בימים האחרונים נכתבו לא מעט פוסטים, כתבות ומאמרים על הפרסומת החדשה של קסטרו, שבינתיים כבר הספיקה לרדת משידור בעקבות המחאה הציבורית כנגדה. לא משהו מיוחד מדי – שתי נשים המתחרות זו בזו, אלימות, סקס… באמת לא משהו שלא ראינו כבר.

אז בפוסטים והכתבות הקהילה הפמיניסטית קוראת לחרם על החברה ומבקשת להפסיק, לפחות לתקופה, מקניית המותג הישראלי. כמו במקרים אחרים של שימוש בסקסיזם גלוי בפרסום (גולדסטאר, פיקס ועוד) מן הראוי היה להרים ראש ולהתייחס לנקודה הבעייתית ולתקופה הכביכול מתקדמת שאנחנו נמצאות ונמצאים בה (בפאקינג 2018 יש שיגידו).

אני חושבת שחרם הוא כלי מצוין ויעיל להבעת עמדה ולניסיון לעשות שינוי בעוול שהצליח לצאת אל האור, אני מברכת על כל יציאה נגד הפטריארכיה, נגד יצירת דימוי גוף אחד ויחיד ונגד התבניות המגדריות שעושות לכולנו רק רע.

אבל בעולם האופנה יש בעיה הרבה יותר רחבה שצריכה להזיז אותנו בחוסר נוחות בכיסא, וזאת בעיה שגרמו לנו להיות כל כך רחוקות ממנה עד שהיא כמעט ולא קיימת בשבילנו- והיא ייצור הבגדים שאנחנו קונות (או מפסיקות לקנות כשמפרסמים אותם בצורה פוגענית).

השיטה הקפיטליסטית מצליחה ליצור הפרדות נוחות, שמאפשרות לנו לצרוך הכי בזול והכי מהר את כל מה שרק נרצה או נרגיש שנצטרך, בלי לחשוב לרגע – איך המחיר מצליח להיות כל כך נמוך? מי מייצר/ת את הבגדים? מהם תנאי העבודה שלה? מה המחיר האמיתי של תרבות הצריכה שלנו? (וכל זה בלי להתחיל לדבר בכלל על הנזקים הסביבתיים הכרוכים בזה).

אם נעשה זום אאוט, נוכל לראות שהעוול שאנחנו בוחרות להשמיע צעקה נגדו הוא חלק קטן, ולא מבוטל, ממערכת שלמה המבוססת על ניצול של (בעיקר) נשים ונערות ממדינות מוחלשות למען ייצור בגדים ומוצרים נלווים במחיר הנמוך ביותר. ניצול המתבטא באופן כלכלי (בשכר זעום שלא עולה על דעתנו), בריאותי (שאיפת כימיקלים, תאונות עבודה ועוד), נפשי (שעות עבודה ארוכות ללא הפסקות) ופעמים רבות גם בלקיחת חיים (לדוגמא המקרה המפורסם בבנגלדש בו נהרגו 1,134 עובדות ולמעלה מ2,600 נפצעו בקריסת המבנה "רנה פלאזה"). יותר קל להסיט מבט ולהראות מהממות בבגדים חדשים, זה בטוח.

אני מאמינה שבשביל לעשות שינוי צריך להכות בשורשים ולשנות את חוקי המשחק (מה שנקרא "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון"), להשתמש בכוח שיש לנו כחברה סולידרית שרוצה שא.נשים יחיו בצורה טובה ומכבדת (בכל מגדר, מגזר, דת, מין ומעמד) ולא להסתפק בחרם נקודתי על פרסומת מעצבנת, ויש את כל הסיבות להתעצבן, כן?

הגיע הזמן לבנות רשת רחבה של סוכנות וסוכני שינוי, לא להפסיק לשאול שאלות על המציאות ולחפש את השינוי המעמיק והכולל ביותר שאפשר לעשות. זה מתחיל משינויים בחיים האישיים (כמו לקנות בגדים ביד שנייה, לקנות פחות, לבדוק מאיפה מיוצר המוצר הנקנה, לעשות בירור פנימי של צרכים אל מול רצונות…), ממשיך דרך דיבור על הבעיה (שיחה היא הכלי הטוב ביותר למציאת שותפות/ים, למשל כשיש פרסומת לא לעניין וצריך להעלות את זה למודעות ולהחרים את הרשת) ומגיע גם לשינויים ממסדיים, שימת האחריות הנדרשת של חברות האופנה על העובדות/ים שלהן ומה לא.

יש לנו את הכוח לעשות דברים גדולים ולשנות מערכות שלמות – הרי בני/ות אדם יצרו אותן. המציאות הקיימת היא תמיד אפשרות אחת מבין שלל האפשרויות שטרם מוצו. בואו נאחד כוחות, נרחיב את היריעה של המאבק שלנו ונבנה חברה שנרצה שיגדל בה דור חדש שישנה אותה מהיסוד.

 

בתמונה: צילום מסך מתוך הפרסומת של "קסטרו".

תגובות

תגובה אחת

  1. דוקא כמי שהינה אמנית סיבים ותופרת לעצמי הכל. אני מצטרת שאת מפשטת את זה ככה. כי כל מה שאת כותבת נכון , מלבד החלופה, ממה הן תתפרנסנה כשלא יהיה שם מפעל נצלני כזה? כל ימי התלבטתי בין שתי הבעיות הללו , פרנסה נצלנית או חוסר פרנסה בכלל?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.