פנינה מולדובנו: באפי, בת ללא אם

הגעתי לבאפי מאוחר. שנים לאחר שאימא שלי מתה. כשהייתי בתיכון, העונה השלישית של באפי שודרה בערוץ סטאר וורלד ומכמה סצנות שנחקקו בזיכרוני הצטיירה בפניי, במעורפל, תמונתה של פיית'. שנים לאחר מכן, בלימודי התואר השני, שבתי לצפות בבאפי. התחלתי דווקא מהעונה השישית  ואז חזרתי אחורה, ושבתי לצפות בסדרה מהעונה הראשונה. וכך, ברצף זמן לא ליניארי, ראיתי את באפי מאבדת את אימא שלה בפרק 16 של העונה החמישית.

הסדרה מוגדרת כפנטזיה אורבנית, כלומר, סדרה בה העל-טבעי מתערבב בטבעי-העירוני באופן הרמוני, אך הפרק הזה,  "הגופה", ניחן בריאליזם, אפילו בוטה. רק בסצנה האחרונה מופיע יצור על-טבעי – ערפד – המנסה להרוג את דון ובאפי מצילה אותה. באפי מוצאת את גופתה של אימה שרועה על הספה, חיוורת, עם עיניים פקוחות –  זאת מציאות שאינה מנסה להסוות את עצמה, גם לא במוסיקת רקע. כפי שהפרק הזה והפרקים העוקבים מגלים, אמנם יש גופה, אבל האובדן הוא נצחי.

אני רוצה לטעון שיש פער ברמת ההכרה וההבנה בין החוויה האוניברסאלית של תהליך האובדן והאבל לבין החוויה האישית. הפסיכולוגית אליזבת' קובלר-רוס ניסחה שלבים בתהליך האבל, רגשות ומחשבות שחוזרים על עצמם אצל רוב הא/נשים שאיבדו אדם קרוב אליהן/ם. השלבים הם: הכחשה, כעס, מיקוח (ניסיון להשיב את המת), דיכאון והשלמה. על אף הריטואלים והרגשות המזוהים, המשותפים, חוויית האובדן היא בכל זאת פרטית, שונה וייחודית, ואדם אחר לא יכול להבין ולפרש את חווית האבל והאובדן האינדיבידואלית. הפער הזה, הבלתי ניתן לגישור, בין הפנים לחוץ, בין האישי לכללי, בין האוניברסלי לאינדיבידואלי, מומחש היטב בפרק "הגופה". זה מה שהופך את הפרק לבר קיימא: הצופות/ים, כמו הסקוביז – בני ובנות החבורה של באפי, והא/נשים מסביב, ינסו לעד לחדור פנימה אל חווית האבל של באפי ודון, אך לנצח הן/ם יוותרו בחוץ.

הפער ההכרתי מתבטא בעיקר בשפה. הצביעו על הפער השפתי-הכרתי הפילוסופים קוויין ודייוידסון, שטענו שאנחנו אף פעם לא יכולות לדעת אם דוברת אחרת מתכוונת למה שאנחנו מתכוונות כשאנחנו משתמשות באותה המילה. למשל, גם כששתינו מביטות על אותו אובייקט בעולם, לא נוכל לדעת בוודאות אם מה שאני מתכוונת ב'שפן', זה מה שהדוברת האחרת מתכוונת. אנחנו ממשיכות לתקשר מתוך הנחה שאנחנו מתכוונות לאותו הדבר, אך ההתנהגות הלשונית שלנו תמיד תהיה כרוכה באי-ודאות.

אובדן אם היא חוויה ייחודית ולו בשל העובדה שלא כל אחת מאבדת את אימה בנעוריה או בילדותה. הופ אידלמן, בספרה בנות ללא אם, טוענת שטראומת אובדן האם היא חוזרת ונשנית. היא טוענת שהאבל אינו קווי, אלא מעגלי: שלבי ההכחשה, הכעס והבלבול והאוריינטציה המחודשת חוזרים על עצמם כל פעם מחדש. היא גם טוענת שישנה הכחשה תרבותית של אובדן האם, כי מצוקתה של הנערה המאבדת את אימה היא משהו שהחברה אינה מסוגלת לדמיין. באפי, לעומת זאת, מאלצת אותנו להכיר בטראומה ולהתמודד עם  אי-ההשלמה, בניגוד לטענת קובלר-רוס. באפי (הסדרה) מאפשרת קריאה בה באפי (ודון) לא בהכרח פועלות על פי מודל האבל המוצע. יתרה מכך, היא חושפת את אי-הוודאות בפירושו של אובדן האם.

כאשר באפי נפרדת מהפרמדיקים שלוקחים את גופתה של ג'ויס, היא נופלת על ברכיה ומקיאה. מילולית ומטאפורית, היא לא יכולה להכיל את מה שקרה. אחר כך היא פותחת את דלת המטבח והעולם שבחוץ נגלה: נשמע רחש גלים, ציוץ ציפורים, קול ילדים משחקים. בסצנה שלא נראתה כמותה בבאפי, פניה של באפי זוהרים באור השמש מבחוץ. דלת המטבח מסמלת את הגבול בין הפנים לחוץ. באפי פותחת את הדלת, והעולם כמנהגו נוהג, החוץ נשאר כפי שהוא: שליו ומאיר, אך בפנים, בתוך הבית, מתחוללת זוועה. באפי רוצה, מנסה לגמוע מן החוץ, מאור השמש, אך היא עדיין בתוך הבית-האובדן, ובמובן מסוים תמיד תהיה. מפתן הדלת לעולם לא ייחצה.

