיקאיות נוספות בסצנת הפאנק – מלבד דף צ'ונקי, אולי. זאת סצנה שנשלטת ברובה על-ידי גברים. למה לדעתך זה ככה

"חלילה, מי מיעוט, בין סימה בראמי ניצן פינקו ליה שפיגל תמנה רוז להקת כוס ועוד רבות וטובות אני מרגישה שלעולם לא אצעד לבד. הסיבות שבגללן נשים הרגישו חוסר ביטחון לעלות על במה ולכעוס על החיים מתפיידות עם כל יום שעובר והמצב הולך להיות הרבה יותר רועש עם השנים. נגמרו ימי הזוהר של הרוקסטאר, וכל ניסיון להנציח את דיכוי הנשים בפאנק נתקל בהתנגדות גורפת ואגרסיבית, ואם זה לא קרה אז זה רק עניין של זמן. אנחנו ממשיכות את דרכן של החלוצות הבודדות שהתחילו את המאבק ליצירת מקום לנשים במוזיקה בישראל והוא רק גדל".

האם יצא לך לחוות מיזוגניה, באופן אישי?

"אני חושבת שהעולם יהיה משמעותית יותר נסבל אם כולם יצאו מנקודת הנחה שכל אישה חווה מיזוגניה על בסיס כמעט יום-יומי. החל מהאנשים שנתקלנו בהם במוסדות החינוכיים שדרשו מאיתנו להתלבש בצורה שחלילה לא תסיח את דעתם של התלמידים הזכרים, ועד האידיוט שדרש להוריד אותי מאוטובוס לפני כמה חודשים כי בחורה בגופיה היא כנראה שורש הרוע בעולם. מיזוגניה קיימת בכל מקום וגם בלשון אלה שטוענים להיות חלק מהפיתרון לבעיה. זה מתיש לאללה."

בהמשך לשאלה הקודמת- גם הקהל בהופעות פאנק הוא לרוב גברי. נשים הרבה פעמים נדחקות הצידה, ואף מדווחות על הטרדות מיניות. איך, לדעתך, אפשר להפוך את הסצנה ליותר ידידותית ובטוחה עבור נשים?

"על ידי הדברות פתוחה משני הצדדים שלא באה משיפוט אכזרי, שמועות ודה הומניזציה, שמנהלת שיח של אחראיות ולא האשמות מתוך רצון לייצר מרחב בטוח לכולן וכולם."

איזה מוזיקאיות השפיעו עלייך במיוחד?

"וואי מלאן, ברברה סטרייסנד היא החיים, פאטי סמית', אלאניס מוריסט, גוון סטפאני, נינה האגן, קאת'לין האנה, מדונה, ליידי גאגא, הזאת מג'ק אוף ג'יל שצורחת ממש יפה, ג'ניס ג'ופלין, סטיבי ניקס, ג'ואן ג'ט. מי אנחנו בעולם הזה בלי ביונסה, ברודי דייל, הדבוטצ'קס, הלונהצ'יקס ג'ם וההולוגרמות המיספיטס מג'ם וההולוגרמות, אלונה דניאל, איב ליברטין, לייזה מינלי, ועוד הרבה."

האם יש משהו שלא שאלתי והיית רוצה להתייחס אליו?

"כן. אם יש משהו אחד שהייתי שמחה שכל אחד ואחת יקחו מהטקסט הזה זה הדבר הבא – תזכרו שלא צריך לעבוד במשטרה בשביל להתנהג כמו שוטר, יש כלמיני דרכים להיות נאצי ונאצית גם אם אינכם מזוהות ומזוהים עם המפלגה. השינוי שאנחנו רוצות ורוצים מתחיל בנו ורק חמלה ופעולה ישירה יביאו אותנו לשינוי מהותי והומאני ולעולם יותר טוב לכולם.

אנחנו לא הנקודה, זה העולם שאנחנו משאירות ומשאירים אחרינו שיקבע כמה קשה עבדנו לתקן אותו בהווה".

***

אז "קצת חמלה לא הרגה עוד אף אחד", רונה קינן שרה ב"לחיות נכון". וגם לאריאל יש עבורכן עצה לחיים קצת יותר מאושרים:

"אם כולם יוציאו את הראש מן מעמקי התחת
אז כולם יוכלו להיות
מאושרים".

(התמונות באדיבות תמר אריאל. צילום: Gaya's Photos).

השאירו תגובה