נעמה מנור: החברה הכי טובה

לעמוד הראשי של הפרויקט 

כשבתי עלתה לכיתה ג' קניתי לה לבקשתה תיק חדש לבית הספר, "כמו של תמר". לא עבר חודש ימים, והיא חזרה הביתה עם תיק שרצועותיו גזורות. מה קרה? שאלתי. "מישהו גזר לי את הרצועות בהפסקה, אני לא יודעת מי". נחרדתי, התקשרתי למחנכת, דיברתי עם המנהלת, הן בתורן ניסו לברר מה קרה, אך הסיפור הסתיים בלא כלום, מלבד זה שקניתי לבתי תיק חדש, שונה מהקודם.

חודשיים אחר כך היא באה אלי בדמעות. "דיברתי עם סבתא, סיפרתי לה משהו… והיא אמרה שאני צריכה לספר לך". תוך התייפחות סיפרה איך היא עצמה החליטה לגזור את הרצועות ולהמציא סיפור, כי פתאום התיק לא מצא חן בעיניה. ואיך לא שיערה שאתקשר למורה והיא תאלץ לשקר גם לה, ולמנהלת, ובכלל.

שמעתי את הווידוי המפורט בהשתאות. השתאות לא על מה שעשתה חודשיים קודם, אלא על האומץ שגייסה כדי לספר לי, שהרי לעולם לא הייתי מגלה לבד. אמרתי לה שאני מאוד מעריכה את אומץ ליבה והיושר שלה, שמאוד מרשים אותי שיש לה מצפון מפותח שלא נתן לה מנוח עד שהחליטה להתוודות. התחבקנו ממושכות, ויותר לא דיברנו על זה.

עברו מאז 10 שנים. אתמול היא נזכרה בסיפור הזה. היא אמרה לי: "אמא, מאז המקרה עם התיק אני לא מסוגלת לשקר לך. ואף פעם לא שיקרתי לך יותר, אפילו על דברים פעוטים כמו אם צחצחתי שיניים או לא".

היא בת 19. היא החברה הכי טובה שלי. ואני שלה.

השאירו תגובה