כשבאפי מגיעה לבית הספר לספר לדון מה קרה, זכוכית מפרידה בין באפי ודון מצד אחד, ובין המורה, תלמידי הכיתה והצופים, מנגד. אנחנו צופות בסצנה מבעד לזכוכית, מנקודת מבטם של המורה והתלמידים. אנחנו לא שומעות את באפי אומרת את המילים: "אימא מתה", אבל אנחנו מבינות מתגובתה של דון, שמתחילה לבכות ונופלת אפיים ארצה, מה קורה. המורה והתלמידים- אלה שלא חוו אובדן, כמונו הצופים והצופות כמכלול – אינם שותפים לחוויה הפנימית שחוות באפי ודון שזה עתה איבדו את אמן. הבעת פניהם של המורה והתלמידים מביעה צער ואמפטיה, וזה למעשה כל מה שהאדם האחר יכול להביע, זו מידת ההבנה האפשרית. הזכוכית אינה נפרצת והפער בין האינדיבידואלי לאוניברסאלי עומד בעינו.

אניה, כשדה הניצבת בתוך סאנידייל הנורמטיבית, אינה מצייתת לקוד ההתנהגותי שהחברה סביבה מתווה. בשפתה היא מגחיכה תפיסות דכאניות. לפני כניסתם לחדר המעונות של ווילו, אניה שואלת את זאנדר מה יצפו מהם לעשות. אניה מצביעה על כך שאין מרשם לאבל או לאובדן. בהמשך היא שואלת אם בחדר הפתולוג יחתכו את הגופה, שאלה שווילו מעירה שאינה הולמת. בנאום מרגש אניה מביעה את מה שאף אחד אחר מהסובבים אינו מוכן להביע: התסכול שלה מכך שהיא לא יודעת מה הדבר הנכון לומר ומה אופן ההתנהגות המקובל במקרה כזה. היא אומרת: "אני לא מבינה איך כל זה קרה…איך עוברים את זה. הכרתי אותה…ועכשיו יש רק גופה ואני לא מבינה למה היא לא יכולה לחזור ולא להיות מתה יותר…זה בן-תמותה וטיפשי". הסקוביז שבויים במודל האבל: הם מתכחשים לכך שאינם יכולים להבין באמת את באפי וזה מתבטא גם בשפתם הדלה שאינה משקפת את מה שהם מרגישים. הם לא אומרים, לדוגמה: "אני לא יודע/ת מה באפי עוברת ואף פעם לא אדע ואני מתוסכל מכך שאני לא יודע/ת מה להגיד ומה לעשות". אניה, לעומתם, קולחת בשפתה, ושפתה משרתת אותה. באומרה את מה שהאחרים אינם מעזים לומר, היא חושפת את הפער ההכרתי.

האדם  היחיד שבאפי מדברת איתו בכנות לאורך כל הפרק היא טארה- הבת ללא אם הנוספת. באפי לא מתקשרת עם אחרים בפרק, בדיוק משום שלא ניתן לתקשר את החוויה מילולית. טארה היא האדם היחיד שיכול איכשהו להבין לליבה של באפי, משום שהיא חוותה זאת בעצמה. הפער בין האישי לכללי מצטמצם קמעה, אך הוא עדיין קיים. כפי שטארה בעצמה אומרת לבאפי, כשזאת שואלת את טארה אם מותה של אימה היה מפתיע: "זה תמיד מפתיע, וזה תמיד שונה".

בפרק העוקב "לנצח", דון, שאינה מוכנה לקבל את מות אמה, נעזרת במאגיה שחורה כדי לבצע ריטואל שישיב את אמה מן המתים. הפרק ממחיש שאין באמת השלמה עם האובדן ושם הפרק גם מרמז לטענתה של אידלמן שבטראומת האובדן, העבר וההווה מתערבבים. אמנם בהשפעתה של באפי, דון קוטעת את הכישוף וג'ויס לא חוזרת, אבל הנקודה היא שתהליך האבל לא נשלם.

לא המורה של דון, שמאוד דומה לג'ויס, לא ג'יילס ולא אף אחד/ת אחר/ת ממלא/ת את מקומה של ג'ויס לאחר מותה. החלל הנותר אותו שום איש או אישה לא יכול/ה למלא מנכיח באופן פרדוקסלי את האם בחייה של הבת. ואכן דמותה של ג'ויס ממשיכה להופיע: היא מופיעה בתודעתה של באפי כשהיא נכנסת למצב קטטוני עקב חטיפתה של דון על ידי גלורי, היא מופיעה בפרק המציג מציאות אלטרנטיבית לפיה העולם שעד אותה הנקודה הוצג בבאפי הינו הזיה והיא אחת הדמויות שעוטה המפלצת של העונה האחרונה. הקוטלת הראשונה אומרת לבאפי במפגשן במדבר: "מוות הוא מתנתך". פירוש מתבקש הוא שבאפי מקריבה את חייה כדי להציל את דון ואת העולם מפני גלורי. פירוש נוסף הוא שלמרות שבאפי מטילה ספק ביכולתה לאהוב בעקבות האובדן, דווקא מות האם מאפשר לה להתקרב לדון ובאופן כללי לאהוב באופן אחר.

אובדן אם הוא אישי ומתמשך, כפי שהוא משתקף בבאפי, קוטלת הערפדים. אמנם אובדן אם משותף לרבות מאיתנו, אבל הוא סינגולרי לכל אחת, ולא ניתן לגשר על הפער הזה. לכן, גם עשרים שנה אחרי, באפי, כמו האם האובדת, חיה ונושמת.

 

המאמר מבוסס על ההרצאה "בת ללא אם-קוטלת ומכשפה: פרשנות של אובדן" שניתנה בכנס השני למבט ביקורתי ביצירותיו של ג'וס וידון: עשרים שנה לבאפי, קוטלת הערפדים ב-12.1.17.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.