מאת: שירי כהן

שירי כהן ניסתה להסביר לחבר ותיק איך פגע בה ומה המשמעות של מעשיו, ונתקלה בקיר של תגובות מתגוננות והתקרבנות. האם גברים הם בכלל הקרבן פה?

מצורפים צילומי מסך מהתכתבות בה אני מנסה להסביר לגבר שתקף אותי מינית בצבא את המשמעות של המעשים שלו.

ההתכתבות החלה אחרי שהוא הגיב לפוסט ששיתפתי וטען שנשים שמטרידות ותוקפות מינית גברים הן תופעה חברתית עם משקל דומה לגברים שמטרידים ותוקפים מינית נשים. אחרי דיון פומבי ארוך, בו טענתי שאלימות מינית גברית נוכחת בכל מקום ולכן היא תופעה חברתית, ולעומתה אלימות נשית היא אנקדוטלית, הוא השיב שאני מפחיתה מחשיבות הבעיה, שגברים הם קורבנות כמו נשים והוסיף- אם נגיד הייתי אומר "כן, ניסו לשדל אותי לזנות, הייתי ילד וסוטה זקן רצה שאגע בו", אז היית מרגישה סבבה?

בתגובה, חשפתי באופן פומבי שהוא סיפר לי שהוא הלך לזונות. לכן, גם אם הוא קורבן בעצמו לפי הגדרתו, הוא מקרבן נשים בעזרת הכלי האכזרי ביותר של הפטריארכיה- האפשרות של גברים לנצל נשים במצוקה כדי לשכב איתן, ואז לספר לעצמם שזו הייתה עסקה הוגנת. שהן רצו את זה. שמותר להם.

עד אותו הרגע לא הבנתי למה במשך כל הדיון אני כותבת מתוך תחושת עלבון עמוק וזעם, עם דמעות בעיניים ורצון לצרוח מכאב. זה היה האופן הקר בו הוא הציג את הדברים, כאילו באמת קיים בסיס להשוואה בין האלימות המינית שנשים סופגות מגברים והאלימות המינית שגברים סופגים מנשים. זו הייתה היכולת שלו להתבטא באופן היפותטי ולשאול "אולי גם אני קורבן?" כשהוא זה שהפך אותי לקורבן בעצמו, לא באופן היפותטי.

אני נתקלת בהתנגדויות האלו כל הזמן מגברים, שלא מסוגלים לתפוס איך הם יכולים להיות אחראים למעשים רעים אם הם תופסים את עצמם כאנשים טובים. יש שם לתופעה הזו: קוראים לה דיסוננס קוגניטיבי והיא משתקפת שוב ושוב בגברים בכל דיון שמנסה לשים את החוויות של נשים במרכז. אני רואה בכך את אחת הבעיות המרכזיות שאנו נתקלות בהן כשאנחנו מנסות להשמיע את קולנו.

הדיסוננס קיים כי אנשים לא מוגדרים רק על ידי המעשים האלימים שלהם. הגבר שהתכתב איתי היה הידיד הכי טוב שלי תקופה ארוכה בצבא, כי הוא גם חכם ומעניין ורהוט וזה לא משנה את העובדה שהוא מסוגל למעשים אלימים ואכזריים. זוהי מציאות מורכבת. כדי להבין אותה, צריך להכיר בכך שכולנו מושפעות ומושפעים מהתרבות השקופה שלנו, שמעודדת גברים לאגרסיביות ונשים לאחריות מלאה על מעשיהם ורגשותיהם של גברים.

הפער התפיסתי הזה מייצר התנגדויות בדמות שאלות היפותטיות וצידוקים נסיבתיים להתנהגויות אלימות. זה, באופן מאוד שקוף, הניסיון של גברים להתמודד עם מציאות בה הם אולי מסוגלים לראות את החומרה במעשים כאלה, אך עיוורים לקורבנות שלהם וממשיכים להגדיר את עצמם כקורבנות, גם של המעשים שלהם עצמם.

אבל אם אנחנו מגדירות ומגדירים גם גברים כקורבנות, מה נשאר מהמשמעות האמיתית של המילה? ומה נשאר מהאחריות של גברים למעשים שלהם? לנשים אין ביטחון במקומות הכי קרובים ומוגנים, חברים קרובים וידידים יכולים להפוך ברגע לתוקפים ומאיימים. קשה לגברים להבין את זה, אבל עבור נשים זה תמיד נמצא שם. ועכשיו כשנשים סוף סוף מספרות על השגרה שלהן- תקשיבו, כי זאת המציאות ולא דיונים היפותטיים בפייסבוק. במיוחד, תקשיבו כי אחרת המצב לא יוכל להשתפר.

 

 

 

זוהי ההודעה האחרונה ששלחתי לו לפני פרסום השיחה- "אני שמחה שהגבת בצורה רגישה ושלקחת אחריות מלאה על המעשים שלך כלפיי. אני מרגישה שלמדתי הרבה מאוד מהשיחה איתך, ולכן החלטתי לפרסם אותה עם טשטוש השם שלך. אני יודעת שזה יגרום לך למבוכה, אבל לא מדובר בך או בי. וזה לא ניסיון לפגוע או להשפיל אותך. להיפך, אני חושבת שאתה מעורר הזדהות ומסביר את עצמך באופן כן שיכול להשפיע על גברים רבים להבין שהאמת המורכבת היא שלא צריך להיות מפלצת כדי לפגוע. אפשר גם להיות גבר רגיש, וביקורתי וטוב. אני מודה לך על שלימדת גם אותי את השיעור החשוב הזה". הפוסט המקורי בפרופיל שלי נמחק על ידי פייסבוק ישראל בעקבות דיווח עליו.  מחיקה של דיאלוג כזה, שאין בו ניסיון להשפיל או לבזות אלא ללמד בסבלנות, היא בעיני מעשה של השתקה וצנזור, אבל על זה ארחיב בפוסט אחר.

תגובות

5 תגובות

  1. תודה על פרסום הדיאלוג הזה שמשקף עד כמה אנחנו בסיטואציה מורכבת, כאשר עיקר המאבק שלנו הוא עם אלה "שרוצים בטובתנו". גם אין אמפתיה אמיתית אלייך, אלא רק הצדקות. נראה לי שה"שחקן" האילם בזירה היא הבורות, עליה אמרה בזמנה אמה גולדמן שהיא המכשול העיקרי בדרך להשגת שחרור האנושות. הבורות כאן היא לא רק זו שהוא מכיר בה, אלא בעיקר לגבי מה שאיננו מכיר: החל מהבורות לגבי מציאות של נשים – מה שמונע מהם להרגיש אמפתיה של ממש למצבן, וכלה בבורות לגבי עצמו כגבר ולגבי מושג ה"גבריות" הקיים שלא מאפשר לו להתעלות מעבר להסברים על מצוקות נעורים ולהבין שהחברה מציבה אותו אפריורית בתפקיד המקרבן. מעבר לכך – הוא לא מודע עד כמה תפקיד זה משחית, וגם אין לו מושג איך זה לחיות מחוץ לתפקיד זה. כמו-כן, ישנו הסבר לגבי מידת הנזק שנגרם לחברי ציבורים שנועדו לפי אמונות החברתיות לתפקד בתור מקרבנים. בעוד שהקורבן יודעת שהיא צודקת (אם כי החברה מנסה לתת לה את התחושה שהיא האשמה בקורבניותה), ולכן נותרת באנושיותה. לעומת זאת, המקרבן שיודע בסתר לבו שהוא מקרבן ומשחית (גם אם לרוב מתכחש או מספק רציונליזציות) מופרד מאנושיותו. את המצב הזה אפשר לפתור בכך שהמקרבנים יבינו שעליהם לבחור באופן מודע בעמדה של להיות בעלי ברית לנשים, ושעליהם לפעול בהתאם לכך. (אשמח בהזדמנות לפרט את ההתנהגות והפעולה שיש לצפות מגברים שרוצים להיות בעלי ברית לנשים).

  2. על עצם חשיפת המקרה ועל האומץ להתעמת מול מי שפגע בך- על זה קבלי ממני הצדעה! אלף הצדעות!
    לגביי יתר הכתבה, אני מרגישה שהעמסת עליי, הכתיבה בעיניי מעייפת וחוטאת למטרה. השתעממתי. סורי.

  3. מאמר אמיץ המתאר מצב אותו חווה כל אישה בעולם הגברי בו אנו חיות.
    תודה לך שכתבת ברהיטות וברגישות ושימשת לנו לפה.

  4. קראתי בדמעות. בזעזוע. זכיתי לקרוא בחיי אלפי טקסטים חשובים של נשים אמיצות שתיארו בבהירות ובחוכמה את היום-יום שלהן, את הפנומנולוגיה של הפגיעות השונות, את התובנות ואת התחושות. אך הנקודה שבה תיארת באופן כה מצמרר את הרגע ההוא, של רמיסת המגן האנושי היחיד שהיה לך – צמד האותיות למ"ד ואל"ף – והאימה המשתררת לאחר רגע כזה, כשאין לדעת לאן עוד ימשיך מי שימשיך, וכשכל האימה הזו, שניצתת בשנייה אחת, מקורה במי שאותו תפסת כ*ידיד* – ובכן, זהו ללא ספק אחד הטקסטים המכוננים שקראתי. מכאיב ומעורר אימה רק מלקרוא. אני מודה לך מאוד-מאוד על פרסום הדברים. יותר משהועלת לבחור ההוא, בהתמודדות האמיצה, הסבלנית והעדינה שאפיינה את הסברייך המדויקים בנוגע למעשיו הרעים ולעוולה הגלומה בגישתו הכללית, אני סבור שעשית בכך שירות גדול מאוד עבור כל אישה, נערה וילדה. הטקסט הזה הוא קריאת חובה לכל גבר ביקום.

  5. דיאלוג מעולה בעיניי. מסביר את המורכבות. תודה על הכנות. מביש שפייסבוק מחקו. מעניין מה המניעים/צידוקים/תירוצים שלהם לזה.
    תודה גם לאיש שדיבר בכנות ובתודעה הולכת ומתפתחת לנגד עיניך ועכשיו גם עינינו.
    ובמיוחד כמובן לך, שירי, אישה יקרה, רהוטה ואמיצה.
    תחזקנה כנפיך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.